*) בפשטות שם (בפ' ויחי) השורש הוא 'פחז' וכאן (בפ' בא) וכן בנביא השורש הוא 'חפז'. המערכת.

בגליון דפרשת וארא תשמ"ז הבאתי פירש"י בפרשת וארא ד"ה יהי' נביאך (ז, א): "...וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזירת ניב שפתים (ישעי' נז, יט), ינוב חכמה (משלי י, לא), ויכל מהתנבאות דשמוא' (שמוא' א' י, יג)...", עכ"ל.

ושאלתי שם:

א) לאחר שרש"י כותב: "וכן כל לשון נבואה וכו'" מה מוסיף בזה שכותב: "ויכל מהתנבאות דשמואל", הרי גם שם הוא לשון של נבואה כמו בכל מקום.

והרי גם בחומש יש כמה פסוקים שיש בהם לשון של נבואה כמו: "...ויתנבאו ולא יספו" (בהעלותך יא, כה); "... ויתנבא במחנה (שם, כו); "... מתנבאים במחנה" (שם, כז).

ואם כן, צ"ל מהו היתרון בפסוק זה שמביא רש"י על פסוקים הנ"ל.

ועוד, בספר שמוא' גופא באותו מעשה שרש"י מביא ראי' משם, כתיב בכמה פסוקים לפני זה: "...והמה מתנבאים" (שם, ה); "...והתנבית עמם וגו'" (שם, ו); "...ויתנבא בתוכם" (שם, י); "...עם נבאים נבא וגו'" (שם, יא).

ב) למה אומר רש"י (ויכל מהתנבאות) דשמואל, והרי לכאו' כוונתו של רש"י לציין המקום של פסוק זה. שהרי הפסוק עצמו מדבר בנוגע לשאול.

ואין דרכו של רש"י לציין מקום של פסוק באופן זה. וכמו שרואים בפרש"י זה גופא, שמביא ראי' גם מישעי' ומשלי ואינו אומר: "(מגזירת ניב שפתים) דישעי'", או "(ינוב חכמה) דמשלי".

לאחרונה ראיתי בספר 'יוסף הלל' על פירש"י זה, וז"ל:

"...הנה מה שמביא מפסוק ויכל מהתנבאות הנאמר בספר שמוא' א (י, יג) אצל שאול, הוא רק להנצל מתפיסתו של הראב"ע שבתיבת נביא האל"ף שורש, ע"כ הביא רש"י ששם נאמר מהתנבות בלא אל"ף, וכמ"ש בזה בגור ארי', ע"ש. א"כ שיבוש גס הוא מה שנדפס מהתנבאות (באלף) כי חוץ ממה ששינו מלשון הכתוב השחיתו הכוונה, כי מה ראי' הביא מתיבת מהתנבאות" שהוא מגזירת ניב. ובדפוס אלקבץ בא לנכון, "מהתנבות".

ואגב ראיתי לעורר, כי ברש"י כת"י קלף במקום "דשמואל", הוא "דשאול", ונכון, עכ"ל.

אבל עדיין צריך עיון גם לדבריו, מה שרש"י אומר "דשאול", דבר שאינו רגיל בכך.

וגם צריך להבין למה אין רש"י מביא ראי' ממה שנאמר (שם, ו): "...והתנבית עמם וגו'". שגם שם נאמר "והתנבית" בלא אל"ף.

ואולי אפשר לומר שלכן אמר "דשאול" לשלול הראי' משם, ששם אמר זה שמוא'.

אבל צריך עיון מהו החילוק בין "והתנבית" שנאמר בלא אל"ף "להתנבית" שנאמר בלא אל"ף.

עוד שאלתי בקובץ הנ"ל עוד כמה שאלות שעדיין לא זכיתי לביאור על זה, ומפני שלימות הענין אכתבם כאן בשינו קצת והוספות.

א) בנבואה יש כמה אופנים:

יש נבואה שהנביא אומר עתידות, ויש שהנביא אומר תנחומים, ויש שהנביא אומר תוכחות. והרי רש"י אומר כאן: "כל לשון נבואה", ואם כן למה מסיים רש"י: "...אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות".

ב) מה נוגע כאן זה שרש"י אומר "המכריז ומשמיע", למה אינו אומר "(אדם) המדבר".

והרי הראי' שרש"י מביא "מניב שפתים" ומ"ניב חכמה" אינו על אופן הדיבור (מכריז ומשמיע) אלא על עצם הדיבור.

ג) ומה נוגע כאן מה שרש"י אומר: "לעם". הרי יש כמה נבואות שהנביא בא אל היחיד ואומר לו נבואה ולא הי' באופן שהוא "מכריז ומשמיע" לעם.

ועל דרך שהי' בעניננו גופא. זה שהקב"ה אמר למשה "ואהרן אחיך יהי' נביאך" הפירוש הפשוט בזה הוא שאהרן יהי' המתורגמן של משה (כמו שפירש"י כאן) בשעה שידבר אל פרעה. ואין הכרח שזה הי' באופן של "מכריז ומשמיע לעם".

ולכאורה על פי פשטות, בא משה ואהרן ודיברו רק לפרעה, בפני שרי פרעה.

בראשית לב, יד. רש"י ד"ה 'הבא בידו' – "ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו במדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כו'".

יש לעיין למה צריך להאריך כ"כ בפירוש הבא בידו, שלכאורה זה די מובן, ובפרט לאחר שכבר פירש ("שבידו היינו) ברשותו", וגם מביא ראי' מבמדבר (כא, כו) "וכן ויקח את כל ארצו מידו", מה חסר עדיין בפשש"מ שרש"י אינו מסתפק בפירושו (בפשש"מ) ומביא מדרש אגדה שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות, שלכאורה רחוק מפשש"מ, שהרי בפשטות לא מסופר כאן שהביא אבנים טובות כו' אלא עזים מאתים כו'.

