תושב השכונה
בגליון שיצא לשבת פרשת נשא ה'תשמ"ו [שמג], הבאתי פרש"י בפרשת נשא ד"ה "לפני ה" (ה, יח): "בשער ניקנור הוא שער העזרה המזרחי דרך כף הנכנסים". עכ"ל.
ושאלתי שם, שגם בפסוק (ה, טז) נאמר: "...והעמידה לפני ה", ואם כן למה לא פירש רש"י שם מה שפירש כאן. והשאלה היא עוד יותר: שבספרי מפרש על מה שכתב בפסוק (ה, טז) "לפני ה", בשער ניקנור. ועל מה שנאמר בפסוק (ה, יח): "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'", מפרש הספרי: וז"ל: "מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף". עכ"ל.
ומפרש שם המלבי"ם בפירושו 'התורה והמצוות' על ספרי וז"ל: "היינו ג"כ בשער ניקנור, רק שהיציאה משם לסבב את הר הבית ליגעה, כדי שתודה". עכ"ל.
לאחרונה ראיתי בפירוש 'דבק טוב' על פרש"י זה, וז"ל: "קשה לרש"י: והלא בזיון גדול כזה היאך עושין במקדש. לכן פירש: בשער ניקנור, והשתא ניחא דפירש רש"י כאן, ולא פירש לעיל (פסוק טז) על "והעמידה לפני ה" - דבכאן הוא בזיון, ולכן כאן דוקא קשה". עכ"ל.
ואולי לפי דבריו יהיה מובן למה פרש"י תיבת "ופרע": "סותר את קליעת שערה כדי לבזותה". שנאמר בכתוב לאחר תיבות "לפני ה'" - קודם תיבות "לפני ה'", מפני שפירושו שמפרש בשער ניקנור מיוסד על זה שיהיה כאן בזיון. ועיין ב'לבוש האורה' שתירץ זה באופן אחר.
אבל יש להעיר קצת על תירוצו של ה'דבק טוב', מפרש"י ד"ה "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" (ו, יח): "יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון וכו'". עכ"ל.
שלפי דבריו, הוה לי' לרש"י לפרש ג"כ בנוגע לסוטה כעין זה, דהיינו: יכול יפרע את ראשה בעזרה (שהרי נאמר "לפני ה'") הרי זה דרך בזיון וכו'. וגם לפי דבריו אינו מובן כ"כ, למה מוסיף רש"י "דרך הנכנסין".
ואולי אפשר לתרץ באופן אחר קצת, דהיינו: שהיות שרש"י פירש בד"ה ופרע: "כדי לבזותה", לכן פרש"י שהיה זה בשער ניקנור דרך הנכנסין, שכל הנכנסים רואין את בזיונה. משא"כ אם לא עשו זה באותו מקום לא הי' בזיון (כ"כ).
נחלת הר חב"ד, אה"ק
רש"י ד"ה "הבמחנים" (במדבר יג, יט) כתב, וז"ל: "תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה". עכ"ל.
הסיבה שנזקק רש"י לתרגום מובנת, מכיון שתיבת "מחנה" לא נמצאת בתורה על עיר בלי חומה, ובויקרא נקראת עיר בלי חומה בתי החצרים, ובנ"ך נקרא פרזים. ולכאורה, אדרבא, מחנה מראה יותר על מסגרת מאשר בלי חומה. ולכן מסתייע מהתרגום שהכוונה (כאן) "הבמחנים" - "כרכין פצוחין ונתוחין מאין חומה".
וזה מובן מתוכן הפסוק, שאם ההיפך מ"במחנים" הוא "במבצרים", ומבצרים היינו כרכים מוקפים ומבוצרים, הרי ש"במחנים" הם כרכים פתוחים (מבלי חומה ומבצר).
ואין לשאול שלכאורה אין פירוש תיבת "במחנים" עיר בלי חומה, אלא עיר בלי חומה נקראת "בתי החצרים או ערי פרזות", שי"ל שכינויים אלו שייכים יותר לגבי עיר עם חומה, הנה בלי חומה נקרא פרוז. אבל כאן עיקר הכוונה ב"במבצרים" אינו רק שיש חומה לעיר, אלא שהחומה עשויה באופן כזה שזה מגן מאויב ומלחמה, הנה ההיפך מזה היא הישיבה במחנים, והיינו במסגרות מסוימות כמו כל עיר, שיש שכונות ורחובות. ומכיון שאין לה חומה, הרי זה כאילו יושבים במחנות. ונמצא שכאן (דווקא) מתאים תיבת "במחנים" (על עיר בלי חומה), ומה שנכתב במחנים ולא במחנות, י"ל שכיון שכתוב ליד זה אם במבצרים כתב גם במחנים.
