פירש"י פרשת לך לך ד"ה תן לי הנפש (יד, כא): "הגופים מן השבי שלי שהצלת החזר לי הגופים לבדם".

וזהו לשונו של "המזרחי" על פירוש רש"י זה: "הודיענו בלשונו זה, שהנפש פה מורה על הגוף ושהוא שם המין המורה על גופים רבים, ושהגופים האלה הן מאותן שהציל מהשבי, ושהן הגופים שנשבו משלו, ושפירוש תן החזר שהרי שלו היו מתחלה, ושפירוש קח ישאר בידיך, וזה מה שהורה במלת לבדם", עכ"ל.

וצריך עיון קצת בדבריו, שהרי בתחלת פרשת לך לך כתיב (יב, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו'", והפירוש הפשוט של ו"הנפש" שם הוא אנשים ונשים, וכמו שרש"י מפרש בד"ה אשר עשו בחרן.

והוא פשוט כל כך שאין רש"י מפרש שם כלום על תיבת "הנפש".

ועל דרך שפירש"י (שם) בתחילת ד"ה אשר עשו בחרן: "שהכניסו (תחת כנפי השכינה)" – סתם, ואני מפרש "בני אדם", שהרי זהו הפירוש הפשוט של ו"הנפש", וכן על דרך זה בנוגע לענינינו, דלא הי' מהצורך לכאורה לפרש כאן שהמבואר בנוגע לגופים. ואם הי' מפרש רק "שהצלת משלי לבדם" ותו לא, הי' הכל מובן.

וגם הלשון "גופים" שבפירש"י קשה קצת, ולכאורה הי' מתאים יותר הלשון "אדם" שהוא לשון הרגיל יותר. ועל דרך שכתוב בפרשת מטות (לא, כו): "השבי באדם וגו'".

וראיתי בפירוש "רבי יעקב קניזץ" על פירוש רש"י, וז"ל: "רצה לומר, שלא נפרש במלת "נפש" – אדם ובהמה, ומלת "הרכוש" – השלל, לזה פירש הגופים מן השבי שהצלת. ורצה לומר הגופים שיהיו ערומים מכל לבוש. ודקדק רש"י זה לפי שלא אמר תן לי האדם", עכ"ל.

ואולי לפי פירוש זה יתורצו השאלות הנ"ל. רק שבשולי הגליון על הפירוש הנ"ל כתב, וז"ל: "צריך עיון מהר המקור להבחנת רבינו", עכ"ל.

בפרשתנו עה"פ "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה" (וירא יח, ח) כתב ה'דעת זקנים מבעלי התוס' מהמדרש, וז"ל: "מלמד שהאכילם בשר וחלב".1ע"כ. וכ"ה בלקו"ש חל"ה עמ' 264 וזלה"ק: "וגם בכו"כ ספרי טעמי המנהגים דעברו על איסור בשר בחלב (וש"נ – פס"ר ועוד)". עכלה"ק.

ויש להבין2: כיצד האכיל אברהם אבינו למלאכים בשר וחלב, הרי קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה3.

ובספר חנוכת התורה (להר' ר' העשיל זצ"ל) בפרשת משפטים כתוב ע"ז, וז"ל: "ולכאו' קשה ממ"נ, באיזה אופן אכלו המלאכים בב"ח אצל א"א ע"ה, אי אכלו שלא כדרך בישולו הלא אין כאן איסור דאורייתא, דרק דרך בישול אסרה תורה, ואי דאכלו דרך בישול א"כ קשה על א"א ע"ה שקיים כל התורה, היאך בישל בב"ח, הא בבישול לחוד ג"כ איכא איסור לאו", עכ"ל. ונשאר בצ"ע.

ומתרצים קושיא זו בכמה אופנים:

א. מבואר בכמה ראשונים שלא הי' כאן בב"ח (וחולקים על שיטת הדעת זקנים) כלל ועיקר, דקודם נתן להם חמאה וחלב ואחר כך בן הבקר שלא לאכול החלב אחר הבשר, כי שומר מצות הי' אברהם אבינו. כן פי' גם ר' יוסף בכור שור. ו'הרוקח' פי', "ויקח חמאה וחלב ונתן להם עד שיתבשל הבשר", וכן פי' האברבנאל וכ"ה במדרש הגדול דנתן להם חלב ואח"כ בשר.

