בפירש"י פרשת בא ד"ה וגם צדה לא עשו להם (יס,לט): לדרך, מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה מה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו', עכ"ל.

א) והנה יש עוד פירש"י קרוב לפירש"י זה, והוא בפרשת האזינו (לב,י), וז"ל שם בד"ה ובתהו ילל ישמן: ארץ צי' ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו משה היאך נצא למדברות מקום צי' ושממה כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר, עכ"ל.

וצריך להבין למה אומר רש"י שמפורש בקבלה, והלא מפורש גם בתורה. וגם הוא דבר בלתי רגיל בפירש"י לציין ראי' לפירושו באופן כזה.

וגם צריך להבין כמה שינוים בין שני פירושי רש"י אלו:

בפרשת בא אומר: "הוא שמפורש בקבלה", משא"כ בפרשת האזינו אומר: "כענין שנאמר", ואינו אומר היכן נאמר כמו בפרשת בא.

בפרשת בא מביא רש"י גם סיום הכתוב "בארץ לא זרועה", משא"כ בפרשת האזינו.

בפרשת בא מסיים רש"י "מה שכר מפרש אחריו וכו'", משא"כ בפרשת האזינו.

ונוסף לזה איני מבין מה נוגע לפשוטו של מקרא לפרש מה הי' שכרם של בני ישראל.

ואולי הי' אפשר לומר שמה שמפרש רש"י בפרשת האזינו הוא ענין אחר מזה שמפרש בפרשת בא. בפרשת בא מפרש רש"י בנוגע למסירת נפש של בנ"י שיצאו בלא צידה.

משא"כ בפרשת האזינו לא נזכר הענין של צידה כלל, רק שם מזכיר רש"י מסירת נפשם של בנ"י שיצאו "לארץ צי' ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה".

ואולי בזה נוכל לתרץ כל הדיוקים דלעיל.

מה שרש"י אומר בפרשת בא שהוא מפורש בקבלה בזה בא לשלול הפסוק שבפרשת האזינו, שכנ"ל הפסוק בהאזינו אינו מדבר בנוגע לצידה. ולכן בכדי להדגיש זה אינו אומר (סתם) כמו שנאמר, כמו שרגיל בכמה מקומות.

ובזה מובן ג"כ למה לא אמר רש"י בפרשת האזינו "שמפורש" רק "כענין". כי באמת ענין מסירת נפש זה שיצאו בנ"י לארץ צי' ושממה אינו מפורש בקבלה, ולכן אמר רש"י שם (רק) "כענין".

ועיין בפירש"י (ירמי' ב,ב) ד"ה זכרתי לך: ...ומה הוא חסד נעוריך לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם ואין צידה לדרך כי האמנתם בי, עכ"ל. ורש"י אינו מזכיר שם שיצאו לארץ צי' ושממה.

ואולי אפשר לתרץ בכל הנ"ל למה דוקא בפרשת בא מסיים רש"י "מה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו'" שבתיבת "וגו'" מרמז רש"י להמשך הכתוב שם "ראשית תבואתה".

דהיינו שהשכר הי' מדה כנגד מדה, כמו שבנ"י היו להם מסירת נפש בנוגע לתבואתם (מזונותם) כן הי' שכרם שנקראן ראשית תבואתה.

במלים אחרים, כוונת רש"י בזה שאומר "מה שכר וכו'" (הוא לא להודיע לנו כאן שכרם של בנ"י), אלא להביא ראי' גם מזה שפסוק זה מדבר בעיקר בנוגע למסירת נפשם של בנ"י שיצאו לארץ מדבר בלא צידה, והשכר הי' מדה כנגד מדה.

ב) עיין בפירש"י בפרשת בשלח (טז,א) ד"ה בחמשה עשר יום, וז"ל: נתפרש היום של חני' זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק או משירי המצה ששים ואחת סעודות וכו', עכ"ל. הרי לא הלכו ממצרים בלא צידה כלל. ונוסף לזה הי' להם הרבה בהמות.

נח ט, כ

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". ופרש"י "ויחל – עשה עצמו חולין שהי' לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת.

ואף דיכולים לומר שכן הי' לפי האמת – אבל זה הי' לפחות ה' שנים לאחר המבול, דכנען ראה והגיד לאביו (ט, כב וברש"י) והוא הי' בן ד' לחם. א"כ, הי' ב' שנים לפחות עד שנולד כנען וכמה שנים עד שיכול לילך ולהגיד לאביו, וא"כ מנלן דלא עסק בנטיעה אחרת? (ע"פ רש"י לעיל (ז, ב) שנח למד תורה, יש לדחוק דקיים ג' שנות ערלה ונטע רבעי[1], א"כ הי' צריך להמתין ד' שנים לאכול מאכלי אילן ודו"ק).

נח ט, כז

"ויהי כנען עבד" ופרש"י "אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען".

הנה לעיל פסוק כה כתוב עבד עבדים יהי' לאחיו. ובפסוק כו כתוב "ברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו", משמע דבפסוק כז דכתיב "יפת אלקים ליפת גו' ויהי כנען עבד למו" הולך על יפת. ובשפתי חכמים כתב דכיון דלא כתיב "יפת אלקים ליפת ויהי כנען עבד למו" אלא הפסיק בשם – א"כ חוזר עוה"פ לשם.

