בפירש"י פרשת ואתחנן ד"ה "ובשמו תשבע" (ו, יג): "אם יש בך כל המדות הללו, שאתה ירא את שמו, ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע", עכ"ל. ובפרשת עקב פירש"י בד"ה "את ה' אלקיך תירא" (י, כ): "ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע", עכ"ל.

והנה זה שחזר הכתוב עוד פעם בפרשת עקב: "את ה' אלקיך תירא אותו תעבד . . ובשמו תשבע", הגם שכבר נאמר זה בפרשת ואתחנן (ו, יג), ואין רש"י מתרץ זה כמו שרגיל לתרץ בכמה וכמה מקומות למה שנה הכתוב על ענין מסוים עוד פעם, - אולי אפשר לומר שהטעם הוא, כמו שרש"י בעצמו כבר פירש (כדלקמן), שכשיש איזה הוספה בפעם השני' על פעם הראשונה, אז חוזר הכתוב על כל הענין, ובלשון הגמרא (סוטה ג, א) "כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה". והנה בפרשת עקב מוסיף הכתוב "ולדבקה בו", שלא נאמר בפרשת ואתחנן.

ומצינו שרש"י פירש זה בפרשת נשא בד"ה "למעול מעל בה'" (ה, ו): "הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפרשת ויקרא . . ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה...", עכ"ל. וכן פירש"י בפרשת ראה (הגם שפרשה זו הוא אחר פרשת עקב) בד"ה "השסועה" (יד, ז): "..אמרו רבותינו, למה נשנו, בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים".

אבל מה שלכאורה עדיין אינו מובן הוא: א) למה צריך רש"י לפרש מה שפירש עוד פעם לאחר שכבר פירש זה בפרשת ואתחנן.

ב) כנ"ל, זה שנאמר בפרשת עקב: "ולדבקה בו", זהו הוספה על מה שנאמר בפרשת ואתחנן. דהיינו שלא לבד שצריכים לירא את ה', אלא גם צריכים לדבקה בו, שזהו דביקות נפשית בהקב"ה מתוך אהבה וחיבה, וע"ד שכתוב בפרשת וישלח (לד, ג) "ותדבק נפשו בדינה . . ויאהב את הנערה וגו'".

ואם כן, זה שפירש"י בפרשת עקב "..ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע", הוא לכאורה סתירה למה שפירש בפרשת ואתחנן, ששם משמע שכשיש בו יראת השם מספיק, ויש לו רשות לישבע, משא"כ כאן בפרשת עקב משמע שהגם שיש לו יראת השם, זה עדיין לא מספיק, רק שצריך להיות עוד העבודה של "ולדבקה בו", ואז דוקא יש לו רשות לישבע.

אבל אולי אפשר לומר שאין זה סתירה, שבפרשת ואתחנן מסיים רש"י: "ואם לאו לא תשבע". משא"כ בפרשת עקב אין רש"י מסיים ואם לאו לא תשבע. שמזה משמע לכאורה, שיש חילוק בין אם חסר לו יראת השם או חסר לו אהבת השם. שאם חסר לו יראת השם אז גם בדיעבד אין לו רשות לישבע, לכן מסיים רש"י "ואם לאו לא תשבע". משא"כ בנוגע לאהבת השם, הנה לכתחילה ישתדל שלא לישבע רק אם יש לו גם אהבת השם. אבל בדיעבד שאין לו אהבת השם אבל עכ"פ יש לו יראת השם מותר לו לישבע, ולכן אין רש"י מסיים ואם לאו לא תשבע.

אבל עדיין צריך עיון בתירוץ זה, שהרי רש"י כולל גם יראת השם עם אהבת השם, שהרי כתב: "ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע". שמזה משמע שאין שום חילוק בין שחסר לו יראת השם או שחסר לו רק אהבת השם.

ג) רש"י כתב בפרשת ואתחנן: "..שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך". ואם כן למה באמת צריך להיות לו גם אהבת השם קודם שישבע. הרי גם בלי אהבת השם, אם יש לו רק יראת השם יהא זהיר בשבועתו.

ד) ראיתי ב'תורה תמימה' בפרשת עקב (י, כ) שמביא דרשת הגמרא (תמורה ג, ב): "מה ת"ל והא כבר נאמר בזה (פ' ואתחנן), ואלא אתיא לכדרב, דאמר מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". עכ"ל.

