א. בפרשת דברים (ב', לד-לה) בקשר למלחמת סיחון נאמר "ונלכד את כל עריו בעת ההיא ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף לא השארנו שריד רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו", וברש"י שם מפרש תחילה תיבת "מתם", שהפי' הוא "אנשים", ואח"כ ממשיך בענין החי' בין ביזת סיחון לביזת עוג "בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון בזה שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג היו כבר שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכים בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת וישב ישראל בשיטים".

וצ"ב כמה נקודות בדברי רש"י:

א) הרי ידוע הכלל שכשיש שינוי בלשון הכתובים שרש"י רואה צורך לבארו, אין רש"י מבארו במקום הראשון שהרי אין עדיין כאן צורך בביאור השינוי, ורק במקום הב', אזי רש"י מבאר את טעם שינוי הלשון, שאז מתעוררת הקושיא למה שינה הכתוב מהמקום הקודם.

וא"כ, בנדו"ד שנראה שרש"י בא לבאר טעם השינוי בין ביזת סיחון שבה נאמר בלשון "בזזנו לנו" לבין ביזת עוג שבה נאמר (ג, ז) הלשון "בזונו לנו", הרי שיש להמתין עד לפסוק שבביזת עוג ששם מתעוררת התמיהה על שינוי הלשון ושם יבאר רש"י את הביאור הנ"ל ומדוע כבר בביזת סיחון כבר הקדים רש"י לומר שבהמשך יהיה שינוי לשון גבי עוג וטעם השינוי הוא כפי שנת' לעיל?

ב) כמו"כ צ"ב אריכות הלשון ברש"י שלא הסתפק לומר שכבר היו שבעים ומלאים שהיתה בזויה בעיניהם ולכך נאמר הלשון "בזונו לנו" אלא ממשיך לתאר "שמקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב"? וכן צ"ב הסיום "כך נדרש בספרי בפרשת וישב ישראל בשטים" שלא רק שהביא שמקור הדרשה הוא בספרי (שגם זה אין רש"י מציינו סתם בכל מקום שמביא משהו מהספרי, וכידוע), אלא שגם מוסיף "בפרשת וישב ישראל בשטים" ולא כתב סתם "בפרשת בלק" וכיו"ב?

[וראה בפירוש בעל הטורים שג"כ פירש כרש"י אבל פירשו בפרק ג' פסוק ז' במקום שבו מתעוררת הקושיא על שינוי הלשון (אצל ביזת עוג) וגם כתב את עצם הפי' בקיצור "תחלה אמר בזזנו לנו, מתחלה היתה הביזה חביבה בעיניהם, ולבסוף היתה כ"כ הרבה עד שהיתה בזויה בעיניהם, וזהו בזונו לנו", וא"כ מחזק זה את קושייתנו על דברי רש"י, שכתב פירושו בפסוקי ביזת סיחון וגם האריך בזה כנ"ל, ולכאורה היה די שיאמר כדברי בעה"ט, ומה הצריכו להאריך ולשנות].

ג) עוד הקשה לי ח"א, בדברי רש"י אלו שלכאו' צ"ב הקשר בין הדיבור-המתחיל "מתם" לבין כל הביאור בנוגע ל"בזזנו" ו"בזונו" שלכאו' אין ביניהם כל קשר והוו"ל לרש"י לפרש כהנ"ל על תיבת "בזזנו" ולא על תיבת "מתם", שפירושה "אנשים" כנ"ל?!

ב. וי"ל הביאור בזה בד"א, דרש"י לא בא כאן מלכתחילה לבאר שינוי הלשון בין בזזנו לבזונו, דזה באמת אין כאן מקומו, דאם זהו מה שרש"י רצה לבאר, היה מבארו בפסוקי ביזת עוג (וכהבע"ט הנ"ל), אלא שרש"י בא לתרץ קושיא כללית שמתעוררת כאן בכללות הפסוקים המתארים ביזת סיחון ועוג, וכדלקמן.

