בפרשת נשא פרק ד מן פסוק לא והלאה, מפרט "משאם לכל עבודתם" של בני מררי: "וזאת משמרת משאם . . קרשי המשכן . . ועמודיו ואדניו". ובפסוק לב ממשיך: "ועמודי החצר סביב ואדניהם . . לכל כליהם ולכל עבודתם", ומסיים "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם".

לכאורה המשפט - "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם", יש בו כדי צורך פירוש, ואין רש"י מפרשו.

וברמב"ן כן נמצא פירוש, והנה דבריו: "וטעם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, שיפקיד ביד כל איש במספר שמות לגלגלותם כלי משאם, יאמר, איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר, ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר. לא שיצוה בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים. והזכיר זה תחלה בבני מררי בעבור כובד משאם, אולי יקל כל אחד ממשאו ויטיל על חברו". ומסיים: "והוא הדין גם בבני קהת וגרשון". עכ"ל.

וגם ה'ספורנו' מפרשו (ד, מט) בא"ד: "...וידע ג"כ פקודיו, והוא שידע שמות הכלים שישא הנקובים בשם כאמרו ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם". הנה יש לתמוה שדוקא רש"י הניח סיום דברי פסוק הנ"ל בלי פירוש.

ע"פ שהורינו כ"ק אדמו"ר זי"ע, אנו מובטחים, שבכגון זה נמצא, שבאיזה פירש"י הקודם כבר נכלל בו הבנה בחלק זה של דברי פסוק הנ"ל.

הנה, בסוף פרשת במדבר (ד, טז) נאמר "ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, פקודת כל המשכן...". ובפירש"י ד"ה "ופקודת אלעזר": "שהוא ממונה עליהם לשאת אותם שמן המאור וקטורת...".

וממשיך בפירש"י אחריו בד"ה "פקודת כל המשכן": "ועוד הי' ממונה על משא בני קהת, לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו . . [וממשיך בפירש"י:] אבל משא בני גרשון ומררי . . על פי איתמר היה...". ע"כ.

הנני להציע, שתחלת דברי רש"י - "ועוד הי' ממונה", אינו הפירוש של "פקודת" השני שבפסוק "פקודת (כל המשכן)", אלא יוצא מהפירוש בהתיבות "ופקודת אלעזר" שבתחלת הפסוק. דהיינו, שהתחלת הפסוק "ופקודת אלעזר" מתייחסת גם להתיבות שבסוף הפסוק "פקודת כל המשכן" ("וכל אשר בו בקודש וכליו"), שפירושו הוא בדברי רש"י שבהמשך: "לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו".

וכאילו הי' נכתב בתורה "ופקודת אלעזר פקודת כל המשכן...".

"פקודת" (כל המשכן), במובן של "הפקד את הלויים" (א, נ).

והנה, בלימוד פירש"י הנ"ל באופן האמור, נוכל להגיע לפשר הדבר למה הניח רש"י סיום הפסוק בפ' נשא גבי בני מררי "ובשמות תפקדו...", בלי פירוש. וכמו"כ מדוע לא פירש מה שנאמר גבי בני הגרשוני (פסוק ד, כז) "ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם".

שבשניהם יש להבין כוונתם, מזה שפירש רש"י על פקודת כל המשכן גבי בני קהת שזה לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו.

ובהמשך לפירושו זה, כותב רש"י: "אבל משא בני גרשון ומררי . . על פי איתמר הי'".

כמובן שזהו גם האופן כמדובר גבי בני קהת, "לצוות איש איש" וכו'.

בגליון דפרשת נשא תשמ"ו [שמג], הבאתי פרש"י בפרשת נשא ד"ה "בקרב עמה" (ה, כז): "הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר". עכ"ל.

ושאלתי שם: שלכאורה אינו מובן למה לא פירש רש"י זה בפסוק (ה, כא) ששם כתיב: "...לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו'". וגם לא מצינו שרש"י יפרש איזה פירוש שם על תיבות אלו. ואם תיבות "בקרב עמה" שבפסוק (כז) צריכות ביאור, הרי כמו כן תיבות "בתוך עמך" שבפסוק (כא) צריכות ביאור. והוספתי שם, להגדיל השאלה, שגם ב'ספרי' מביא דרשה זו, אבל שם מביא זה על פסוק (כא) ולא על פסוק (כז).