וכן פי' בפשטות כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ו משפטים ב' בשוה"ג להערה 40 וזלה"ק: "א) שאכלו בזה אחר זה (ובלאה"כ מוכח כן – פרש"י שם עה"פ קמא קמא כו')".4

ב. ועוד תי' כ"ק אדמו"ר שם: "א) מי שאכל זה לא אכל זה, אף שנתן להם ג' לשונות אף שנתן חמאה – הוא בכדי שתהא הבחירה ביד כאו"א, ואולי ירצו כולם רק בבן הבקר, וה"ז הכנסת אורחים בהידור, וק"ל". עכלה"ק. ומצאתי מפורש כפי' זה באברבנאל, וז"ל: "עה"פ בן בקר וטוב, ופי' לא שיחשוב שיאכלו אותו כולו אלא מפני כבודם שיביאו לפניהם תבשילים הרבה צלי אש ובשל מבושל יאכלו מה שיאכלו". הרי מפורש כתירוץ השני של כ"ק אדמו"ר.

ג. במדרש הגדול מבאר מ"ש "ויאכלו - הראויים לאכילה אכלו, שהרי אברהם וישמעאל וענר ואשכול וממרא היו בישיבה עמהן" עכ"ל. ואולי משמע מפי' זה שכ"א אכל ממין אחר.

ועפי"ז מתורץ השאלה הידועה דלמה לא הביא הלחם שהכין, שאף שפירשה שרה נדה וא"א אוכל חולין בטהרה הי', הרי האורחים לא נזהרו מאכילת חולין בטהרה ולמה לא הביא בשבילם5? אלא אי נימא דאברהם וישמעאל הסבו עמהם, ניחא. דלא הביא הלחם שניטמא.

ד. הלמבי"ם כותב דהבקר נעשה ע"י ספר יצירה, ובבהמה הנבראת ע"י ספר יצירה אינו נוהג איסור בשר בחלב, ובזה מיישב איך האכיל א"א בב"ח למלאכים. ובזה מיישב לישנא דקרא "בן הבקר אשר עשה", דא"א עשאו בעצמו, שלכן אין נוהג בו איסור בשר בחלב. ולהעיר מהגמ' סנהדרין (דף סה, ב): "ר"ח ור"א הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיבירו להו עיגלא תילתא ואכלי לו".

והנה עד כאן נקטנו, דמכח כמה ראיות לא היה כאן עירוב בשר בחלב, אך לאידך משמע מכ"ז דאם כן אכן היה עירוב בשר בחלב6, היה באמת קשה על אאע"ה איך האכילם בב"ח.

וי"ל – לולי דברי כ"ק אדמו"ר והראשונים דלעיל – דאולי ע"ד ההלכה לא היה אסור לא"א ע"ה לכתחילה לתת להמלאכים מאכלי בשר בחלב, דכל האיסור – מלבד איסור בישול בשר בחלב שהוא איסור עצמי בפנ"ע7, הוא איסור דלפני עור - שא"א ע"ה נתן להמלאכים דבר איסור8.

ואולי י"ל, דבנדו"ד לא היה איסור דלפני עור במה שנתן בשר בחלב להמלאכים, והוא בשני אופנים:

אופן הראשון: בשו"ת אמונת שמואל סי' יד9 כתב לחדש, דהא דאסור להושיט לזולתו דבר איסור ולהכשילו בעוון הוא דוקא כשהמכשיל גם שייך באותו האיסור גופי', אבל היכא דלמכשיל שרי - אף שלנכשל הוא אסור - ליכא בזה משום לאו דלפנ"ע. ושאני מושיט כוס יין לנזיר דעובר משום לפנ"ע אף דהמושיט אינו נזיר כיון דסו"ס גם המושיט שייך בדין נזירות אם ידור בנזירות.

וראה בדו"ח לרעק"א פסחים (דף כב, א ד"ה והרי אבר) שהוכיח מהגמ' שם כדברי האמונת שמואל.

(אך הפר"ח ביו"ד סי' סב סק"ג וכן הפמ"ג בשושנת העמקים כלל י' הרבו להקשות עליו מכ"מ ע"ש, ואכ"מ להאריך בזה. וראה ס' שירת משה בעניני לפנ"ע סי' ג' בארוכה בזה).

עכ"פ נמצא, דלשיטת האמונת שמואל בגדרי לפנ"ע, אם המכשיל אינו אסור בהדבר מותר לו להושיט אף להנכשל.

והרי מכש"כ וק"ו להיפך, דאם הנכשל אינו אסור בהדבר - אף דלהמכשיל אסור - אין איסור של לפנ"ע!10 והרי ענין בב"ח היה הידור פרטי11 של אאע"ה, ובפשטות האורחים לא קיבלו עליהם עדיין איסור זה, וא"כ למה יהא אסור להם לאכול בב"ח? ולמה יהא אסור לא"א ע"ה להושיט להם מה שרק אסור לו ולא להם12?

