*) לכאו' לא תכלא הוא לשון "פועל-קל" עתיד ולא נפעל, דא"כ הול"ל "יֵיכָּלוּ", וגם לא יכלה הוא לשון "פועל-קל" עתיד, רק שתכלא הוא לשון נוכח - "אתה", ויכלה הוא לשון נסתר "הוא". המערכת.

פרשתנו [חיי שרה] (כד, מט): "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי, ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל". וכן בפסוק כז: "ויאמר ברוך ד' אלוקי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, אנכי בדרך נחני ד' בית אחי אדוני".

וכן מצינו בפרשת ויחי (מז, כט): "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".

רש"י על אתר (מז, כט) מפרש בד"ה "חסד ואמת" וז"ל: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ע"כ פירושו*.

ובשפ"ח (אות ו') מפרש: "לאו דווקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא ר"ל כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אע"ג שהוא חי, שייך בו חסד ואמת.

והנה אליעזר א"ל שיתנו לו רבקה בחנם, ואל יצפו לתשלום גמול לא ממנו שיתן להם מתנות, וכ"ש שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם". ע"כ פירושו.

והנה צ"ע בפירושו, שהרי מפורש בכתוב פר' חיי שרה (כד, נג): "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זה ובגדים ויתן לרבקה, ומגדנות נתן לאחי' ולאמה". ובנוסף לזה מפורש ברש"י (כד, י) בד"ה "וכל טוב אדוניו בידו": "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקבלו לשלוח לו בתם".

ועוד כתוב (כד, כט): "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין". ורש"י על אתר מפרש בד"ה "וירץ": "למה רץ ועל מה רץ, [אלא] ויהיה כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון"

הרי ברור מכ"ז, שציפו והבטיחו וגם נתנו מתנות לא רק לרבקה אלא גם לאחי' ולאמה, וא"כ צריך להבין למה משתמש הכתוב בלשון "חסד ואמת" במאורע זה של שידוך יצחק ורבקה, ובמה מתבטא ה"חסד ואמת"?

*) ממה שרש"י מפרש בפ' ויחי (מז, כט) ואינו מפרש כאן (כד, כז ומט), נראה לומר, שיש הבדל בפי' המלות "חסד ואמת" כאן בפ' חיי שרה - שפירושם שהם ב' דברים חסד ואמת. ובין פי' המלות שם חסד ואמת שפי' שם היינו חסד של אמת. ובהקדים: בפ' וישלח (לב, יא) על מ"ש "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", מפרש רש"י בד"ה "ומכל האמת": "אמיתת דבריך ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני", ע"כ רואים מזה, שאמת הוא קיום ההבטחות, וחסד הוא מה שעושים לטובתו אף שלא הבטיחו ע"ז.

ולכן כאן בפ' חיי שרה כשהעבד מברך את ה' שלא עזב חסדו ואמתו וגו', מובן כפשוטו שזה חסד מה' וגם אמת, וכדברי אברהם (ח"ש כד, ז): "ה' אלקי השמים אשר לקחני . . הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם", שזה שמצא את רבקה, בזה נתאמתה הבטחת וברכת ה' לאברהם, וכן זה הי' חסד, מאחר שבא בלי מניעות וכו', ע"צ היותר טוב ותיכף ומיד. שבזה לא היתה ברכה והבטחה.

וכן מ"ש (פסוק מט) "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני", שלדעת אליעזר זהו האמת שרבקה צריכה להתחתן עם יצחק, וכמו שאמר (כד, יד) "אתה הוכחת לעבדך ליצחק", שזהו (כמו) הבטחה, ולכן זה אמת וגם חסד מצד לבן ובתואל וכו'.

משא"כ בפ' ויחי כשיעקב בקש חסד ואמת "אל נא תקברני במצרים נשאלת השאלה (שע"ז עומד רש"י בד"ה חסד ואמת) איזה אמת יש כאן שיוסף לא יקבור את יעקב במצרים הרי זה רק חסד.

ולכן מפרש"י שכאן (בפ' ויחי) הפי' חסד ואמת, הוא לא כבכל מקום שהם ב' דברים נפרדים, אלא שכאן הפי' הוא חסד של אמת, מאחר שאין מצפים לתשלום גמול. המערכת.

שמואל-א, א, ו: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". הנה בפסוק שלפני זה (פסוק ה') כתוב "ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה".

