נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו
בפר' מקץ (מו, נו) רש"י ד"ה "וישבר למצרים", "שבר לשון מכר ולשון קנין הוא . . ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב". וצ"ע למה רש"י מוסיף ענין זה שאף ביין וחלב מצינו כו'. וגם למה מוסיף "ואל תאמר אינו כי אם בתבואה", והרי הי' יכול לומר "וגם ביין וחלב מצינו לשון זה".
עוד יש לעיין, מה ההו"א לומר שרק בתבואה משמש "שבר" לשון מכר ולשון קנין. וגם לאחרי שרש"י מביא לשון זה לענין יין וחלב, האם הכוונה לומר שרק ביין וחלב שייך לשון זה ותו לא, וכי מה ההבדל בין יין וחלב (ותבואה) לשאר דברים. ועוד יש לדייק, שלכאורה מה שמצאנו אצל יין וחלב הוא רק לשון קנין.
ויש לומר בדרך אפשר, שבכלל זה ש"שבר הוא לשון מכר ולשון קנין" זה לא כ"כ בפשטות, שהרי שבר יש לו פירוש אחר, כמו שמצינו (שמות כב, ט, יג) "ונשבר או מת", ש"ונשבר" היינו נטרף ע"י חי' או נשבר כפשוטו (רגל וכיו"ב). ובנ"ך מצינו הרבה פעמים ד"שבר" הוא מלשון שבירה כפשוטו, כמו שבר על שבר השברתי ועוד, ורק כאן מתפרש לשון מכר (שמה שכתוב "וישבר למצרים" היינו שמכר למצרים).
ולא די בזה, אלא מזה שבפסוק שלאחריו "וכל העם באו מצרימה לשבור אל יוסף", הפי' הוא מלשון קנין, שכל העם באו אל יוסף לקנות תבואה, א"כ מוכפלת התמי' מהו לשון "שבר", א. שאין זה כלשון הרגיל ב(ת)נ"ך. ב. אם שבר הוא לשון מכר שזה הכוונה "וישבור למצרים", איך בפסוק שלאחריו פי' לשון זה הוא לשון קנין - שזה הפי' לשבור אל יוסף.
ולכן מפרש רש"י, "שבר לשון מכר ולשון קנין הוא", ו"כאן משמש לשון מכר", ו"שברו לנו מעט אוכל לשון קנין".
[ומה שהביא הפסוק "שברו לנו" (כמקום שבו "שבר" משמש בלשון קנין), ואינו מביא מפסוק שמיד לאחריו - "לשבור את יוסף", הוא מכיון שפסוק זה "לשבור את יוסף" אינו מובן כ"כ, שהרי אם הכוונה לקנות מיוסף, הי' צ"ל 'לשבור מיוסף' כדפרש"י, אלא שהוא מקרא מסורס, שכל הארץ באו אל יוסף היינו שתיבות "אל יוסף" קאי על "וכל הארץ באו", ותיבת "לשבור" קאי על התבואה. וא"כ מפסוק זה קשה להביא ראי' ברורה (למי שלא יודע לסרס את המקרא), משא"כ מהפסוק "שברו לנו מעט אוכל" זה יותר ברור שהכוונה לשון קנין].
שבזה תירץ התמיהה הכפולה, שאף שבכ"מ בתנ"ך בדרך כלל 'שבר' הוא מלשון שבירה, אבל כאן הוא מלשון מכירה. ורש"י אינו יכול שלא להביא כבר כאן שזה גם לשון קני', מכיון שמיד לאחרי זה נזכר שבר בלשון קנין.
- ואף שלפי כללי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו רש"י מבהיר דברים רק במקום שקשה ולא בתחילה, ולפי"ז הצורך לומר ששבר הוא גם לשון קנין, הוא רק בפסוק השני.
אבל, י"ל, שמתי שזה בסמיכות כ"כ, יש לפעמים צורך לבאר בתחילה גם את הפסוק שלאחריו (וכיו"ב). ובפרט כאשר מתבארים כמה פסוקים בענין אחד.