ויש להוסיף בדרך אפשר, שהסיום שלבמחנים ב"ים" (ולא מחנות ב"ות") מראה בכו"כ מקומות על לשון זכר, כמו רבים (לשון זכר, רבות - לשון נקבה) יחידים (לשון זכר, יחידות - לשון נקבה) וכיו"ב, ולכן נקט כאן "הבמחנים" בסיום של לשון זכר, שזה מתאים עם מה שפירש"י בבראשית (לב, יט) ש"מחנה משמש לשון זכר (ולשון נקבה כו')". - ובפרט כאן שכתוב ליד אם במבצרים, הנה בודאי מתאים שיהא (הבמחנים) לשון זכר.
תושב השכונה
בפרשת במדבר מסופר שכאשר מנו את כל השבטים בפעם השני', ניתן לכל שבט מנינם למספר המאות בשווה ממש, בלי שום עודף על המניין שבפעם הראשונה בפר' כי תשא. חוץ משבט גד אשר אצלו הסכום העודף מגיע בפרוטרוט למספר חמשים. וזה תמיהה גדולה, שלכאורה איך אפשר דבר כזה, אשר לא נשאר לאף אחד מי"א השבטים עודף מחשבון המאות שלו? ודוחק לומר שזה הי' ע"פ נס, כי לא יעשה הקב"ה ניסא למגנא, ואיזה תועלת יוצא מנס כזה? ולומר שזה נעשה כך ע"פ טבע הוא דבר המבהיל על הרעיון*.
ולכאורה, זוהי קושיא פשוטה מאוד, שמתעוררת לכל אחד ויכולה להתמיה אפילו את ה'בן חמש למקרא', ובמילא היה צריך רש"י לעמוד עלי', וא"כ צריך ביאור למה אינו עומד על קושיא זו?
גם קשה לתרץ שהמנין לא נעשה בדיוק, ז.א. שכל המנינים הם מספרים של ערך להמאה הכי קרובה להמספר המדויק שלו, לדוגמא: אם הי' מותר המספר הקטן ארבעים ותשע, אז הובא אחורה למאה שלפניו, ואם הי' חמשים ואחד - אז הובא קדימה למאה הבא לאחריו. דא"כ קשה למה לא נעשה הסדר הזה גם עם שבט גד? ואפי' אם תאמר שמספר הסכום העודף על בני גד הי' בדיוק חמשים, וא"כ לאיזה מאה נגרור אותו, לא למאה שלפניו, וגם לא למאה שלאחריו, אשר ע"כ נשאר אצלו הסכום של חמשים.
אבל עדיין קשה מרש"י בהתחלת פ' כי תשא (פסוק טז) ד"ה "ונתת אותו על עבודת אהל מועד", רש"י שואל שם: "וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים" וכו', עיי"ש שמאריך בתשובתו. ואם תאמר שהמספר לא הי' מדוייק, כי נגרר למספר המאה שלפניו או שלאחריו, א"כ מה שואל רש"י "וכי אפשר"? הרי בוודאי אפשר! כי ממ"נ המספר לא הי' מדוייק, לא בפקידה הראשונה שהיתה קודם שהוקם המשכן, ולא בפקידדה השני' שהיתה אחרי שהוקם המשכן.
ועוד הפלא ופלא, שהמספר של בני לוי עולה בדיוק לשנים ועשרים אלף, וכאשר בא למספר בכורי בנ"י, אז כבר לא רק שיש עודף של מאות ושל עשיריות, אלא גם יחידות, שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים, הלא דבר הוא?
ואבקש מהקוראים לעיין בשאלה זו, אולי ימצאו לה תשובה נכונה, וע"פ פשוטו של מקרא, כי הרי לא נמצא ברש"י שעומד על שאלה זו, אולי משום שרש"י סובר שזה כ"כ פשוט שהבן חמש למקרא יבין אותו מעצמו. או אולי ימצאו הקוראים אחד משאר פשטני המקרא שמעורר ע"ז.
*) ראה לקו"ש חי"ג עמ' 111 ובהערה 13. המערכת.
תלמיד בישיבה
במדבר (ו, כד) "יברכך ה' וישמרך", מפרש רש"י על המילה "יברכך": "שיתברכו נכסיך". ועל "וישמרך" מפרש רש"י: "שלא יבואו לך שודדים ליטול ממונך וכו'".
והנה לכאורה למדים מפרש"י שכוונת "וישמרך" היא שהקב"ה שומר את ממונו של אדם, ולא את האדם עצמו, דהרי ממון האדם הוא דבר נפרד מהאדם. ולכן זה ששומר ממונו אינה שמירה על האדם אלא שמירת נכסיו, וא"כ הול"ל "יברכך ה' וישמרנו", או כדומה לזה, שאז יהיה משמע בהדיא שקאי על הממון. ובודאי שכשאדם מאבד ממון, זה נוגע להאדם עצמו כתוצאה, שיש לו צער ועגמת נפש שהיה יכול לקנות דברים עם הממון, אך מ"מ סו"ס הממון הוא דבר נפרד מהאדם, והשמירה היא לא על האדם אלא על ממונו, וא"כ, קשה ד"וישמרך" משמע שקאי על האדם.