דהנה בכללות תוכן הכתובים בפרשיות הראשונות דספר דברים הם כידוע דברי תוכחת מרע"ה לבנ"י, על מעשיהם שארעו עמהם במשך מ' שנה שהיו במדבר. דמחד גיסא מזכיר להם חסד השי"ת במשך כל התקופה, ולאידך גיסא הנהגתם בכל מיני הזדמנויות שלא התנהגו כדבעי וכו', ולכן כבר בתחילת הפרשה רש"י מפרש בכו"כ מקומות כל מיני פרטים שמשה אומר ומזכיר להם מה שהי'. דאין זה רק סיפור המעשה בתוספת פרטים חדשים שלא הוזכרו בפירוש הפסוקים בחומשים הקודמים, אלא הפרטים הללו מרמזים על דברי התוכחה של משה רבנו ע"ה, ולדוגמא: בפרק א' פסוק יד, לגבי למה שהציע להם "הבו לכם אנשים חכמים וגו'", שהפסוק קודם לכן הוא "ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות", שבמקור הדברים בפרשת יתרו לא נזכר פרט זה, וכאן הוסיף משה פרט זה, ורש"י מבאר מיד באריכות איך שזהו ענין של תוכחה "החלטתם את הדבר להנאתכם כו'".

ועד"ז כשחוזר על סיפור המרגלים (א, כג) ומשה אומר להם "וייטב בעיני הדבר" ומיד מבאר רש"י "ואם בעיני משה היה טוב, למה אמרה בתוכחות, משל לאדם כו'", הרי מבואר שלשי' רש"י אין לפרש שזהו רק חלק מסיפור המעשה, וחלק מן הפרטים הוזכרו בפעם העברה, וחלק מן הפרטים לא, כי אם שכל דבר נוגע לכוונתו, דכל מה שבא לספר להם כאן את הדברים שהם בעצם יודעים מעצמם, אלא שבא להוכיחם ולכן מזכיר כל מיני פרטים שמוסיפים בחומרת הדבר וכו'.

ועפ"ז אפ"ל גם בנדו"ד שיש כאן בדברי משה על מלחמת סיחון ועוד דברים שכבר ידעהו מהפסוקים בפ' חקת, וישנם פרטים נוספים שלא הוזכרו שם כמו כל ענין הביזה, ולכן מתעורר הצורך לבאר מה ראה מרע"ה להוסיף כאן שמלבד מה שניצחו את סיחון ועוג שהכו אותם ואת כל עמם וכו', גם היה להם ביזה ושלל שלקחו, שלא הוזכר בפרשת חוקת.

וע"ז מבאר רש"י שגם בזה נתכוין להוכיחם על מה שנשתלשל מאותה ביזה שלאחרי שהיו מלאים ושבעים מביזת סיחון, כשבאו לביזת עוג כבר התנהגו באופן בלתי רצוי ש"מקרעין ומשליכין בהמה ובגדים" כיון שביקשו רק לקחת כסף וזהב, ומזה אח"כ נשתלשל כל הענין דוישב ישראל בשטים ע"י "וישמן ישורון – ויבעט" וכמבואר בספרי בפרשת בלק בארוכה (וראה גם לקו"ש חלק ח"י שיחה א' לפרשת מטות ס"ו בקשר לדברי הספרי הנ"ל).

ועפ"ז יבוארו כל הקושיות דזה שרש"י לא המתין לבאר השינוי בין "בזזנו" ל"בזונו" עד לפסוק שבו מתעורר הקושי על השינוי, משום שלא זהו עיקר כוונתו בביאורו, לבאר שינוי הלשון, אלא בעיקר בא לבאר מהו הטעם בכלל שמרע"ה הזכיר כאן בדבריו אודות מלחמת סיחון ועוד את ענין הביזה מה שלא הוזכר כלל בפ' חוקת, וע"ז בא הביאור שזהו תוכחה על איך שהביזה הביאתם להיות שקועים בגשמיות יותר מדאי (ואלי יש בזה ג"כ לימוד זכות?) וכדי להוכיח זאת מראה רש"י את שינוי הלשון בין בזזנו ובין בזנו שבעוג זה כבר היה בבחינת בזיון וכו' ובזה כבר נתבאר גם הטעם לשינוי הלשון, אבל לא זה מה שהוקשה לרש"י כאן.