ועיין שם בתמורה בפירש"י ד"ה "הכתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע", וז"ל: "דתרי קראי כתיבי ובשמו תשבע, חד בואתחנן וחד בוהיה עקב, חד מיבעי ליה דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת", עכ"ל.

וצריך עיון למה לא פירש רש"י כן בחומש, לתרץ הכפל של פסוקים אלו. בפרשת ואתחנן מעתיק רש"י תיבות "ובשמו תשבע" מן הכתוב. משא"כ בפרשת עקב מעתיק רש"י תיבות "את ה' אלקיך תירא" מן הכתוב.

עה"פ "כי הארץ אשר אתה בא שמה . . לא כארץ מצרים היא גו'" (דברים יא, י), מפרש רש"י (ד"ה "לא כארץ מצרים היא") "אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו כו'".

וצ"ע: א. למה (רש"י צריך להוסיף "אלא טובה הימנה", שמזה משמע שיש קס"ד לומר שהכוונה "לא כארץ מצרים", היינו שהיא גרועה ממנה (מארץ מצרים), ולמה) שנחשוב שהארץ שאתה בא שמה (ארץ ישראל) יותר גרועה מארץ מצרים, וכמו שרש"י ממשיך אח"כ "יכול בגנותה הכתוב מדבר כו'".

ובפרט שבפסוק זה ("כי הארץ גו'") נאמר לאחרי פס' ט' "ולמען תאריכו ימים על האדמה . . ארץ זבת חלב ודבש", שבודאי תיבות אלו מבטאות הרבה בקשר למצב הארץ שבאים שמה, שהיא ארץ טובה וכו', ודוקא כאן המקום לחשוב שמה שאומר לא כארץ מצרים היא, היינו גרועה ממנה, ולא זו בלבד אלא שצריך אריכות גדולה והסבר להוכיח שאינו כן, וכפירש"י ("יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם . . אלא רעה ממנה) "תלמוד לומר וחברון שבע שנים כו'". ועם היות שכך (התוכן) כתוב בספרי, אבל - לפי שיטת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - אין דרכו של רש"י להעתיק מדרשים אם זה לא שייך לפשש"מ.

ב. מה חשוב לומר ש"ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים כו'". ואף שכן כתוב בספרי, אבל כנ"ל שרש"י לא מעתיק סתם מדרשים.

וי"ל בדא"פ, שבעצם יש כאן קושיא חזקה, שלכאורה למה לי בכלל לכתוב לא כארץ מצרים גו', שאם התורה באה לשבח את ארץ ישראל, הנה מיד אחרי שכתבה הפסוק הקודם (פסוק ט) "..ארץ זבת חלב ודבש", הי' צריכה להמשיך "ארץ הרים ובקעות למטר השמים גו' ארץ אשר . . דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה גו'".

שלכן יש מקום לומר שפרשה זו (של "כי הארץ גו'") אינה באה בהמשך ל"זבת חלב ודבש" (שבחה של ארץ ישראל), אלא היא פרשה בפני עצמה, והיא נאמרה בתור תוכחה כשאר הפרשיות שנאמרו עד כאן, וכפירש"י בתחילת הספר: "לפי שהן דברי תוכחות כו'".

ובאמת גם הפסוק שלפני פרשה זו שמסתיים "ארץ זבת חלב ודבש", הוא סיום דברי תוכחה של הפרשה הקודמת שמתחילה (פר' י פס' יב) "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך גו'", ומסיימת (הפרשה) "ולמען תאריכו ימים על האדמה . . (שהיא) ארץ זבת חלב ודבש". שכדאי לכם לשמור (פס' ח) "..את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו גו'", שאז תזכו להכנס לארץ ישראל ולהאריך ימים עלי', ונמצא שאין סיום הפסוק (יא, ט) "זבת חלב ודבש" עוסק בשבח ארץ ישראל, אלא סיום דברי התוכחה, אלא שבמילא מובן גם מעלתה של ארץ ישראל. אבל אין שייך כאן (כ"כ) להמשיך לדבר במעלתה של ארץ ישראל (כהמשך לפסוקים הקודמים).

