1) קשה לומר, דנפיש זכותיה דאברהם יותר משרה. בה בשעה, שכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". (ועי' בפרש"י שאברהם טפל לשרה בנביאות). המערכת.

בפרשת חיי שרה (כד, לב) מעתיק רש"י המילה "ויפתח" ומפרש: "התיר זמם שלהם, שהי' סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים".

ולכאורה אינו מובן החידוש שבזה, שהרי כמה פסוקים לפני זה (כד, י), עה"פ "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו'" מעתיק רש"י המילים "מגמלי אדוניו" ומפרש "ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים".

וכבר דשו בזה רבים. ואולי אפשר לומר הביאור בזה, ובהקדים: דלכאורה, הזהירות דאברהם מגזל בשדות אחרים, כבר למד ה'בן חמש למקרא' בפרשת לך לך (יג, ז) דזה היה תוכן הריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט - "ולפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל". ומובן בפשטות, שהיות ולבהמה אין דעת, הנה בכדי שלא תאכל בשדות אחרים, צריך להשים זמם על פיה. ומה החידוש ב"גמלי אדוניו" "דניכרין היו . . שהיו יוצאין זמומין".

והביאור בזה, שהרי שם (בלך לך) מבאר רש"י תוכן הריב "והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט [בן אחיו] יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין".

ולכן בפרשתינו (חיי שרה), כאשר מדובר לאחרי לידת יצחק, שיש לאברהם יורש, ובפרט שהי' אחרי ברית בין הבתרים, דשם (טו, יח) נאמר "לזרעך נתתי", וביאר רש"י דאמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה. וכבר למד ה'בן חמש למקרא' בתחלת הפרשה (חיי שרה כג, ד) אשר אמר אברהם "גר ותושב" ופירש"י "אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שא"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (ועיין לקו"ש ח"ל עמוד 85 ואילך בענין זה, ומבלי להיכנס להשקו"ט בלקו"ש חט"ו ובכ"מ, באם לפרש"י התחיל הבעלות דא"י בפו"מ בזמן אברהם או לא, דאכ"מ. אלא כפשוטו, כמ"ש בלקו"ש ח"כ עמ' 308) ולכן הי' יכול להיות ההו"א אצל ה'בן חמש למקרא', דאולי כעת לא נזהר אברהם בכזאת זהירות של לפנים משורת הדין - כמו שהי' לפני לידת יצחק (בזמן המריבה עם רועי לוט). ולכך צריך הפסוק (ורש"י) להשמיענו "מגמלי אדוניו" שגם כעת הי' נזהר בזה.

ומזה מובן, שלאחרי שה'בן חמש למקרא' לומד, בד"ה שלאחרי זה (חיי שרה כד, י) "וכל טוב אדוניו בידו - שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם". הרי כשאליעזר רואה שה' מצליח את דרכו, והשידוך מצליח. ועד שנתן לה הנזם והצמידים לפני ששאלה בת מי היא, כמבואר ברש"י. הרי כעת חל השטר, ויצחק הוא הבעה"ב לכל אשר לאברהם, (והראי', כי אח"כ בפרק כ"ד פסוק ס"ה רבקה שואלת את אליעזר "מי האיש הלזה" עונה אליעזר "הוא אדוני"), כולל הגמלים. ועיקר - דהרי יצחק הוא ה"לזרעך" - היורש דארץ ישראל (כולל חרן וארם נהרים, דלפנים מנהר פרת הם). ויתכן שהוא, כבר נוהג יותר בעה"ב'טישקייט בירושתו-מתנתו, ואינו נזהר כ"כ לפנים משורת הדין.

לכן משמיענו הפסוק פעם נוספת שהיה סותם את פיהם - דגם יצחק נזהר בזה וכו'.

אדאתינן להכי, יש להקשות, למה בפסוק (כד, לו) "ויתן לו את כל אשר לו" מפרש רש"י "שטר מתנה הראה להם" - הרי רש"י לא צריך לפרשו, כי פי' לפנ"ז שהי' לו שטר מתנה וכוונתו כדי שיקפצו לשלוח את בתם, וא"כ מובן בפשטות שהראה להם?