אבל באמת רש"י עצמו כתב בפסוק כו על תיבת "ויהי" – "להם כנען עבד למו" – דכנען אכן עבד ליפת.

נח יא, ב

"בנסעם מקדם" ופרש"י "שהיו יושבים שם כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם ולא מצאו אלא שנער" ע"כ.

ויל"ע[2], דהפסוק "ויהי מושבם", ע"פ פשוטו קאי רק אבני שם, ואילו גבולות בני חם (כנעני) נתפרשו לעיל (י, כ) "באכה סדומה גו'". וכתיב "בארצותם בגויהם".

ואין לומר דקשה לי' לרש"י למה לא נתפרשו איפה ישבו בני נח ולכן הפסוק ("ויהי מושבם") שהוא בסוף (י, ל) פירש דקאי אכל בני נח – דא"כ (א) הו"ל לפרש זה על הפסוק "ויהי מושבם" דזה קאי אכל בני נח ולא להמתין עד "בנסעם מקדם" (ואולי משום שזה מובן מעצמו?).

(ב) ועיקר – קשה לפרש דקאי אכולם, דלאחר פסוק "ויהי מושבם" כתיב "אלה בני שם גו' בארצותם לגויהם", ואילו לפי רש"י הנ"ל זה קאי אכל בני נח. א"כ, "ויהי מושבם" הו"ל ליכתב לאחר "אלה בני שם".

ובלא פרש"י זה, בפשטות היינו לומדים דבני חם לבדם ישבו בשנער כדכתיב בנמרוד (לעיל י, י) "ותהי ראשית ממלכתו בבל גו' בארץ שנער"[3], ובני שם הלכו מהר הקדם לשנער, ו"מארץ ההיא יצא אשור".

אבל, באמת יש קושיא באיזה אופן שנלמד: לשיטתנו (שרק בני שם היו בהר הקדם, ורק בני חם היו בשנער (ואולי בני יפת בהאיים הקרובים להם), וגם לשיטת רש"י (שכל בני נח נתיישבו אצל הר הקדם), והיא, דלכאורה הפסוק שלאח"ז "ויאמרו איש אל אחיו" הוא המשך ל"בנסעם מקדם" (שנסעו (מקדם), מצאו (בקעה) ואמרו (איש אל אחיו));

א"כ, אם "בנסעם מקדם" מוסב רק אבני שם – (לכאורה) כצ"ל ב"ויאמרו איש אל אחיו", שרק בני שם היו בעצת ההפלגה. ואם "בנסעם מקדם" מוסב אכל בני נח – גם "ויאמרו איש אל אחיו" קאי אכל בני נח, שכולם היו בהעצה.

וצ"ע.

נח יא, ג

"ויאמרו איש אל אחיו" ופרש"י "אומה לאומה מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען".

ויש בזה ג' קושיות:

א) מנלן דדוקא בני חם היו ב(עצת) ההפלגה (ע"ד סוף הערה שלפנ"ז) – ובפרט (א) בד"ה שלפנ"ז כתב דכל בני נח היו יושבים ביחד (ומפני זה מהארץ ההיא יצא אשור (לעיל י, יא) – מזרע שם (י, כב)) (ב) מההפלגה נשתלשל הע' אומות ללשונותם וגם שם בכלל (כו אומות) (ואשור שיצא – י"ל דבניו היו האומה)

ב) מנלן דלא הי' כסדר – כוש למצרים ומצרים לפוט וכו'?

ג) ועיקר – בפשטות כוש הי' המתחיל, דרש"י עצמו פירש לעיל (י, ח) "(הוא החל) להיות גבור – להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור ההפלגה", א"כ נמרוד בן כוש הי' המתחיל ולא מצרים.

וישלח לד, ח

"וידבר חמור אתם גו' חשקה נפשו בבתכם" – וצ"ע, דדינה הי' אחותם?

וקצת י"ל דעל שם יעקב קראה בתם.

וישלח לד, ט

"בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם" – לכאורה איפכא הול"ל – "בנתינו תקחו לכם ואת בנתיכם תתנו לנו"; דזה שהוכיח רש"י "אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב ליקח בנות שכם את אשר יבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם כו'" – דיוקו הוא מזה שבני יעקב יתנו מה שרוצים ויקחו מה שרוצים. אבל איך היו יכולים לקיים "בנתיכם תתנו לנו" לפני "בנותינו תקחו לכם" – דעדיין לא נשאו ומנין להם בנות? ואפילו אם נאמר דקאי על התאומות (וראה פסוק ח' שהקשינו למה קראו דינה "בתכם" כשדבר אל השבטים) – עדיין לא השמיענו רש"י (עד לה, יז), וגם זה רק למ"ד אחד.

ואי"ל דקאי על ההתחלה עם דינה – דזה לא הי' מהתנאי. דבפסוק ח אמר "שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה", ובפסוק ט המשיך "והתחתנו אותנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם".

ויש ליישב דבאמת קאי אדינה וחזר על דבריו.