וזהו גם מה שהאריך רש"י לתאר מה שהיו "מקרעין ומשליכין בהמה ובגדים" ולא הסתפק לומר נקודת הענין כמ"ש בעה"ט, משום שבאמת אם באים לבאר רק את שינוי הלשון בין בזזנו לבזונו די במה שכתב בעה"ט, אבל כאן רצה רש"י לבאר יתירה מזה איך שזהו בכלל תוכחה על הנהגתם השלילית סביב ענין הביזה, הוצרך לפרט ש"מקרעין ומשליכין וכו'", שאז מובן שלא רק שהיתה בזויה בעיניהם אלא התחילו כבר לעשות מעשים של "מקרעין ומשליכים בהמה וכלים", שמזה כבר יכול להשתלשל הענין שארע בהמשך לזה בשיטים, וכנ"ל מהספרי. ועפי"ז א"ש הציון לספרי "בפ' וישב ישראל בשטים", להדגיש את חומרת העניין שהתוכחה בזה היא לא רק על הביזה עצמה, אלא גם כל התוצאות ואח"ז כולל הענין הכי חמור שהי' בשיטים.

ומה שהקשה החכ"א בקשר לדיבור המתחיל שאינו מתאים לכל הביאור, הנה באמת מצינו כן כמה פעמים ברש"י שכשרוצה לבאר איזה עניין כללי ואינו שייך לתיבה מסוימת בפסוק, הנה כותב את הביאור בלי ד"ה והוא ענין בפ"ע שלא קשור כלל לדיבור המתחיל שקדם לו. ראה לדוגמא ויקרא א, יז בד"ה "לא יבדיל" שבתחילה מבאר הפי' ד"לא יבדיל" ש"אינו מפרק לגמרי לשתי חתיכות אלא קורעו מגבו" ואח"כ ממשיך ענין שלם "נאמר בעוף ריח ניחוח דנאמר בבהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים", ולפענ"ד ברור "שאין צורך לחפש קשר בין הענין דיכוין לבו לשמים להענין דלא יבדיל אלא זהו באמת ענין בפ"ע שרש"י רצה לבאר בכללות הכתובים והכניסו לאחרי שגמר לבאר כל הענינים והתיבות בפרשה זו, לפני שעוברים לענין המנחה, אבל אין זה שייך לדבור המתחיל לא יבדיל, ועד"ז ממש בנדו"ד שזהו ענין בפ"ע לאחרי כל הענינים שנתבארו, השייכים למלחמת סיחון בא לבאר את כל הענין הנ"ל, אבל באמת אינו שייך כלל להענין ד"מתם – אנשים", וק"ל.

בגליון א'ט הבאתי פירש"י בפרשת וישלח ד"ה הבא בידו (לב, יד) "ברשותו. וכן ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כו), ושאלתי שיש כמה פסוקים קודם פסוק זה שנאמר בהם לשון "יד", שגם בפסוקים ההם אין לפרש "יד" כפשוטו ואעפ"כ אין רש"י מפרש שם שהפירוש של "יד" שם הוא רשות, ולדוגמא "הנה שפחתך בידך" (לך לך טז, ו) "ויתן ביד בניו" (ויצא ל, לה).

וגם אינו מובן, למה צריך רש"י להביא ראי' מפרשת חוקת בשעה שהי' יכול להביא ראי' מפסוקים הנ"ל וגם מפסוקים אחרים, ולדוגמא "וכל יש לו נתן בידו" (וישב יט, ד) "תחת יד פרעה" (מקץ מא, לה) "אם נתון תתן את העם הזה בידי" (חוקת כא, ב). ויש להוסיף עוד כמה פסוקים שלא הבאתי בהערה הנ"ל, והם "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף" (וישב לט, כב) "תנה אותו על ידי" (מקץ מב, לז) "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (שם מג, ט) "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח). ולהעיר ששלשה פסוקים אחר פירש"י שבפרשת וישלח כתיב "ויתן ביד עבדיו" (שם לב, יז). ומכל הפסוקים הנ"ל לא בחר רש"י להביא רש"י לפירושו שהפירוש של תיבת "בידו" הוא "ברשותו" אלא מפסוק שבפרשת חוקת.

והנה בגליון א'י כתב התמים א.מ.ל לתרץ שאלה הנ"ל וז"ל ”ולכאורה נראה לומר שאין כאן קושיא, כי המשמעות של "בידו" כאן ובפרשת חקת, והמשמעות של "בידו" בשאר הכתובים הם שונים לגמרי. כי כאן הפי' בידו ברשותו, היינו תחת בעלותו, וזהו חידוש שתיבת יד יכול להשתמש באופן דלא כפשוטו, אלא במשמעות רשות, וע"כ באה הראי' מפרשת חקת שגם שם כתיב - ידו, ושם מדובר על קרקע, שאינו ביד של אדם, אלא צ"ל שבידו היינו רשותו, בעלותו.

