בראשית (ל, כח) רש"י ד"ה "נקבה שכרך" - "כתרגומו, פריש אגרך". צ"ע, מה קשה או אינו מובן בתיבות אלו שצריך להביא את התרגום.

ואם נאמר, שביאור תיבת "נקבה" אינו ברור כ"כ שזהו "לפרש", א"כ, הי' צריך רש"י לבאר תיבת "נקבה" שזהו "לפרש", ולהביא ראי' מ"נוקב שם ה'" (ויקרא כד, טז), [ש(גם שם) מפרש רש"י אינו חייב עד שיפרש כו'] וכיו"ב, כדרכו של רש"י תמיד.

וי"ל בדא"פ שאין כאן קושי בביאור התיבה עצמה (של "נקבה"), אלא בצורת התיבה, שלכאורה הי' צריך לומר "נקוב שכרך", כמו "כתוב זאת זכרון בספר" גו', "פקוד את בני לוי" גו', ועוד.

שבגלל זה תתכן שתהי' אי הבנה בתיבה זו, שיכולה להתפרש שהשכר 'ננקבה' בלשון עבר, בבנין נפעל, כמו נכתבה. ואף ש"שכר" הוא לשון זכר, נתווסף ה' כמו שהוסיף ה' בתיבת ואֶתֵּנָה.

היינו שהשכר כבר נתפרש, והנו"ן הוא מבנין נפעל, ועפי"ז יתפרש גם המשך הפסוק 'ואתנה', ואני מוכן לתת את השכר הזה.

אבל אז לא יהי' מובן המשך הפסוקים מה שיעקב אמר לו "אתה ידעת את אשר עבדתיך" וגו', שמזה משמע שיעקב משמיע לפניו את חשיבות עבודתו, שעפי"ז ידע מה לתת לו. - ואף שאומר בסוף "ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי", שמשמע מזה שבא לומר לו, שרוצה בכלל לעזוב אותו, ולא שבא להשמיע כמה שכר דורש.

אבל בע"כ הכוונה (גם) שאם יתן לו לבן שכר ראוי, יסכים להשאר, שהרי כך הי' - הרי שעדיין לא ידע לבן מה השכר, ובפסוק לא אומר לבן בפירוש "מה אתן לך", ולכן אי אפשר לפרש שנָקְבָה (שכרך) היינו שננקבה, אלא נקבה הוא מלשון ציווי.

וזהו שרש"י לא אומר כן בפירוש (שנקבה הוא לשון ציווי), י"ל, שאין זה כ"כ פשוט, א. כנ"ל, שלכאורה הי' צ"ל נְקוב (כמו כְתוב שְמור פְקוד). ב. באמת גם זה אינו נכון, שהרי הנ' שבתיבה זו היא מגזרת "נ' נופל", והיינו שבציווי נופל ה"נ", כמו בתיבות נָשוך נָפול, שבעתיד אומרים יִשַך יִפול, וה"נ" נופל, ועד"ז בציווי, שלא אומרים את הנ', ולכן בפ' בלק (במדבר כב, יא) כתוב "ולכה קָבָה" (בלי נ'), ועד"ז בויקרא (כד, יא) בפ' אמור "ויקוב בן האשה" גו' כתוב 'ויקב' בלא נ', כי התיבה עצמה היא בלשון עתיד (יִקוב) אלא שה'ו' שבראש התיבה מהפך מעתיד לעבר. ועוד.

וא"כ, תיבה זו אינה לפי שום כללים המקובלים. ולכן פירש"י (בקיצור) כתרגומו "פריש אגרך", שאז מובנת היטב התיבה נָקְבָה (אף שאינה לפי מובנה הפשוט לפי הכללים).

וישנם עוד כו"כ דוגמאות שתיבות כתובות לא לפי הרגיל כמו בשמות כט לה "...ככל אשר צויתי אותֶכָה", שאין כדוגמתה בתורה. ובדומה לזה (קצת), להלן בפ' וישלח (לג, יב) "נסעה ונלכה", שהי' אפשר לומר נסע ונלך.

וגם בפר' וישלח (לא, לט) "גנובתי יום וגנובתי לילה", שה'י' מיותרת, שהרי הפירוש הוא גנובת יום וגנובת לילה.

וכן הוא כאן, שהתורה קבעה שבאופן כזה (של ציווי) נוח לבטא תיבה זו באופן כזה, ואין (לרש"י) ביאור מיוחד לזה, רק לבאר פירושה, וזהו שאמר כתרגומו "פירש אגרך".

רש"י (וישלח לד, יג) עה"פ 'במרמה' מפרש 'בחכמה', ומוסיף "אשר טמא גו'. הכתוב אומר שלא היתה רמי' שהרי טמא את דינה אחותם".

ולכאורה צריך להבין, מה השייכות זה שטמא את דינה כו', שמשו"ז "במרמה" פירושו לא רמי' כ"א חכמה. והנה, רש"י מפרש שהפסוק נותן טעם למה לא הי' בזה עוולה. אך צ"ב מדוע משום כך לא הי' בזה רמי', ועדיין אפשר לפרש 'במרמה', כפשוטו - רמי'?

ואפ"ל שעצם ענין הרמי' הוא עוולה והנהגה לא טובה, ומאחר שלא הי' עוולה "כי טמאו" גו' הפסוק לא הי' מתאר זה בתור רמי'. ולכן מפרש רש"י שפירושו בחכמה.

וכן לגבי הברכות (תולדות כז, לה), אמר יצחק לעשו "בא אחיך במרמה", ושם ג"כ מפרש"י (כהתרגום) "במרמה - בחכמה". וצ"ל ג"כ מטעם הנ"ל.