ולאחרי שנדפסה הערה זו ראיתי שה'נחלת יעקב' עמד על שאלה זו, וכתב "לא ידעתי למה לא פירש כן לעיל בפסוק "בתוך עמך", ובפרט שב'ספרי' הדרוש על פסוק דלעיל". עכ"ל.

וגם ה'באר בשדה' עמד על שאלה זו, ומתרץ, וז"ל: "לעיל לא פירש כן, משום דהתם קאמר "בתוך עמך" לגלויי פי' "יתן ה' אותך לאלה", דהיינו שיהיו הכל מקללין בה כמ"ש שם בשם המד"ר, אבל הכא הוא מיותר לכן פי' הפרש יש כו'", עכ"ל.

וכן פירש ה'באר בשדה' שם בהדיא בפסוק (כא) על מה שפירש רש"י שם בד"ה "יתן ה' אותך לאלה", וז"ל: "שאין פי' יתן ה' אותך לאלה וכו', שיהא עצמה של אשה לאלה ולשבועה, דהיינו שיתקיימו בה האלה והשבועה, שהרי כתיב "בתוך עמך", דמשמע שיהיו הכל מקללין בה, וכן מפורש ב'במדבר רבה', ולא כמו שפירשו המפרשים". עכ"ל.

אבל ה'מזרחי' לא פירש ברש"י בפסוק (כא) כה'באר בשדה', וז"ל: "דאם לא כן, יתן ה' בך אלה ושבועה מיבעי לי' מאי אותך? לאלה והלמ"ד ישמש בלשון בעבור שתהיי כלי לכל המקללים ולכל המשביעים", עכ"ל. וכן על דרך זה פירש ב'באר היטב', וז"ל: "דאל"כ יתן ה' בך אלה ושבועה מבעי' לי'". עכ"ל. וכן על דרך זה פירש ה'שפתי חכמים'.

והנה מסתימת לשונם של מפרשים אלו, שאין מזכירים בפירושם כלל לשון הכתוב "בתוך עמך", משמע לכאורה, שהם מפרשים שההכרח של רש"י לפרש כפי שפירש, הוא לא מתיבות "בתוך עמך" הנאמר בפסוק, כמו שפירש ה'באר בשדה'.

ולכאורה יש להביא ראי' לדבריהם מפרש"י עצמו. שהרי רש"י פירש בד"ה "והיתה לאלה" (ה, כז): "כמו שפירשתי, שיהיו הכל אלין בה", עכ"ל.

והנה כוונת רש"י בזה שכתב "כמו שפירשתי", היא לפסוק (כא) ששם פירש "שיהיו הכל מקללין ביך", ואם נאמר כפי פירוש ה'באר בשדה' שם, שמתיבות "בתוך עמך" יודעים זאת, הרי גם בפסוק זה צריכים תיבות "בקרב עמה" לדרשה זו עצמה, ואם כן, מהיכן יודעים מה שפירש"י "הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר וכו'".

משא"כ לשאר המפרשים שאין צריכים בפסוק (כא) תיבות "בתוך עמך", אלא לומדים זה מתוספת למ"ד של "לאלה", אם כן, גם בפסוק (כז) אין צריכים תיבות "בקרב עמה" ללמדנו "שיהיו הכל אלין בה", ויכולים ללמוד מתיבות אלו "הפרש יש בין אדם המתנוול וכו'".

אלא שעדיין קשה לשאר המפרשים - למה לא פירש"י זה בפסוק (כא) והמתין עד פסוק (כז) לפרש זה, וגם למה אין מפרש כלום על תיבות "בתוך עמך" שבפסוק (כא). וגם קשה לשאר המפרשים - למה העתיק רש"י תיבות "וגו'" בפסוק (כא) בד"ה "יתן ה' אותך לאלה".

עוד צריך להבין השינוי לשון ברש"י: שבפסוק (כא) בד"ה "יתן ה' אותך וגו'" אומר: "שיהיו הכל מקללין ביך", משא"כ בפסוק בד"ה "והיתה האשה לאלה" אומר: "כמו שפירשתי שיהיו הכל אלין בה". ולכאורה הלשון "אלין" הוא לשון הכתוב, והוה לרש"י למימר בפסוק (כא) על דרך שאמר בפסוק (כג) "שיהיו הכל אלין ביך".