וגם לפי סדר הפרשיות, הנה מ"ועתה ישראל" עד "כי הארץ" (י, יב-יא) היא פרשה בפני עצמה, ומ"כי הארץ גו'" היא פרשה אחרת, שלכן (כנ"ל) יש מקום לומר שאדרבה שענין הפרשה החדשה של "כי הארץ אשר אתה בא שמה גו'", תוכנה ככל הפרשיות שלפני', שבאה להוכיח את עם ישראל מפי משה כהכנה לכניסה לארץ ישראל. ואם זה דברי תוכחה, הרי מסתבר יותר לומר ש"בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה".

ולהעיר, שבספרי הלשון "אתה אומר (על הפסוק "כי הארץ גו'") בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר או אינו אלא בשבח ארץ מצרים", ואין שם הלשון יכול בגנותה כו', וגם לא כל הקטע "לא כארץ מצרים אלא רעה הימנה" (אולי נמצא בספרים אחרים וגירסאות אחרות). וזה פלא גדול, למה הוסיף רש"י גנות ו"רעה הימנה", שאין כתוב זאת בספרי.

ועפ"י הנ"ל מובן, שכל הסיבה שהביא התוכן מהספרי הי' כדי לבאר שלכאורה מצד תוכן הפרשיות שהם דברי תוכחה הי' מתאים שגם פרשה זו תהי' דברי תוכחה, ואם זה דברי תוכחה מה מתאים כאן לומר "יכול בשבח מצרים", והרי אין זה ענין תוכחה לישראל, אף שבתוכן מובן מזה תוכחה, שאם הכתוב מדבר בשבח מצרים, הרי שהארץ שאנו באים שמה אינה כשבח ארץ מצרים, אבל הרי זו דרך ארוכה, לכן נקט רש"י בלשון קצרה וברורה, "יכול בגנותה" (שהרי בא להוכיח אותם) ו"רעה הימנה".

ועל זה ממשיך רש"י (מהספרי) "ת"ל וחברון שבע שנים נבנתה וגו'", שמזה מוכרח שאפי' חברון שהיא הגרועה שבארץ ישראל, היא טובה פי שבע מהמובחר שבמצרים.

אלא שעדין צ"ע לפי האמת לא בגנותה הכתוב מדבר אלא בשבחה, ואיך זה מתאים עם הפרשיות שלפני' שהן דברי תוכחה. הנה ע"ז ביאר רש"י בתחילת הדיבור (מהספרי - בשינוי לשון) "ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו". ואמר להם משה שהיא טובה ויפה ממנה. כלומר, שבאמת אין פרשה זו באה בהמשך לפרשיות דלעיל, אלא היא נאמרה לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים כו'. ובודאי ששם לא הי' ענין של תוכחה אלא אדרבה דברי חיזוק ועידוד.

וזה שהובא פרשה זו לכאן, י"ל בדרך אפשר, שזה ככל הפרשיות שלפני זה שיש בהם דברי תוכחה, אבל מפעם לפעם מעודדם בדברי נחמה ועידוד. וכיון שכאן סיום הפרשה "ולמען תאריכו ימים על האדמה גו'", האריך בטובת ומעלת ארץ ישראל כדי לעודדם.

ועפ"י הנ"ל יובן - לכאורה - דבר פלא בדברי רש"י להלן (יא, יג) בד"ה "והי' אם שמוע". שכותב: "והי', מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים", כלומר שאם שמוע תשמעו גו' אז יהי' מטר, וכבשפתי חכמים: "שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם, ואם לאו יעצר".

שלכאורה צ"ע: א. מה קשה לרש"י בפשש"מ בתיבות והי' אם שמוע שצריך לומר "והי' מוסב על האמור למעלה כו'", שמדבריו משמע שאם לא הי' מוסב על האמור למעלה לא הי' כתוב והי' אם שמוע גו'. והרי כמה וכמה פרשיות בתורה מתחילות בתיבת והי', וביניהם פרשה זו (פ' עקב) ורש"י לא מבאר שזה מוסב למעלה.

