בקובץ הערות וביאורים שנדפס לפרשת וירא תשמ"ט [תסו] הבאתי פירש"י בפרשת לך לך ד"ה וברכתי אתה (יז,טז): ומה היא הברכה שחזרה לנערותי' שנאמר היתה לי עדנה (יח,יב), עכ"ל.

ושאלתי שם, מהי הראי' מהפסוק "היתה לי עדנה" ששרה חזרה לנערותיה, הרי רש"י פירש בפרשת לך לך בד"ה ויפל אברהם על פניו ויצחק (יז,יז): זה ת"א לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וכו', עכ"ל.

והנה, זה שכתב רש"י "ושל שרה לשון מחוך" לכאורה כוונתו למה שכתב בפרשת וירא (יח,יב): "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה וגו'", ותרגם שם אונקלוס וחיכת. ואם כן, לא מובן איך מביא רש"י ראי' מפסוק זה, שנאמר בו ששרה אמרה היתה לי עדנה בדרך לעג, שכן הי' בפועל ממש, שבאמת חזרה שרה לנערותיה.

וראיתי בלבוש האורה על פירש"י ד"ה עדנה, וז"ל: "וא"ת משמע שהיתה מתמיה ואינה מאמנת, והרי כבר פירסה נדה בעת הלישה, כמו שפירש"י למעלה ולחם לא הביא כו', ויש לומר, היא חשבה זה לרעה חולה בקרבה שאין זה מדרך הנשים הזקינות לראות אפילו פעם אחת, אם לא על ידי חולי, אבל לקבוע זמן וסת הקבועים, זה הי' לנמנע בעיני'. וזה לפי המפרש לי עדנה עבר במקום עתיד. עכ"ל.

וז"ל המשכיל לדוד, על מה שפירש רש"י, עדנה: צחצוח וכו' ד"א וכו': ... דאילו לפירוש בתרא ניחא דנקט בלשון עבר (דהיינו היתה לי עדנה, ולא תהי' לי עדנה. הכותב) דהא באותו יום כבר חזר לה האורח, כמ"ש רש"י לעיל שנטמאה העיסה, אלא שהיא היתה תולה שאין זה וסת אלא דרך מקרה, ולכך אמרה היתכן למסיק אדעתין שאחר בלותי היתה לי עדנה - וסת, לאו הכי אלא מקרה הוא, עכ"ל.

שלפי מפרשי רש"י אלו, שמדייקים במה שנאמר היתה לי עדנה בלשון עבר, אולי אפשר לומר שדוקא לאחר שפירסה שרה נדה, אמרה בלשון תמי' היתה לי עדנה, וזה שפירסה נידה, הי' הסיבה למה שאמרה בלשון תימה היתה לי עדנה. ולפי זה אולי אפשר לומר שלכן מביא רש"י ראי' מפסוק זה הגם שאמרה בלשון לעג. שהרי עם כל זה, יש ראי' מפסוק זה שפירסה נדה.

ולכאורה, יש סתירה לזה מפירש"י פרשת בא ד"ה והנותר ממנו עד בקר (יב, י), ששם כתב רש"י וז"ל:... שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, עכ"ל. ולכאורה, יש סתירה מפירש"י זה לפירש"י בחומש שבפרשת משפטים ד"ה ולא ילין (כג, יח) שם כתב, וז"ל: אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר.

לשון רש"י בד"ה הנ"ל: ממורא השכינה, שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבת עליו, וזה שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים… ע"כ.

וקשה על פירש"י זה, ממה שכתוב בתחלת הסדרה (יב, ז) "וירא ה' אל אברם (ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת)" ולמה לא בא אברהם לידי נפילה על פניו בגלל זה שפי' כאן.

בש"ח (הארוך) כותב ביישוב הנ"ל: "וי"ל דלעיל נמי הי' נופל, ומכאן אתה למד. והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש לקודם שנימול ולאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב "ואברהם עודנו עומד לפני ה'," עכ"ל.

אבל אם כן הי' לו לרש"י להזכיר אודות זה בפירושו (באופן קצר עכ"פ).