והנה בפשטות הכוונה (וסמיכות הפסוקים) בזה היא, שכיון שנתן לחנה מנה אחת אפים, "חולק חד בחיר הראוי להתקבל בסבר פנים יפות" - רש"י (מהתרגום). ובמצו"ד, "מיוחדת ביופי כו'", ולכן זה גרם שצרתה (פנינה) תכעיס את חנה - מקנאה שראתה שאוהב את חנה יותר ממנה.

אלא שלפי"ז יוקשה סיום פסוק ה' "וה' סגר רחמה", שלכאורה הי' צריך להגמר ב"כי את חנה אהב", ומיד אח"כ הפסוק שלאחריו (שבגלל זה) "וכעסתה צרתה גם כעס גו'".

ובפשטות י"ל הפי' בפסוק, שלמה נתן לה מנה אחת אפים, כי את חנה אהב ודוקא היא הנה וה' סגר רחמה, הנה מזה נצטער אלקנה עוד יותר, שלכן נתן לה - לפייסה - מנה אחת אפים, ובגלל זה שנתן לה כו', קנאה פנינה והיתה מכעיסה אותה.

אך גם אם נאמר שכאן (בפסוק ה') מובנים תיבות "סגר ה' את רחמה" וכנ"ל. אבל יוקשה למה הוכפל שוב בפסוק ו' "וכעסתה צרתה גו' כי סגר ה' בער רחמה", והרי א) כבר נזכר זה. ב) הרי זה לא יכול להיות טעם למה וכעסתה גו' כי סגר ה' בעד רחמה, והרי אדרבא זו סיבה שחנה תכעיס את פנינה, ולא שפנינה תכעיס את חנה (בגלל שאין לה ילדים).

ובמצו"ד מפרש פשש"מ, שמפני שסגר ה' בעד רחמה, לכן יותר קל להכעיסו, "וכדרז"ל שאמרה (פנינה) לה בדרך לעג, כלום קנית מעפורת לבנך הגדול או חלוק לבנך הקטן".

אבל בפשטות התיבות (מבלי להוסיף את פי' המצו"ד), אין כ"כ קשר בין "וכעסתה בעבור הרעימה" לבין "כי סגר ה' בעד רחמה", שכנ"ל אין שום סיבה שפנינת תכעיס את הנה בגלל זה. ועפ"י דרז"ל בב"ב (טז, א) שפנינה לש"ש נתכוונה, שזהו הפירוש בפסוק ו' בעבור הרעימה (כמובא ברש"י), שכוונת פנינה בזה שהכעיסה אותה, היתה כדי שתתפלל לילדים, לכאורה אתי שפיר יותר הקשר שבין (כל) הפסוקים (גם בפשש"מ - עפ"י דרשת רז"ל).

שמסמיך וכעסתה גו' אחרי סגר את רחמה, בגלל שזאת היתה הסיבה למה היתה מכעיסה, מפני שה' סגר גו', ורצתה שהתפלל, ולכן וכעסתה גו', שזה הפי' לפי מארז"ל "בעבור הרעימה".

ויש להוסיף בדרך אפשר הקשר בין הפסוקים, "ולחנה יתן מנה אחת אפים וה' סגר גו'" "וכעסתה גו'", שבגלל ש"וה' סגר רחמה" ובגלל זה נתן לה אלקנה מנה אחת אפים, כדי להפיג צערה, וחששה פנינה שתסתפק בזה, וכמו שאמר לה אלקנה בעצמו להלן פסוק ה' הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, לכן וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה. שבזה מובן הקשר לפסוק ה' שמסיים וה' סגר את רחמה, שלפי חז"ל זו היתה הסיבה שוכעסתה גו', כדי שיהי' "הרעימה" שתתפלל לבנים, ולא תסתפק בזה שאלקנה נותן לה מנה אחת אפים ומפייסה כו'.

שעפי"ז יובן - בדא"פ - כפל פסוק ו' שחוזר ומסיים (אחרי בעבור הרעימה) שוב כי סגר ה' בעד רחמה, שבזה (בנוסף לפי המצו"ד כנ"ל) מדגיש הפסוק (פעם ב') שזו היתה הסיבה שוכעסתה צרתה גו', מפני שוה' סגר בעד רחמה ורצתה שתתפלל לילדים.