ואביא ראיה לדברי, והוא מדברי המהרי"ט אלגאזי במס' בכורות (ו', ב, אות ב') דמביא מש"כ הרב בצלאל בכת"י בשם תוס' חיצוניות בענין חלב (בקמץ) בהמה טהורה, "מנלן דמותר מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב, ובודאי לא האכילם איסור. ואומר רבינו יחיאל מפרי"ש, דהיה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך, כי אין זה משבע מצוות שקבלו עליהם. ואף בירושלמי (כוונתו למדרש תהלים ח, ב) משמע שאכלו בשר וחלב". ע"כ מהתוס'.

והקשה מהרי"ט אלגאזי, דאיך האכיל אברהם למלאכים חלב, הא היה סבור שהם ערביים ואם כן הרי חלב אבר מן החי הוא ואסור לבני נח (ורק משנתנה תורה והותרה לישראל על כן גם לב"נ שרי מטעם מי איכא מידי), ואם כן איך האכילם אברהם חלב, הא אית בי' משום לפנ"ע, ע"כ13.

הרי דהוקשה לו רק ממה שהיה אסור לב"נ, אבל מה שמותר לב"נ לית בי' משום לפני עור.

וכן ראיתי מובא בס' תוס' השלם על אתר אות א' בהערה "דאפשר דרק לעצמו היה א"א נזהר בעירובי תבשילין, אבל לא נשמר מליתן לאחרים בשר ואח"כ חלב, כי כיון שעדיין לא היו מצווים עלי' אין כאן בית מיחוש של איסור לפנ"ע", ע"כ.

ויש לבאר באופן שני: דהנה חקרו האחרונים14 אי איכא לפנ"ע כשהמכשיל שוגג במעשה ההכשלה, דאיתא בתו"כ (מובא בפרש"י) דלפני סומא בדבר . . אל תאמר לו מכור את שדך . . ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו, שמא תאמר עיצה טובה אני נותן לך והרי הדבר מסור ללב שנא' ויראת וגו'.

הרי רק אם כיון להכשילו, ולכאו' הוא הדין במכשילו בעבירה והוא שוגג כגון דהושיט יין לנזיר וחשב שהוא מים, דנמי לא עבר אלאו דלפנ"ע.

והרמב"ם בפי"ב מהל' רוצח הל' י"ד כללם יחד, וז"ל: "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עיצה שאינה הוגנת או שחיזק יד עוברי עבירה".

אך יש מי שכתב דאפש"ל דבעבירה אפי' בשוגג ה"ה עובר על לאו דלפנ"ע, ויסודו עפ"י החקירה הידועה15 בדין לפנ"ע, האם הוא לאו בפנ"ע או פרט בכל עבירה פרטית, דאי נימא דאיסורו הוא פרט וענף מאיסור העבירה שמכשיל בה, והרי בעבירה בעלמא גם בשוגג חשיב איסור.

אך כ"ז דוקא במי ששגג ולא ידע מהאיסור, אולם במי שבמזיד הטעו אותו, כגון נזיר שבא ואמר שכבר נגמר נזירותו ומושיטים לו כוס יין, או ישראל שבא ואמר שהוא נכרי ר"ל, ונותנים לו דבר איסור שמותר בהנאה וכדו', וכי יימר שעבר המושיט על לפנ"ע? הא ודאי ליתא.

וא"כ בנדו"ד שהמלאכים באו ונדמו כערביים המשתחווים לאבק שעל רגליהם, אין כאן איסור של לפני עור מצד א"א ע"ה, כיון שהם הם במזיד הטעו אותו.

אף שחפשתי בספרים ולא מצאתי' מפורש, אך לכאו' פשוט הוא דדין לפני עור אינו שייך במי שבמזיד מטעה אותך. ויצא מזה השלכה חשובה לדינא להרבה ענינים, ולמשל המבואר בשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' ג', וזלה"ק: "ואפי' אינו ערב אלא בעד הקרן בלבד אם לא היה מלוהו בלעדו עובר משום ולפני עור... עכלה"ק. הנה לכאורה עובר אלפני עור רק אם עשה האיסור (אדה"ז מדבר במקרה שהיה ערב בעד הלואה של ריבית) ביודעים, אבל אם הטעו אותו – למשל שהלווה אמר שהוא אינו יהודי ר"ל, לא עבר אלפני עור, ודו"ק.