ויש לומר עוד, שזה שכבר כאן פי' רש"י שהוא גם לשון קנין, הוא לא רק כדי לבאר את הפסוק שבא מיד אחריו, אלא זה גם מוסיף בפירוש ה"שבר" שבפסוק זה עצמו, בלשון "מכר". כלומר, דכשרואים שמיד לאחרי פסוק זה כתוב "לשבור אל יוסף" שבע"כ הכוונה לקנות, א"כ מיד יקשה איך אפשר לפרש את ה"שבר" שבפסוק הקודם "וישבר למצרים" שזה לשון מכר.
ולכן מקדים רש"י ומפרש שזה גם לשון מכר וגם לשון קנין, שאז אין לפקפק בפירוש של "וישבר" שהוא לשון מכירה, אפי' שאח"כ מוכרחים לפרש שזה לשון קני', שאכן כן הוא. -
ומפני שכנ"ל כל ביאור זה ש"שבר" זה מכירה וקנין הוא תמוה, הנה מסתבר לומר, שזה רק איפה שגילתה תורה ש"שבר" הוא מלשון מכירה וקנין, אבל לא במקום אחר. ובפרט שמסתבר לומר, שרק בתבואה שייך לשון שבר, ששבר משמש גם לשון שבירת רעבון, ועל דרך מ"ש בתהלים קד, יא, "ישברו פראים צמאם"1.
ועפ"י זה יובן פי' הפסוק "שבר רעבון בתיכם" (מקץ מב, יט) שזה לשבור הרעב. ואף שרש"י (שם) מפרש בד"ה "שבר רעבון בתיכם", "מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם", שי"ל בדרך אפשר, שכוונתו לשלול, שלא ננסה לפרש כאן "שבר" לשבור (ולהשביע) רעבון בתיכם, אלא זה מ(אותו) לשון קני' (ומכירה) שנתבאר לעיל.
[ולהעיר, שהתרגום לכאורה כן נוטה לפירוש ש"שבר רעבון בתיכם" היינו לשבור הרעבון - להשלים החסרון, שכן מתרגם "עבורא דחסיר בבתיכון". ובשאר מקומות הכתובים "שבר" מוסיף אונקלוס 'עיבורא מזדבן' (או בלשון אחר, 'למיזדבן' וכיו"ב), הרי שמשמע קצת שכאן (ב"שבר רעבון בתיכם") הפי' "שבר" הוא לשבור הרעבון.
ולהעיר, מהפסוק להלן (מב, לג) "ואת רעבון בתיכם קחו ולכו", שלא נזכר שם תיבת 'שבר' (ענין מכירה), אף שבפשטות זה כמו מקרא חסר, שהכוונה 'מה שקניתם לרעבון בתיכם', שכאילו כתוב "שבר רעבון בתיכם", אלא שמובן מאליו, אבל בכל זאת יש מקום להיתלות.
ולהעיר שגם בפסוק "ואת רעבון בתיכם" מתרגם אונקלוס אותו דבר "עיבורא דחסיר..." כמו ב"שבר רעבון בתיכם", שבשניהם אינו מזכיר 'זבינא' 'איזדבן' וכיו"ב, הרי שלא ביאר ענין שבר בלשון מכירה וקנין.
שכל זה נותן מקום לומר שלשון שבר גבי מכירה וקני' הוא רק בתבואה, משא"כ בענינים שאינם באים להשביע ולשבור הרעב, יתכן שאין שייך בהם לשון שבר (דמכירה וקני').
ועכ"פ רש"י - לכאורה - בא לשלול פירוש זה, ולכן (כנ"ל) מפרש "מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם" ששבר זה לשון קנין].
אבל אעפ"כ, בדרך אפשר, באופן של לשון נופל על לשון, יש לבאר בנוסף על הפי' הפשוט, ששבר הוא גם מלשון שבירת רעבון. שלכן י"ל שיש קס"ד ש"שבר" הוא לשון קנין ומכירה רק גבי תבואה, ולכן אומר רש"י "ואל תאמר אינו כי אם בתבואה (שכנ"ל יש כו"כ סברות לומר שרק בתבואה שייך שבר לשון מכירה וקנין) שאף ביין וחלב מצינו וכו'".