בעיקר ש"ח, נמצא יישוב באופן אחר על הנ"ל, וז"ל: ואף דמצינו באברהם שראה את ה' גם בטרם שמל את עצמו ולא נפל על פניו, אבל אז לא נצטווה עדיין, ורק אחד הציווי לא הי' בו כח לעמוד עד שמל, עכ"ל.

אבל "התהלך לפני" שהפירוש הוא במצוות מילה (פירש"י ד"ה והיה תמים (יז, א)) זה רק עפ"י "מדרשו" שם. ועוד ועיקר, שבדברי רש"י שסותם ש"עד שלא מל לא היה בו כח לעמוד" וכו', אין משמעות לחילוק זה.

וה"באר בשדה" כותב על קושיא הנ"ל:

...לכן נ"ל דהאמת הוא דעד השתא לא הי' נופל על פניו אע"ג שהי' ערל משום שהדיבור הי' בא אליו ממדריגה תתאה כדאיתא בזוה"ק . . ולכך לא הי' לו מורא כ"כ . . לא הי' מתיירא ממדריגה זאת, ע"כ.

אבל בפירש"י הנ"ל, אין שום רמז לחלק בין "וירא ה' (אל אברם) גבי ויהי אברם בן צ"ט שנים (יז, א), ובין "וירא ה'" (אל אברם) שבתחלת הפרשה.

ואולי יש לבאר קצת עכ"פ - ע"פ החילוק הניכר בפשטות הכתובים, בין "וירא ה' אל אברם" הראשון, בתחלת הסדרה, ל"וירא ה'" השני כשהי' בן צ"ט שנים - זה שאין בפירש"י הנ"ל הבהרה למה בוירא ה' הראשון לא נאמר "ויפול אברם על פניו".

הנה, "וירא ה' אל אברם" הראשון, בא בקשר ובהמשך לקיום ציווי ה' הכללי והעיקרי של "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך".

דהיינו אחרי "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' . . ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען, ויעבור אברם בארץ וגו'", אחרי כל זה ובצירוף לזה נאמר "וירא ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'".

ויש לומר, שמפני קיום מצוותו של הקב"ה "הי' בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבת עליו" למרות שלא הי' נימול (ולא כמו שהיה ב"וירא ה'" השני).

אולי ע"פ הנ"ל יש לנו קצת ביאור למה אין רש"י מתייחס להשאלה על דבריו מן "וירא ה' אל אברם" הראשון.

פירש"י: זה תרגם אונקלוס לשון שמח וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח…

על זה כותב ה'משכיל לדוד': וא"ת ולאונקלוס גופיה אקשו מנ"ל לפרושי הכי …וממשיך - וי"ל דעיקר הראי' ממאי דא"ל הקב"ה "וקראת את שמו יצחק ע"ש הצחוק וכדפירש"י לקמן בסמוך, ואם איתא דפירושו "מחוך" פשיטא דלא הוה מצווה אותו כן, ע"כ.

ולכאורה זה דורש ביאור. שבפירש"י הנ"ל דן רק על פירוש תיבת "ויצחק", ובפרט ע"פ הביאור דמ"ל הנ"ל, ובכל זאת מביא בד"ה גם המילים "ויפל אברהם על פניו".

ונראה לומר שהמילים "ויפל אברהם על פניו" בצירוף תיבת "ויצחק" מוסיפים להוכיח שאין "ויצחק" כאן לשון "מחוך".

בראשית (ז,יא) רש"י ד"ה נבקעו (כל מעינות תהום רבה): להוציא מימיהן. בפשטות י"ל שזה שרש"י מוסיף (ומבאר) "להוציא מימיהן" כי בפשטות ענין הבקיעה היא התחלקות דבר לשניים או שלשה וכו', ואין הוא מראה על נביעת מים, וכן גם כתוב בשמות יד, טז ואתה הרם את מטך . . על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל . . ביבשה, ששם הכוונה לבקוע את הים לשניים ובני ישראל יעברו בין בתריו - ביבשה. ונמצא, ששם ענין הבקיעה הוא להיפך מהבקיעה שבפ' נח. ששם נפעל ע"י הבקיעה העדר נביעת המים למקום ההוא ששם נבקע, כמו שכתוב "ביבשה".