עוד צריך להבין, דההפרש הכללי בין פסוק (כא) לפסוק (כז) הוא, שבפסוק (כא) מדבר הכהן אל האשה ומספר לה חומר העונש שלה. משא"כ בפסוק (כז) מספר הפסוק סדר הדברים, ומה יהי' אחר שתשתה האשה המים המאררים. אם כן, לפי זה, לכאורה הי' מתאים יותר שבפסוק (כא), ששם מפרט הכהן להאשה שעדיין היא בחיים, חומר העונש, שדוקא שם יאמר לה הכהן גם שתתנוול דוקא בקרב עמה, שזהו חלק מהעונש שלה.

משא"כ זה שיהיו הכל מקללין בה והכל נשבעין בה, זהו תוצאה שתבא אחר שיקבל העונש שלה, ואחר שתמות, ואם כן, הי' מתאים שיכתב זה בפסוק (כז) ששם מדובר מה יהי' אחר שתשתה האשה את המים.

ואפילו אם תמצא לומר שעל רש"י אינו קשה קושיא הנ"ל, שמצד איזה הכרח שבפסוק, צריך לפרש כמו שפירש, אבל על הכתוב עצמו בודאי קשה, וזה גופא הוי לי' רש"י לפרש, כמו שמצינו כמה פעמים שמפרש סדר הכתובים.

ויקרא יט, ג רש"י ד"ה "איש אמו ואביו תיראו": "כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים...".

הנה בפשטות יש כאן שאלה בלשון הפסוק (וכב'שפתי חכמים'), שמתחיל בלשון יחיד ("איש") ומסיים בלשון רבים ("תיראו"). וע"ז מתרץ רש"י: ש"כל אחד מכם תיראו כו'", שאיש קאי על כל איש מכם, שביחד הרי זה רבים, ולכן מתאים הלשון תיראו (לשון רבים).

ויש להוסיף ביאור בשאלה של רש"י, שלכאורה גם בפרשת אחרי (יח, ו) כתוב "איש" בלשון יחיד, ואח"כ ממשיך "לא תקרבו" בלשון רבים. ואמנם גם שם מבאר רש"י בד"ה "לא תקרבו": "להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר לשון רבים", והיינו שהלשון "לא תקרבו" בלשון רבים אומר דרשני, ולכן מבאר שזה בא להזהיר הנקבה כזכר.

אבל אין זה דומה (כלל) לסגנון המובא כאן בפ' קדושים, שכאן מוסיף רש"י "כל אחד מכם תיראו כו'", כלומר שמבאר גם את ה"לשון יחיד" וגם את ה"לשון רבים", איך הם משתלבים זה בזה.

וי"ל בדא"פ, שכיון שלעיל (בפ' אחרי) כתוב "איש איש", הרי יש יותר משמעות שמדבר לרבים (אעפ"י שהפירוש כפשוטו ב"איש איש" הוא (כמו) כל איש (יחיד) מכם). והעיקר, שי"ל שהוקשה לרש"י הוא, כיון שהמשך הפרשה נאמרה כולה בלשון יחיד, א"כ זה שנאמר בתחילת הפרשה לא תקרבו ל' רבים, בודאי בא לרבות ואין כאן מה להוסיף, אלא להזהיר הנקבה כזכר (וכביאור המפרשים).

משא"כ בפ' קדושים, שכתוב רק פעם אחת איש, אין לזה כלל משמעות של רבים, ואעפי"כ כתוב תיראו לשון רבים. ולא עוד, אלא שגם המשך הפסוק (והפרשה) נאמר בלשון רבים, א"כ בודאי יש קושיא למה שיהי' כתוב ל' יחיד בתחילת הציווי, אם הציווי ממשיך בלשון רבים.

על הפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), מבאר רש"י בד"ה "לצמיתות": "לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית. לכאורה צריך ביאור אריכות הלשון "לפסיקה", [ומוסיף] "למכירה פסוקה" [ומוסיף] "עולמית".

וי"ל בדא"פ, שבא לבאר, שהרי תיבת לצמיתות אינה (ביאורה) לעולם, אלא פירושה מלשון כריתה, וכמו בפרק של נשיא דורנו (השנה: יא ניסן ה'תשס"ב - י"א ניסן ה'תשס"ג), (תהלים קא) "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ וגו'", שאצמית הכוונה אכרית. ועוד הרבה פסוקים בלשון זה שהכוונה להכרית.