ועפי"ז - י"ל בדא"פ - יומתק מה שכתוב בפסוק ז' "וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה . . כן תכעיסנה גו'", ומפרש רש"י בד"ה "שנה בשנה": "נותן לה חלק מובחר להראותה שמחבבה, וצרתה לפי חיבה שבעלה מראה לה כן תרבה גם היא להכעיסה". שלכאורה אם זה ש"וכעסתה צרתה גו'" הי' מפני קנאתה, הרי בודאי במשך השנה היו לה הרבה הזדמנויות להכעיסה, ולא היתה צריכה לחכות עד שנה הבאה כשתעלה לבית ה'.

ואף שהסיבה הפשוטה זה מפני שאז נתן לה מנה אחת אפים, וכדפירש"י הנ"ל, הנה בודאי גם במשך השנה היו הזדמנויות שהי' מראה לו חיבה יתירה. ובדרך אפשר יש לומר, שבמשך השנה הי' נזהר לבלי לגלות חיבה יתירה באופן שהביא לידי קנאה וכו', שבודאי הי' נזהר אלקנה שלא לצער את פנינה. משא"כ במועד כשהי' בא להקריב קרבנות, וכולם הסבו יחד לאכול מבשר הקדש שהי' לזה חשיבות מיוחדת, ואז הודגש יותר שלחנה אין ילדים, שלכן אז נתן לה מנה אחת אפיים - מובחר וכו', וזה עורר קנאה מיוחדת. אבל לכאורה דוחק הוא.

ועפ"י הנ"ל - עפ"י דברי חז"ל שכוונתה לש"ש - י"ל דכל האהבות כו' שהיו במשך השנה (וכנ"ל שבטח נזהר שלא להראות עדיפות כו'), לא הי' לה בהן כדי להתפייס כ"כ עד שלא תתפלל לבנים, ולכן גם לא ראתה פנינה צורך להכעיסה כדי שתתפלל.

משא"כ כשהיו עולים למשכן שילה במועד, והסבו כולם לאכול מהחגיגה ושלמי שמחה ונדרים ונדבות של שלמים, וחלק לכולם ואז נתן לה מנה אחת אפים לעיני כולם, כדי לפייסה, זה הגדיל את חשיבותה בעיני עצמה ובעיני כולם, ושהיא אהובה במיוחד אצל בעלה, ודוקא כאן יש חשש שתסתפק בזה.

וכנ"ל מזה שאלקנה עצמו אמר לה (שמואל-א, א, ח) "ולמה ירע לבבך הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". ובפרט עפ"י תרגום יונתן - מובא במצו"ד - שפירש (ל' מצו"ד): "הלא רצוני אליך ואהבתי לך טובה היא לך מאילו ילדת עשרה בנים, וזה אמר (גם) דוקא שם בשילה. וכנ"ל ששם נתגלה חיבתה ביותר. ולכן דוקא אז הכעיסה אותה פנינה שלא תסתפק בזה ותתפלל אל ה' לבנים.

ויש להוסיף, שכוונת פנינה היתה, שכיון שנמצאים במקום קדוש, הנה התפילה היא מקובלת יותר, ולכן דוקא אז הכעיסה אותה כדי שתתפלל שם. וכן הי' שנפקדה ע"י תפלתה וברכת עלי הכהן.

וזה נעשה אולי כי היתה צריכה לעשות בענין שלא תפגע בה כ"כ קשה, שהרי הכתוב העיד (א, ז) "(כן תכעיסנה) ותבכה ולא תאכל", ולעיל בפסוק ו' "וכעסתה צרתה גם כעס גו'", ומפרש רש"י: "כעס אחר כעס תמיד לכך נאמר גם כעס כו'", וזה גם פירוש הפסוק של "בעבור הרעימה", בעבור שתצטער ותתרגז, שדברי' בגלוי היו קשים ביותר.

ואולי היתה צריכה לשום נפשה בכפה ולהתפלל מעומק הלב עבור חנה שתפקד בזרע אנשים וה' הי' שומע תפלתה.

ולהעיר, שלא נזכר במפורש במקרא שנענשה, רק חנה רמזה זאת בתפלתה (בשירתה) (ב, ח): "עד עקרה ילדה שבעה ורבה בנים אומללה". שי"ל שכיון שכוונתה לש"ש, אין ראוי שיכתב עונשה בגלוי.