אך עדיין צ"ע, למה רש"י מביא זאת כאן, כלומר, מה מוסיף ענין זה שאף ביין וחלב מצינו לשון שבר - קנין, לעניינינו.
וי"ל, שמפני - מה שנתבאר בארוכה - שיש קס"ד שרק בתבואה ששם ישנו גם הענין דלשבור הרעבון שייך שבר מלשון מכירה וקנין, על דרך של לשון נופל על לשון, אבל בעלמא אין 'שבר' לשון מכירה וקנין כלל (ובפרט שבכל התנ"ך פירושו שבירה כפשוטו, ונוסף גם שתיבה זו משמשת שתי משמעויות הפוכות זמ"ז מכירה וקנין - כנ"ל באריכות). לכן מביא רש"י שגם ביין וחלב מצינו לשון שבר בלשון קנין, והרי שם אין ענין של לשבור רעבון, הרי שזה לשון מכירה וקנין ממש.
ועפ"י הנ"ל יומתק לכאורה, מה שהוקשה לעיל - שלכאורה הרי רש"י בא להוכיח ששבר "לשון מכר ולשון קנין הוא" מזה "שאף ביין וחלב מצינו כו'", והרי הפסוק שמביא ליין וחלב הוא לענין קנין, "ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב", ומאיפה ההוכחה ששבר זה גם לשון מכר.
ולפי הנ"ל יובן, כי כוונת רש"י היא בעיקר להוציא מהס"ד שרק איפה ששייך שבירת רעבון אז שייך להשתמש ב"שבר" בלשון מכר וקנין, שאז זה הי' שייך רק בתבואה. וע"ז מביא ההוכחה מיין וחלב ששם אין ענין שבירת רעבון. ומכיון שמוכח שלאו דווקא בשבירת רעבון שייך לומר כן (לשון שבר בקנין), הרי זה מוכיח על השבר (בתבואה) בפרשתינו שזה לא בגלל שבירת רעבון.
דכיון שיש לנו הוכחה על קנין די בזה, ותו אין צריך, שהרי בפרשתינו עצמה מוכיח ששבר הוא הן לשון מכר והן לשון קנין - וכמבואר ברש"י, אלא שצריך לשלול ענין רעבון, וזה מוכח ע"י שמצינו שגם במקום שלא שייך שבירת רעבון כתוב לשון שבר ב"קנין". ובמילא מובן גם לגבי מכירה כפי שמוכח בפרשתינו.
ולהעיר, שאף שנתבאר לעיל בארוכה, שי"ל (בדא"פ) שכוונת רש"י היא לשלול ההו"א ש'שבר' נאמר במכירה וקנין רק מתי שזה גם שבירת רעבון. הנה לאידך גיסא, עדיין יש סברא לומר שגם ביין וחלב הטעם למה באמת נקרא מכירה וקנין בלשון שבר, הוא מכיון שגם בהם ישנו ענין שבירת רעבון או צמאות כו'. ולכן שייך גם במכירה וקנין שלהם להשתמש בלשון זה.
1) ואף שמפסוק זה עצמו ראי' שיש שבר צמאות גם במים, אבל אינו ראי' ליין וחלב. שאין שתי' זו (של יין וחלב) לרוות צמאות בד"כ. וא"כ אין קס"ד ללמוד מזה לענין שבר.
תלמיד במתיבתא
בפרשת בא פרק י"א פסוק ט' כותב רש"י בד"ה "למען רבות מופתי" וז"ל: "מופתי שנים, רבות שלשה מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים" עכ"ל, ומקשה ע"ז ה'נחלת יעקב' (מובא ב'שפתי חכמים') וז"ל: "קשה לי, דהכתוב אומר "בארץ מצרים" ואלו המופתים (דהיינו קריעת ים סוף ולנער את מצרים) היו חוץ לארץ מצרים", עכ"ל.