ולכן פירש"י מיד בתיבת "לצמיתות" - "לפסיקה", שעצם התיבה פירושה כריתה ופסיקה, ומה הקשר לכאן, שכאן היא "מכירה פסוקה". ומה הכוונה מכירה פסוקה (חתוכה), שהיא "עולמית", היינו שנחתכה לגמרי מן המוכר ולא תחזור לו לעולם.

והנה להלן (כה, ל) גבי בית מושב עיר חומה, כתוב "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית . . לצמיתות לקונה אותו לדורותיו גו'". ואומר רש"י בד"ה "וקם הבית, לצמיתות": "יצא מכחו של מוכר, ועומד בכוחו של קונה".

וברא"ם (ועוד) והתוכן מובא ב'שפתי חכמים': "משום דעד השתא בכחו של קונה הי' עומד, ואין לומר וקם הבית לקונה, הוצרך לומר יצא מיד המוכר ועמד ביד הקונה, דעד השתא אעפ"י שהי' בידו של קונה, מ"מ הי' גם בכחו של מוכר כו', עכשיו שעברה שנת ממכרו יצא מכח של מוכר כו'. אבל יש לתמוה, למה לא פירש רש"י דמלת וקם אצמיתות קאי, דעד השתא הי' בידו של קונה קנין של שנה בלבד כו', ועכשיו שעברה שנת ממכרו קם בידו קנית של צמיתות לדורותיו".

ביאור הדברים: שלכאורה צ"ע, מה מוסיף רש"י בביאור "יצא מכוחו של מוכר ועומד בכוחו של קונה", והרי תוכן ענין זה כתוב בפסוק עצמו "וקם הבית . . לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביבל", שלכאורה, לא חסר כלום בהסבר הענין, ולמה צריך רש"י לבאר.

ועל זה אומר הרא"ם: שרש"י בא לבאר היטב תיבת "וקם גו'", שלכאורה הרי הבית הי' כבר ברשות הקונה, והי' צ"ל "וישאר הבית גו' לצמיתות גו'".

וע"ז פירש"י: יצא מכוחו של מוכר ועומד בכוחו של קונה, שעד עכשיו אעפ"י שהי' בידו של קונה, אבל גם המוכר הי' לו כח בבית, שהרי אם הי' רוצה הי' יכול לפדות את הבית וחוזר אליו. ועכשיו "יצא מכחו של מוכר ועומד בכוחו של קונה", כלומר יצא לגמרי מכוחו של מוכר, שעל זה שייך הלשון "וקם הבית גו'", שרק עכשיו קם הבית . . לקונה אותו.

אך צע"ק: שאם רש"י מעתיק בדיבור המתחיל גם תיבת "לצמיתות", הי' צריך לכאורה לבאר גם תיבה זו, ולהוסיף (יצא מכחו . . ועומד בכחו של קונה) לעולם, ולכאורה זהו עיקר הדגש, שהרי גם מקודם עמד בכחו של הקונה.

ועוד צע"ק: למה לא רמז רש"י בד"ה גם את המשך הפסוק - "לקונה אותו לדורותיו" ע"י תיבת "וגו'", שהרי גם זה מבאר יותר את תיבת "וקם", שעובר לגמרי לקונה אפי' לדורותיו.

ולפי הנ"ל בתחילת ההערה (בפסוק כג), בטעם למה האריך רש"י בביאור תיבת "לצמיתות" - "לפסיקה, למכירה פסוקה - עולמית", שי"ל בדא"פ, כי תיבת "לצמיתות" אין ביאורה "לעולם", אלא (לשון) כריתה, ולכן האריך רש"י לבאר מה השייכות לתיבת "לצמיתות" לכאן, כשבאים לומר שהארץ לא תמכר לעולם.

הנה עד"ז יש לומר בדרך אפשר גם בפסוק ל - "וקם הבית . . לצמיתות", שגם כאן הוקשה לו לרש"י, מה שייך כאן תיבת "לצמיתות" - "לכריתה", והרי הכוונה לומר "לעולם". ועל זה מבאר רש"י: "יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה", שזו הכריתה.