ואמנם בספר דברים כמדומה אין עוד (הרבה, ואולי בכלל) פרשיות (חוץ מתחילת עקב ופ' והי' אם שמוע) שמתחילות בתיבת והי', ואם נאמר שבעבור זה ביאר רש"י שמוסב על האמור למעלה, א"כ למה לא באר כן ב"והי' עקב תשמעון גו'", שגם שם יש אפשרות לומר שקאי על למעלה על הפסוק "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו גו'", או ביאור אחר עכ"פ, ובע"כ שאין צריך שום ביאור, וזה מפני שאין כאן שום אי הבנה או קושי בתיבת והי', ואדרבה, מובן היטב כל ענין הפרשה ש"והי' עקב תשמעון גו' אז ושמר וגו'", ולכאורה גם כאן מובן תוכן הפרשה עם תיבת והי', וקשה מדוע הוזקק רש"י לפרש.

ב. גם אם נאמר שתיבת והי' צריכה ביאור (על מה קאי), אבל איך אפשר לומר שוהי' אם שמוע מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים, הרי בפרשה זו (של והי' אם שמוע) עצמה נאמר במפורש שאם תשמעו גו' אז ונתתי מטר ארצכם, ואם לא ("..פן יפתה לבבכם גו'") "ועצר את השמים גו'", ואיך "תלי תניא בדלא תניא", כלומר שבמקום להמשיך את ה"והי' אם שמוע גו'" למה שנאמר בפרשה זו מפורש, מושך את ה"והי' גו'" על הפרשה שלפני', שזה יותר בדרך רמז.

וב'רש"י פירושי התורה' מביא מדפוס ראשון הוספה (לאחרי "והי' מוסב למעלה למטר השמים תשתה מים") "אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר". ומסיים (המגיה): "וכן נכון כי מבאר בתחלה פשטות הענין, ואח"כ הוא מביא דרשות הספרי". ולכאורה על גירסא זו הקושיא תגדל עוד יותר, שמשתמש (רש"י) בתיבות של פרשת והי' אם שמוע (הנאמרים להלן) ואומר שזה מוסב למעלה למטר השמים גו'.

ועפ"י הנ"ל שפרשה זו נסמכה כאן כדי לעודד את ישראל לאחר דברי תוכחה, כשם שעושה בכל הפרשיות שביחד עם התוכחה מנחם ומעודד אותם. ולכן - אף שפרשה שנאמרה לישראל ביציאתם ממצרים (ולא כאן) - הביאה כאן. - הנה כשם שבכל הפרשיות ביחד עם דברי עידוד מסיים אזהרה (וכיו"ב) על שמירת דברי התורה והמצוה, הנה גם כאן שכל הפרשה הזאת של כי הארץ גו' מדברת כולה בשבח ארץ ישראל, שהם דברי עידוד, הנה נדרש שיסמיך דברים אלה לשמירת התורה וכו' (כבכל הפרשיות בכה"ג).

וע"ז - י"ל בדא"פ - אומר רש"י ש"והי' מוסב על האמור למעלה כו'", שבכוונה הכניסו פרשה זו כאן לפני והי' אם שמוע גו', כדי שפרשה זו (והא"ש) שיש בה אזהרה תהי' סמוכה לפרשה שלפני שכולה עידוד.

ועפי"ז יש לבאר דיוק נפלא, שלכאורה למה רש"י נקט את הפסוק "למטר השמים תשתה מים", שהוא פסוק אחד לפני סוף הפרשה, ולא את הפסוק האחרון "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה גו'", שגם מדבר בגשמים כדפירש"י, ולא עוד אלא ששם מבואר חשיבות של ארץ ישראל שבגללה דורש כל הארצות (כדפירש"י).

- ובפשטות י"ל שתפס פסוק זה (למטר השמים גו') ששם נאמר במפורש (על גשם), משא"כ בפסוק של ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה גו' לא כתוב במפורש במה הוא דורש. -

ולפי הנ"ל, שכוונת רש"י "והי' מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים", היינו שהאזהרות שבפרשת והי' א"ש מוסבים על הפרשה שלמעלה שכולה עדוד וחזוק, וצריכה גם אזהרה וכו', וזה נאמר בפרשה שלאחרי בוהי' אם שמוע, א"כ אינו יכול להביא פסוק ארץ אשר ה' אלקיך גו', שהרי בפסוק זה יש גם רמז ל"עתים לרעה", כדפירש"י בד"ה "תמיד עיני ה' אלקיך בה" לראות מה היא צריכה כו' עתים לטובה עתים כו', הרי שבפסוק זה יש גם ענין התוכחה והאזהרה.