ולכאורה יש ליישב מהא דפירש רש"י לקמן י"ד, כ"ה בד"ה "נלחם להם במצרים", וז"ל: "במצריים. ד"א, במצרים, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים" עכ"ל. דלפירוש הראשון ("מצריים") א"א לתרץ הכא שאלת הנח"י, כיון דכתיב הכא בפירוש "בארץ מצרים".
אמנם להפי' השני יש ליישב גם פה כך, דהא דכתיב "בארץ מצרים" היינו מפני שאותם שנשארו במצרים גם לקו בזמן שלקו על הים.
אמנם כל זה רק מועיל להא דכתב רש"י "לנער את מצרים", אבל מ"ש "קריעת ים סוף" עדיין צ"ב (כיון שאין זה מכת מצריים).
ואולי י"ל ע"פ מ"ש רש"י דאז נבקעו המים דכל העולם (גם במצרים). ואכתי יל"ע.
תושב השכונה
בגליון האחרון [תתלא] הבאתי פירש"י ד"ה "וישקף" (בשלח יד, כד): "ויבט. כלומר פנה אליהם להשחיתם. ותרגומו ואסתכי, אף הוא לשון הבטה. כמו שדה צופים (במדבר כג, יד) לחקל סכותא". עכ"ל.
ושאלתי שם (נוסף לשאלות נוספות) שקודם פסוק זה כבר נאמר לשון וישקף כמה פעמים: "...וישקפו על פני סדם" (וירא יח, טז). "וישקף על פני סדם" וגו' (שם יט, כח). "וישקף אבימלך" וגו' (תולדות כו, ח).
ובכל מקומות אלו לא פירש רש"י ש'וישקף' פירושו הוא 'ויבט'. ולכאורה הטעם בפשטות הוא משום שתיבה זו מובנת לבן חמש למקרא בלי פירוש רש"י. ואם כן למה צריך לפרש זה בפרשת בשלח.
והבאתי שם שה'באר היטב' וה'דבק טוב' עמדו על שאלה זו ותירצו שרש"י בא כאן לשלול שלא נפרש וישקף מלשון הכאה כמו ועל המשקוף (שמות יב, ז). והקשתי על תירוצם כמה שאלות.
אחת מהקושיות שהקשתי על תירוצם הוא: מדוע נאמר אפילו בתור הו"א - ורש"י יצטרך לשלול זאת - שהפירוש של 'וישקף' בפסוק זה הוא מלשון 'הכאה', אחר שלשון זה כבר נזכר שלשה פעמים קודם פסוק זה, ובכל שלשת הפעמים הפירוש הוא מלשון הבטה. ואם כן למה נאמר אפילו בתור הו"א, שבפעם הרביעית שנזכר לשון זה, מחדש הכתוב פירוש בלתי רגיל, בשעה שיכולים לפרש גם כאן בפשטות ובלי דוחק כמו בשלשה פעמים הקודמות. עד כאן מה שכתבתי בקובץ הנ"ל.
אמנם, לאחר שעיינתי במה שכתבתי, נראה לי שהשאלה שהקשתי מלכתחילה אינה קשה כלל, וממילא גם מה ששאלתי על תירוצם של המפרשים הנ"ל אינה שאלה.
שכן הטעם שפירש רש"י תיבת "וישקף" דוקא בפסוק זה הוא, כי כאן נאמר "וישקף" סתם אלא שהפסוק מוסיף באיזה אופן הי' ההשקפה, דהיינו "בעמוד אש וענן".
וזה באמת צריך ביאור, שהרי רש"י פירש בד"ה "בעמוד אש וענן": "עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות", עכ"ל. ואם כן, איזה שייכות יש בין תיבת "וישקף" לתיבות "בעמוד אש וענן".
ומטעם זה הי' מקום לפרש וישקף מלשון הכאה, כמו שתירצו מפרשים הנ"ל, שכוונת רש"י לשלול פירוש זה.
ולכן פירש"י שגם כאן - למרות קושיא הנ"ל - הפירוש של "וישקף" הוא "ויבט", אבל מוסיף: "כלומר פנה עליהם להשחיתם", וזהו השייכות של "וישקף" לתיבות "בעמוד אש וענן".