ואולי י"ל, דבאמת הממון והאדם הם ענין אחד. דאיתא בתניא (לקוטי אמרים פרק לז) בנוגע למעלת מצוות הצדקה, שכשאדם נותן צדקה, הוא ממש נותן את נפשו להעני.
והפירוש הוא, כי כיון שהאדם עמל ויגע בכל כחותיו ובכל כוחות נפשו כדי להרוויח ממון זה, נמצא שעתה הממון הוא פדיון ותמורה לכל הכחות שנתן. ולכן לכאו' כשאדם נותן את הממון הזה לצדקה, הוא נותן חלק מעצמותו. ולפי"ז שייך להבין כיצד נתינת הצדקה יכולה להיות במקום תענית (כדאיתא באיגרת התשובה), כי שניהם עניין אחד, שנותן מנפשו ולא אוכל או שנותן מנפשו את הכסף שנמצא בו נפשו. ואולי זה הטעם מדוע צדיקים חסים מאד על ממונם, ואפי' על כמה פרוטות (כמו שראינו אצל יעקב שחזר והשאיר את כל משפחותו בשביל לקחת כמה פרוטות ששכח), דפירש רש"י התם, שהטעם שחסים על ממונם הוא כי לא פשטו ידן בגזל. ואפשר שהפירוש בזה הוא, שכיון שלא פשטו ידיהם בגזל, אלא שהם בעצמם טרחו ויגעו בעד הכסף, א"כ כחותיהם ממש נמצאים בהכסף הזה, והוי ממש כחלק מבשרם, ולכן חסים מאד עליו כמו שאדם חס על עצמו. וזה לשון אדמוה"ז: "ואין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצוות הצדקה, שבכל המצוות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסוק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'".
אך עדיין צריך ביאור, דהרי בפסוק לא מיירי על כסף שהאדם עמל ויגע בשבילו, אלא בממון שהקב"ה נתן לו במתנה. וא"כ לכאו' נמצא שאין נפש האדם נמצאת בכסף זה, ונמצא שנשאר הכסף כדבר נפרד מהאדם, והדרא הקושיא לדוכתיה, שמה הלשון של "וישמרך" הלא כספו של אדם הוא דבר נפרד מהאדם עצמו.
ועל זה יש לתרץ מהמשך דברי אדמוה"ז שאפי' כסף שיש לאדם שלא ייגע בשבילו ולא טרח בעדו, מ"מ נמצא נפש האדם בכסף. ואם נותנו לצדקה, הוא ממש נותן את כחות נפשו, וזה לשונו "וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, נותן חיי נפשו לה'". וראינן שכסף הוא נפש האדם מצד שבכח כסף זה יכול לקנות חיי נפשו, ולא נחשב כדבר נפרד מהאדם. ופסוק דידן הוא לכאו' ראי'ה טובה לדבריו, שראינן שהפסוק נוקט לשון של "וישמרך" שקאי על האדם, אע"פ שהפירוש הוא שהקב"ה שומר את כסף האדם, שאפי' לא ייגע בשבילו, כדי להראות שאפי' כסף כזה שניתן לו במתנה, הוא ממש כדבר א' עם נפש האדם.
כך ניתן לפרש גם כן שזוהי כוונת המשנה במס' נדרים (פ"ד, מ"א), שמי שמודר אכילה מהשני, אסור להנודר ליתן על דברים ששוים כסף, (כגון להשאיל לו דברים שהדרך להשכירם בכסף, שנמצא שהמודר הרוויח כסף). ואע"פ שרק מודר באכילה, ולא קבל הנאת אכילה אלא הנאת ממון, פירש הרע"ב, שכיון ש"באותם המעות (שהרוויח המודר מזה שהנודר השאילו דבר שהדרך להשכירו) יכול לקנות אוכל נפש, שפיר נקרא הנאת אכילה. דמהמשנה הזאת חזינן בהדיא שאע"פ שהרוויח ממון בעלמא, מ"מ הממון הזה כבר נחשב כאוכל נפש, אע"פ שעדיין לא השתמש בו לאכול נפש, ועד כדי כך שממש להלכה מי שמודר בהנאת אכילה אינו יכול ליהנות באופן כזה כנ"ל. וזוהי ראיה לדברי אדה"ז, שאפי' מי שלא ייגע בשביל הכסף, לכסף זה יש שם שהוא אוכל נפשו, שמקושר עם עצם האדם כמו אוכל שנעשה כדם ובשרו של האדם.
Download PDF