ועד"ז להלן (שמות יד, כא) ויט משה . . על הים . . וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. שעפי"ז מובן למה רש"י צריך להוסיף (ולבאר) על "נבקעו" - להוציא מימיהן.

בראשית (ח, יז), רש"י ד"ה הוצא, הוצא כתיב היצא קרי, היצא אמור להם שיצאו, הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.

לכאורה אין ענינו של רש"י לפרש כל קרי וכתיב, וכמו להלן (יד, ב ו-ח) "(מלך) צבוים" שהכתיב הוא צביים - בשני יודין והקרי הוא בו' י' (הב' בחולם מלא) ורש"י לא אומר כלום, ואם מפני שאין ידוע לו (בפשש"מ), הרי הי' אומר לא ידעתי למה נקרא כן, וכיו"ב, אלא מפני שאין נ"מ מזה לפשש"מ, אין ענינו לפרש למה נכתב כך, ונקרא כך.

וכאן אין לכאורה קושי מיוחד בהיצא והוצא, כלומר שתוכן המלה מובן, ואעפי"כ רש"י (מאריך ו) מבאר את הכתיב ואת הקרי.

וי"ל בדא"פ, שכאן הוא להיפך מכל מקום אחר, שבדרך כלל הקרי מובן יותר מהכתיב, "כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה, שתיבה זו בכתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה יש לה לבוש (כו')" - אגה"ק יט (קכח, א), וכאן דוקא הכתיב הוא כפי הרגיל "הוצא" כמו הושב את אביך ואת אחיך (בראשית מז, ו), והולך מהרה אל העדה (במדבר יז, יא), והקרי הוא באופן שאינו מצוי (כלל), שבודאי יש לזה משמעות גדולה בפש"מ, דבלאו הכי לא הי' כזה שהקרי הוא בשינוי מהכתיב הראוי להיות.

וע"ז מפרש רש"י "היצא אמור להם שיצאו הוצא כו'", והיינו שאם הי' נקרא כמו שכתוב (הוצא), שזה כרגיל, אז אין משמעות מיוחדת בתיבה זו, כלומר, שהפירוש בתיבה זו הוא שיאמר להם לצאת, כמו שנאמר לו בעצמו צא מן התבה, שכפשוטו היינו שניתן להם רשות לצאת מן התיבה, שכפי שאמר לו הקב"ה (ז,א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה, אמר לו עתה צא, ועד"ז מתפרש כל החי גו' הוצא אתך גו' שכאן ניתן להם רשות לצאת, אבל אין קפידא בזה, דמי שאינו רוצה לצאת, ובפרט עפ"י המבואר בספרים שהתיבה הי' מעין לעתיד לבוא, וגר זאב גו' מובן ביותר שיתכן ויהי' כאלה שלא ירצו לצאת.

ולכן מפרש רש"י שכיון שכאן הקרי הוא משונה מהכתיב (ובאופן הפוך שהכתיב הוא רגיל והקרי בלתי רגיל), בע"כ שכאן ה"כתב" מרמז ליותר ממה שכתוב (כרגיל), כמו בכל פעם ש"והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה כו'" (כנ"ל מאגה"ק סי' יט) וכן כאן אף שנראה לנו שזו תיבה רגילה, אבל בע"כ יש בה רז, ומה הרמז, הנה בתחילה מפרש את הקרי, שזה החלק "ההבנה הנגלית לנו" (כנ"ל אגה"ק סי' יט), שזה היצא אמור להם שיצאו, הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה, שזו ההוספה על הקריאה ונלמד מן הכתיב.

ולהעיר שלכאורה "היצא" מראה יותר על "הוציאם אתה" מ"הוצא", שיותר מודגש בנין הפעיל בתיבת היצא. ואיה"נ שמצד אחד משמע בתיבת היצא יותר (שזה מפעיל) את האחרים, אבל אין משמע כ"כ שזה ע"י דיבור, אלא יותר ע"י מעשה על דרך "הוציאם אתה". משא"כ הוצא אף שלא מודגש כ"כ האחרים, הנה זה עצמו מראה שאופן ההוצאה היא יותר חלשה, והיינו שזה רק ע"י דיבור ("אמור להם שיצאו") וכמו "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" שזה יבוא ע"י (שם) "... לכה ואשלחך אל פרעה" שאז ממילא יצאו ישראל ממצרים.