ובנוגע למה שכתב רש"י "ותרגומו ואסתכי אף הוא לשון הבטה", יש להעיר:
מצאתי לשון 'הבטה' שכתוב בתורה שבע פעמים, (חוץ ממה שכתוב בפרשת בלק (כג, כא) "לא הביט און" וגו'), ובחלקם מתרגם מלשון 'אסתכי' ובחלקם מתרגם מלשון 'אסתכל'. בפרשת לך לך (טו, ה): "הבט נא השמימה" וגו', ומתרגם אונקלוס: "אסתכי כען לשמיא"; בפרשת וירא (יט, יז): "אל תביט אחריך" וגו', מתרגם גם כן: "לא תסתכי לאחורך"; וכן (שם, כו): "ותבט אשתו מאחריו" וגו', מתרגם גם כן: "ואסתכיאת אתתה מבתרוהי". ובכל אלה מתרגם מלשון 'אסתכי' וכדומה.
משא"כ בפרשת שמות (ג, ו): "כי ירא מהביט" וגו', שם מתרגם: "ארי דחיל מלאסתכלא"; וכן בפרשת כי תשא (לג, ח): "והביטו אחרי משה" וגו' מתרגם: "ומסתכלין אחורי משה"; וכן בפרשת בהעלותך (יב, ח): "ותמנת ה' יביט" וגו', מתרגם: "ודמות יקרא דה' מסתכל"; וכן בפרשת חקת (כא, ט): "והביט אל נחש הנחשת וחי", תרגם: "ומסתכל לחויא דנחשא ומתקים". שבכל אלה מתרגם מלשון 'אסתכל' וכדומה.
וצריך להבין טעם השינוי*.
ויש להעיר, שמצינו כמה פעמים בפרש"י, שמפרש למה מתרגם אונקלוס תיבה אחת פעמים באופן זה ופעמים באופן אחר.
ולדוגמא: בפרש"י בפרשת מקץ ד"ה "ואת בנימין" (מג, טו): "מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי...", עכ"ל.
ובפרש"י בפרשת תשא ד"ה "ובחרושת" (לא, ה): "...ואונקלוס פירש ושנה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר", עכ"ל.
ובפרש"י בפרשת תזריע ד"ה "וכבס שנית" (יג, נח): "תרגום של כבוסין שבפרשה זו, לשון ליבון ויתחוור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע", עכ"ל.
*) אולי יש הבדל בין הבטה שהיא רק באופן של ראיה כפשוטו לראות מה ישנו, שאז תרגומו 'אסתכי', משא"כ כשהכוונה להתבונן בתוכן הדבר, אז תרגומו 'אסתכל'. ולכן בלוט ואשת לוט ששם מיירי בהבטה בעלמא, תרגם 'ואסתכי' (וכן אוא"ל עד"ז בנוגע "הבט נא השמימה" שהכוונה ראיה כפשוטו אף שדוחק קצת). משא"כ בפ' שמות ששם הכוונה הביט אינו ראיה כפשוטו (שמדובר אודות הראיה באלוקות וכו'), וכן בפר' בהעלותך שם תרגם 'אסתכל'. ועד"ז במ"ש והביטו אחרי משה עיי"ש בפרש"י "לשבח - אשרי ילוד אשה" וגו', שההבטה היתה בתוכנו של משה, וכן "והביט אל נחש הנחשת" גו' עיי"ש בפרש"י. וכן "נחש ממית" וכו'. שבכהנ"ל וכיו"ב התרגום הוא 'אסתכל'.
(רק שצריך בירור בפסוק שלנו "וישקף . . מחנה מצרים", שלכאורה אין הכוונה לראיה כפשוטו, וכמו שפרש"י "פנה אליהם". ואולי גם כאן הכוונה הבטה כפשוטו ולא הסתכלות והתבוננות בדבר - שלא היה להקב"ה כביכול על מה להתבונן רק שפנה אליהם כפשוטו ועצ"ע). המערכת.
Download PDF