ואין לשאול, לפי"ז, א"כ למה צריך את פ' והא"ש לאזהרות שזה יהי' "מוסב על האמור למעלה כו'" שהם דברי עידוד, והרי יש כבר בפרשה זו עצמה דברי תוכחה? דהרי מובן שאין זה דומה כלל לאזהרה ותוכחה שבפ' והי' אם שמוע, שהרי בפשש"מ (בל' פירש"י) אין כאן שום משמעות של תוכחה, ואדרבה פסוק שכולו ברכה, ו(חלק) פסוק זה (תמיד עיני ה' אלקיך בה) הי' שגור בפי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לברכה. שלכן צריכים את פ' והי' אם שמוע (שיש בה אזהרות ותוכחות), שתהי' "מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים".

בגליון תתמב (עמ' 73) מביא הרב וו. ר. הפירש"י פ' בלק בד"ה "גם אתם" (כב, יט): "פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים", עכ"ל. ושואל: הרי הראשונים שהלכו בפחי נפש היינו שבלעם לא רצה לילך עמהם כמסופר (שם, יג) "...ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם וגו'. אבל שלוחים אחרונים כתוב (שם, כא) "ויקם בלעם . . וילך עם שרי מואב" (וכן אח"כ בהמשך בפסוק לה "וילך בלעם עם שרי בלק"). וא"כ צריך להבין, איזה פחי נפש הי' להם, הרי הלך בלעם עמהם?

ומציע הרב וו. ר. שאפשר שאין כוונת רש"י על יום המחר, אלא על התוצאה הסופית שלא הצליח בלעם לקלל את בני ישראל. ועל זה שואל: שאינו דומה כלל בזה להפחי נפש של השלוחים הראשונים - שהי' רק בזה שלא רצה בלעם לילך עמהם אלא רק עם שרים גדולים יותר.

על שאלתו זו יש להעיר מן פירש"י (כג, יז): ד"ה "ושרי מואב אתו": "ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה, הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם", עכ"ל. וזה הי' לפני שניסו ע"י שינוי מקום לקלל בשני נסיונות האחרונים, שזה עדיין רחוק מהתוצאה הסופית.

ויש להדגיש בזה עוד (הגם שזה בלי סמך של פירש"י מפורש), שאחרי פירש"י הנ"ל שפעם שנית נשארו רק "מקצתם" של שרי מואב, הנה בפעם השלישית שבלק לקח את בלעם למקום ראש הפעור לקלל משם (ושם חזרו ונשנו ההכנות של שבעה המזבחות וכו'), הרי כבר לא נזכרים שם שרי מואב כלל! וקרוב לומר על יסוד פירש"י הנ"ל, שאפילו המקצת שנשארו עזבו אחרי שפגעו באכזבה השנית.

ועוד מביא הרב וו. ר. פירש"י על ד"ה "לא אוכל לעבור" (כב, יח): "על כרחו גילה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה", עכ"ל. ושואל: הרי כבר כאן גילה בלעם שסופם לילך בפחי נפש, ומה הוסיף בפסוק שאחר זה בתיבות "גם אתם".

הנה בפירש"י הנ"ל יש לראות הרכבה של שני חלקים: תיבת "גילה" שבפירש"י שייכת רק לתחילת דברי רש"י, "על כרחו גילה שהוא ברשות אחרים". ולא לשאר דברי רש"י שממשיך: "ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות. וכו'".

אבל יוצא מדברי רש"י ד"ה "ואך" (שם, כ באמצע דיבורו) "אעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה", שזה שהוא "ברשות אחרים" אינו מכריח תוצאה של הילוך בפחי נפש. וזה שנתנבא כאן וכו' בפירש"י הנ"ל, בהכרח שמשמעותם הנבואית של דבריו נעלמה ממנו. כמו שמוכרח לומר שנעלמה ממנו משמעותם הנבואית של דברי המלאך בפירש"י ד"ה "לך עם האנשים" (השני) (כב, לה) "כי חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם". ונעלמו מהם משמעותם הנבואית של דברי בלק "האמנם לא אוכל כבדך" (כב, לז) שפירש"י "נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון".

וכמו כן הוא הדבר גבי "פיו הכשילו" באומרו "גם אתם", שבאופן זה יש לראות הנ"ל בתור המשך מהמתנבא וכו' דלעיל מיני'.