עה"פ בפר' משפטים (כא, כח) וכי יגח שור איש איתא בגמ' ב"ק (ב, ב) פתח בנגיחה וסיים (כא, לה) בנגיפה לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה, ומאי שנא גבי אדם דכתי' כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתי' כי יגוף, אדם דאית לי' מזלא כתי' כי יגח, בהמה דלית לי' מזלא כתי' כי יגוף וכו'.

והנה בפרש"י לב"ק שם (בד"ה אדם דאית לי' מזלא) פי' "שיש לו דעת לשמור גופו". וכבר העיר ע"ז בגהש"ס על אתר שם ובשאר מפרשים דרש"י בעצמו פי' באו"א בשבת (נג, ב) בד"ה מזלא, שפי' שם דיש מלאך שלו מליץ עליו. [וי"מ דזהו כוונת רש"י בלישנא אחרינא שבד"ה כי יגח כו' והדברים ידועים] וראה עוד בלקוטי שיחות פ' משפטים תנש"ב.

ולכ' יש לבאר הטעם דפרש"י כאן באו"א מבמס' שבת בפשטות, דהרי כאן הגמ' מבארת אמאי האדם ניזק רק בנתכוון להרע ובא עליו בכח, ולא כשמצאו עומד ודחפו בקרניו. ובשלמא אם נפרש שמזל פירושו שיש לו דעת לשמור את גופו, מובן שמה שיש לו דעת לשמור יהני רק לגבי דחיפה מועטת, אבל אם יתכוון השור להרע לו, לא יהני הדעת שלו לשמור א"ע מזה, אמנם אם נפרש מזל שיש מלאך מליץ עליו, א"כ אי"מ, מהו הנ"מ להמלאך אם השור מכוון להרע או לו? הרי לגבי השמירה של המלאך שהוא שמירה רוחנית, מסתבר שכוונת השור לא מעלה או מוריד [ואף דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, הרי אי משום הא, הלא גם בלי כוונת השור להרע הוי בגדר שעת הסכנה, דהא בהמה ניזקת גם מזה. אלא מאי אית לך למימר, דלגבי אדם לא נחשב זה לשעת סכנה משום דיש לו דעת לשמור גופו, א"כ בי"כ צריכים לטעם זה, ושפיר כ' רש"י לטעם העיקרי].

משא"כ במס' שבת דשם מיירי לענין קמיע, דהוי שמירה רוחנית, הנה בזה שפיר יש נ"מ אם יש גם השמירה רוחנית דמלאך מליץ או לא.

בפר' משפטים (כב, ד) כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר וגו'. ובגמ' ב"ק (ב, ב) ושלח זה הרגל וכו' ובער זה השן וכו'. ובפרש"י עה"פ בד"ה כי יבער יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלה וכו'.

והנה בגמ' ב"ק שם (ג, א) איתא דאי לא הביא הפסוק דכאשר יבער הגלל עד תומו להורות ש"ובער" קאי על שן, הו"א דאידי ואידי ארגל הא דאזלה ממילא והא דשלח שלוחי קמ"ל. והשתא דאוקימנא אשן רגל דאזל ממילא מנ"ל, דומיא דשן כו'.

ומבואר במפרשים דפליגי רש"י ותוס' אם ההו"א הוא מצד משמעות הקרא או משום שאין לימוד להיפך ע"ש. ולכ' יש להעיר להסברא דההו"א דחייב דוקא היכא דשלח שלוחי הוא מצד משמעות הלשון "ושלח", א"כ לכאורה צ"ע ולפ"ז דאכתי נימא דוקא היכא דשלח שלוחי, דהא כתי' כי יבער, דקאי גם אשן, וא"כ מה מועיל הסברא דדומיא דשן, וזה צ"ע גם אמסקנת הגמ'?

עוד יש להעיר בזה על מה דאיתא בריש הכונס (נה, ב) שן ורגל התורה מיעטה בשמירתן, שן דכתי' ובער עד דעביד כעין ובער, רגל דכתי' ושלח עד דעבד כעין ושלח וכו' ע"ש. ולכ' מאי דקאמר "עד דעבד כעין ובער" (ופרש"י שם "כעין שיאכילנה לבהמתו בידים כלומר בפשיעה") צע"ק, דהרי ובער קאי על הבהמה, וא"כ מה שייך בזה "עד דעבד (הבעלים) כעין ובער? ולכ' עדיפא הול"ל "עד דעבד כעין כי יבער" דקאי אתרווייהו [ואואפ"ל דסמך באמת ארישא דקרא וצ"ע במפרשים]?

עוד יש להעיר דהנה ע"ע בהכונס (ס, ב) ובפ"ב (כב, ב) דקאמר לענין אש דפתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, ולכ' סתירה זו ישנה גם לענין שן דפתח הכתוב בנזקי גופו "כי יבער איש" וסיים בנזקי ממונו "ובער בשדה אחר" (ואולי כי יבער לא חשיב נ"ג), ולכ' החילוק הוא דבנידו"ד אי"ז בסתירה כי "ובער" הוא המשך ופי' ל"כי יבער" [וזה מתאים עם הנ"ל דסמך ארישא דקרא].

והנה ידוע חקירת האחרונים בחיוב דניזקין אם הוא מפני שלא שמר או מפני שממונו הזיק (ועייג"כ בלקו"ש בהוספות לח"ו). ולכ' להצד שזהו מפני שממונו הזיק הפי' שכ"ה גזה"כ שהוא חייב על מה שממונו הזיק (ורק שיש תנאי שאינו חייב אלא היכא שלא שמר). ולפ"ז ממה דקאמר "כי יבער איש", שלכ' בזה מייחס מעשה ההיזק להבעלים משמע דלא כאופן זה דהרי משמע מזה דהחיוב נובע מפעולת ועשיית הבעלים, ולא מפעולת השור ואי השמירה של הבעלים הוא רק תנאי, (ובפרט דבגמ' אין שום לימוד מזה, ועי' בתו"ת דבמכילתא יש דרשא ע"ז). אבל לפי הביאור בזה בלקו"ש הנ"ל אפ"ל דאין ראי' מזה.