אבל שאר הכתובים שהובאו שמה המלה בידו היא כפשוטו. דהרי בהמלה בידו יכול להיות שני פירושים: א) בידו ממש ב) תחת ידו - שהדבר נמצא תחת ממשלתו והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה . . משא"כ בעלות, אין הענין של בעלות שהיא תחת ידו, שמושל עליו, אלא שבעצם נמצא תחת בעלותו", ע"כ.

והנה הגם שמה שכתב לתרץ הוא לכאורה נכון מאוד, אבל יש פירוש רש"י שלכאורה לפענ"ד אינו מתאים להסברת דבריו, והוא בפרשת מטות עה"פ "וישלח אותם . . ואת פינחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש וחצצוצרות התרועה בידו" (לא, ז) ופירש רש"י בד"ה בידו "ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו".

והנה לכאורה זה פשוט שמה שהי' החוצצרות ביד פנחס לא הי' זה ענין של בעלות, דהיינו שמשה הקנה אותם לו, אלא שהפירוש של "בידו" הוא שהיו תחת יד פנחס, ואעפ"כ כותב רש"י "ברשותו" ומביא ראי' דוקא מהפסוק הנ"ל שבפרשת חוקת שמזה מובן לכאורה שרש"י (עכ"פ בפשוטו של מקרא) אינו מחלק (כפי דבריו של כותב הנ"ל) בין שני מושגים אלו של "רשות" – ו"תחת ידו", דהיינו שגם תיבת "רשות" יכולים לפרש שהדבר רק תחת ידו, ולאו דוקא שקנה הדבר ונעשה בעלים על הדבר, שאל"כ למה אמר רש"י על דבר שאינו רק תחת ידו (בלא קנין) הלשון של "רשות". ולא עוד אלא שמביא ראי' מפסוק (שבפרשת חוקת) שהפירוש של לשון "יד" שם הוא לא רק שהי' תחת ידם אלא שהם נעשו בעלים על הדבר.

במילים אחרים: מצינו שני פירושי רש"י שבהם מפרש לשון "יד" שנאמר בהם – "רשות", דהיינו בפרשת וישלח ובפרשת מטות. בפרשת וישלח מדובר בנוגע ליעקב שהי' הבעל הבית על הדברים ששלח לעשו, וא"כ כאן יכולים לפרש מה שרש"י פירש "רשות" – בעלות. ובפרשת מטות מדובר בנוגע לפנחס שלא הי' הבעלים של החוצצרות רק שהיו תחת ידו, וא"כ כאן מוכרחים לפרש מה שרש"י פירש "רשות" – תחת ידו, דהיינו הפירוש של "רשות" בפירש"י הוא לפי הענין הנאמר בכתוב.

ובאמת אפשר לומר שזה הי' כוונת הכותב הנ"ל, דהיינו שהפירוש של רשות שכתב רש"י בפרשת וישלח דוקא הוא בעלות.

והנה כל זה בנוגע להסברת דבריו, אבל בנוגע לעצם תירוצו לכאורה נכון מאוד, דהיינו מה שרש"י מביא בפרשת וישלח ראי' דוקא מפרש חוקת ולא משאר הכתובים שהבאתי הוא מפני שדוקא פסוק זה מדובר בענין של בעלות כמו שהי' ביעקב אבינו, משא"כ בכל שאר הפסוקים הפירוש של "יד" הוא או ידו ממש או תחת ידו אבל לא בעלות, ולכן בהם אין צריך רש"י לפרש כלום.

אבל מה שעדיין אינו מובן הוא למה מביא רש"י ראי' בפרשת מטות, דוקא מפרשת חוקת ולא משאר פסוקים שנאמר בהם יד, שהרי כנ"ל שם הפירוש של "יד" אינו בעלות אלא תחת ידו.

וזה שצריך רש"י לפרש כאן יותר משאר מקומות שנאמר בהם לשון "יד" תירץ הרע"ב וז"ל "נ"ל שלכך פירש ברשותו שאע"פ שהייתי יכול לומר שלקח החצוצרות בידו ממש, אין לפרש כן שהרי כתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ועל כרחך לפחות שני כהנים זקוקין להן" עכ"ל.