אבל עפ"י הנ"ל, שמתחילה - בדרך כלל - לומדים את הקרי, הוא הנגלה, ואח"כ את הכתיב,ש"אין לה לבוש בבחינת ההבנה", הנה בע"כ אנו דורשים מקודם את הקרי שזה "היצא", וע"ז מפרשים שהכוונה "אמור להם שיצאו", שכך הוא הדרך שאומרים לצאת, ואח"כ דורשים את הכתיב שזה "הוציאם אתה", הוצא - הוציאם אתה, אבל בתיבה עצמה (אולי) אין משמעות של "הוציאם אתה" ב"הוצא" יותר מב"היצא".

ועפ"י הנ"ל יומתק - על דרך הצחות - לשון רש"י בתחילת הביאור "הוצא כתיב היצא קרי", שלכאורה זה מיותר, שהרי אנו רואים שכתוב הוצא, ועיקר החידוש הוא הקרי, וא"כ הי' צ"ל ד"ה הוצא ואח"כ לומר, היצא קרי, אמור להם שיצאו, (ואח"כ) הוצא כתיב אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה, ועל דרך שעשה רש"י להלן יב, ח בד"ה אהלו אהלה כתיב (וכאן העתיק הקרי והוסיף ח"כ את הכתיב, כנ"ל, שכך הוא הרגיל בכל פעם, שהקרי הוא הרגיל והכתיב הוא בלתי רגיל) בתחילה נטע את אהל אשתו ואח"כ את שלו, ע"כ. אבל לא הקדים "אהלו קרי אהלה כתיב" אלא העמיד את הקרי כרגיל, ורק הוסיף שיש שינוי בכתיב ודרשו.

שי"ל שהכוונה בזה להראות שבעצם מתיבת "היצא" היתה המשמעות אם אינם רוצים הוציאם אתה.אבל מכיון ש(הוצא כתיב ו)היצא קרי, והרי תמיד הקרי הוא העיקר אצלנו למעשה, והוא הרגיל, א"כ בע"כ שהיצא (הקרי) הוא "אמור להם שיצאו" שכך מוציאים בדרך רגילה, והכתיב שאינו רגיל (בדרך כלל אצל כל קרי וכתיב) נדרש לאם אינם רוצים (וכנ"ל באריכות).

לעיל מובא מאגה"ק "כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית . . והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה . . אין לה לבוש בבחינת ההבנה ובקריאתה בפה יש לה לבוש כו'".

אולי יש לדייק שאמר כי הקרי הוא לפי ההבנה, ולא אמר כי הקרי בפה, ואח"כ מסיים ובקריאתה בפה יש לה לבוש כו', שלכאורה תיבת "בפה" מיותרת.

ואולי קאי על התיבות שאינן כתובות בכלל ב"כתיב", ובמסורת שצריכים לקרותן (כמו רות ג, ה, יז), ששם נמצא שאין בכלל אופן התיבה שבקרי, שאין בכלל תיבה, ורק עי"ז שקוראים בפה רואים שיש כאן קרי. ועד"ז יש תיבות הכתובות וקוראים תיבה אחרת לגמרי (בעפולים - בטחורים),שרק ע"י קריאתה בפה יש הקרי.

לעיל נתבאר (בדא"פ) שאף שאין עניינו של רש"י לבאר הכתיב והקרי, אבל כיון שבנדו"ד הוא שונה מכל מקום אחר, הרי בודאי שזה נוגע גם לפשש"מ.

ויש להסתייע מלהלן טז, ה ברש"י ד"ה אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך "כל בינך שבמקרא חסר וזה מלא קרי ביה וביניך כו', שמפני שכאן שונה מבכל מקום אחר, הרי בודאי יש כאן לימוד שנוגע לפשש"מ, והוא שהכניסה עין הרע כו' שעפי"ז מובן בפשש"מ מה שהמלאך אמר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה כו' אלא מלמד שהפילה הריון הראשון.

ולהעיר שבתיבה זו עצמה (וביניך) יש נקודה על היוד, ועל זה לא פירש"י כלום, כי זה אינו נוגע לפשש"מ.