בגליון תתכו (ותתכה) מביא הרב וולדמאן שי' את דברי רש"י (יז, ג) "ויפל אברם על פניו - ממורא השכינה, שעד שלא מל, לא הי' בו כח לעמוד ורוח הקודש ניצבת עליו". והביא שאלת המפרשים מן "וירא ה' אל אברם", שבתחלת הסדרה, ששם לא נאמר שנפל על פניו. והביא תירוציהם, וכן מה שניסה ליישב הוא על כך.

ולכאורה, אפשר לומר בפשטות, שזה גופא בא רש"י להשמיענו - שכאן נתחדש בענין ד"נפל על פניו", היות ודווקא בפסוק זה ישנו חידוש, שעוד לא הי' לפני"ז, והוא שאברהם נצטווה במצוה הראשונה שבגופו (מעין המצוות דלאחר מ"ת - מצווה ועושה). ולכן זה פעל עליו כאן דווקא, אחרי ששמע ציווי זה דהמילה, שיפול על פניו, כי לאחר שנצטוה על כך "הרי לא יכול לעמוד על פניו כשהוא ערל" כו'.

אבל לפני ציווי זה, אפי' בתחילת דיבור הקב"ה עמו, אין סיבה שיפול על פניו. וכמו"כ בפעם הקודמת (בתחלת הפרשה) שהי' רק סיפור דברים (הבטחה) ד"לזרעך נתתי" - אין סיבה שיפול על פניו - כי לפני הציווי על המילה, אז אין המציאות של ערלה כלל, שתפעול שלא יהי' בו כח.

בקובץ הערות וביאורים לשבת פרשת תולדות [גליון תתכו] (עמ' 65) שאלתי: שהפסוק בפרשת חיי שרה (כד, סא): "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך".

הוא לכאורה שלא כסדר הדברים, שהרי מתחילה לקח אותה, ואחר כך ותקם רבקה וגו', ולמה לא פירש"י כאן על דרך שפירש בפרשת שמות (ד, כ): אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא. וכן שם (טז, כ): הרי זה מקרא הפוך וכו'.

ועל זה תירצו המערכת, וז"ל: אולי כן היה הסדר, שמתחילה כשהיו קרוב לביתו הלכו מעצמם. ורק לאח"כ, לקח העבד אותם תחת רשותו (ושמירתו), עכ"ל.

וראיתי ברמב"ן, שפירש הכתוב על דרך תירוצם. וז"ל: כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו. לקח את רבקה עמו, לא יפרד ממנה לשומרה בדרך מכל מכשול, עכ"ל.

בקובץ הנ"ל שאלתי גם כן: למה לא פירש"י בנוגע לזה שכשאבימלך שאל את אברהם (כ, י) "...מה ראית כי עשית את הדבר הזה", ענה לו אברהם (שם, יא) "...כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום והרגוני על דבר אשתי".

משא"כ בפרשת לך לך, כשפרעה שאל את אברהם (יב, יח-יט) "למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחתי היא וגו'" לא מצינו שאברהם ענה לפרעה שום דבר על זה.

וראיתי בספר מעין בית השואבה, שעמד על שאלה זו. וז"ל: צ"ע למה באבימלך השיב אברהם טעמו ונימוקו, ובפרעה מנע ממנו מענה. ואולי שכיון שאבימלך זכה לדבר ה' (וירא כ, ג) על כן דיבר עמו גם אברהם אבינו, משא"כ בפרעה שלא דיבר עמו ה', לא דיבר אליו אברהם.

ובטעם השתנות אבימלך מפרעה, י"ל שהיות שאברהם גר בגרר השפיע על אבימלך, ולכן זכה למחזה נבואה, משא"כ בפרעה שלקח את שרה תיכף בבוא אברהם מצרימה, עכ"ל.