וגם פירוש זה אינו מספיק, ומביא פירוש נוסף "מן החולין שנטל מעשר כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה" שגם פירוש זה רחוק מפשש"מ, שהיכן נרמז ענין מעשרות כאן.

וי"ל בדא"פ, שלכאורה יוקשה למה לו בכלל לומר תיבות אלו "מן הבא בידו", הרי זה מובן מאיליו שלקח ממה שהי' בידו (ברשותו), ועוד יותר יוקשה, שלא רק שתיבות אלו מיותרות אלא עוד יותר שלכאורה יש כאן משמעות הפוכה ממה שהי' צריך להיות, שהרי התורה באה לספר איך שיעקב התכוון לפגישה אם עשו ע"י דורון כדי ש"אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני . . אולי ישא פני" (להלן לב, כא), שעפ"ז מובן שהשתדל בכל כוחו לייפות הדורון כדי שישא פניו, וכמו שעשה השתדלות בנין העדרים (לב, יז) "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר".

אגב, יש להעיר, שהי' יכול להיות כתוב "בין עדר לעדר", והלשון "ובין (עדר)" משמע להרחקה יתירה.

וכדפרש"י "עדר לפני חברו מלא עין כדי להשביע עינו של אותו רשע "ולתווהו על ריבוי הדורון"

שלפ"ז גם לקח עזים שמנות וכו', ועד"ז שאר הדורון הי' מן המובחר, והלשון מן הבא בידו" הוא להיפך מזה, אלא כמו "מכל הבא ליד" שבלשוננו, שמשמע שאינו מן המובחר, ועל דרך שנאמר אצל קין (ד, ג) "...ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" ומפרש רש"י בד"ה מפרי האדמה - מן הגרוע, ובחצע"ג "ד"א מפרי מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר".

ונמצא שתיבות "מן הבא בידו" (אינן רק מיותרות אלא) סותרות את כל הענין.

שלכן תיבות אלו טעונות ביאור.

ולכן פרש"י בראשונה ש"הבא בידו" היינו ברשותו, ולא "מכל הבא ליד",

ויומתק עפ"ז למה רש"י העתיק בד"ה תיבות "הבא בידו" להשמיט תיבת "מן" אף שבתוך הדיבור מזכירה ג' פעמים, בב' הפירושים האחרים, שעיקר משמעות "מכל הבא ליד" הוא בתיבת "מן (הבא בידו)", וכמו גבי קין מפרי האדמה (שפרש"י) מן הגרוע, שנדרש מה'מ'. שלכן ענין זה תקן רש"י בזה שלא העתיק כלל תיבה זו, והעתיק רק תיבות "הבא בידו", שאז כבר יש לזה משמעות אחרת (לא של גרוע כו'), ואח"כ מפרש שהכוונה "ברשותו".

ומפני שעדיין יש להקשות שאיה"נ שאינו סותר (תיבות מן הבא בידו) (כנ"ל) לענין, אבל לכאורה מיותרות הן (שבודאי לקח מרשותו).

לכן הביא רש"י את המדרש שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות שלפ"ז מובן שהתורה צריכה לכתוב את זה שלולא שנרמז ב"מן הבא בידו" לא היינו יודעים שנתן לו אבנים טובות כו'.

וגם מובן עצם הענין ששלח לו אב"ט ומרגליות, שזה בא כהוספה על העזים וכו', שהרי הי' כאן ענין של פקוח נפש שלו וכל משפחתו וכו'.

אבל יש לומר שיש קושי בפירוש זה, שדבר חשוב כאבנים טובות ומרגליות יהי' נרמז רק בתיבות "הבא בידו", ויצטרכו להוסיף "שאדם צר בצרור ונושאם בידו" - רש"י (שרק אז מובן הרמז). וגם שלפ"ז יש כאן מתנה נוספת, שאין משמע כ"כ מפשש"מ.

שלכן י"ל בדא"פ הוסיף "ד"א מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה" שלפירוש זה מובן למה צריך לומר תיבות אלו, כי אין הכוונה סתם שלקח ממה שברשותו (שבפירוש זה יש קושי שזה אי"צ לומר (כנ"ל)), אלא הכוונה להבא בידו לאחר שהפריש מעשרות, וגם מובן למה התורה מספרת זאת, שבאה לומר איך התנהג יעקב בעת צרה, שכהכנה להנצל מעשו, הוא להפריש מעשר, ורק אח"כ לקח מנחה כו'.

והנה אף שבפרט אחד פירוש זה יותר נוח מהפירוש הקודם שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות, שאז צריך לבאר למה נקרא הבא בידו, שאדם צר בצרור כו', ולפירוש זה נמצא יותר בתוך התיבות. אבל לאידך לא מצאנו שחולין לאחר שהפרישו מהם המעשר יקרא בשם "בא בידו". אף שמתאים מצד הענין.

שלכן י"ל דפירש פירוש זה כשלישי, משא"כ הפירוש הקודם, הנה אף שלא נמצא בתיבות מן הבא בידו (בפשש"מ) אבנים טובות כו', אבל לאחר שמפרשים כן, נכנס (היטב) בתיבות, שלכן הביאו כפירוש שני.

בראשית ל"ז, ל"ה רש"י ד"ה 'אבל שאולה': "כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר כו' ומדרשו גיהנם סימן זה הי' מסור בידי מפי הגבורה כו'".

לכאורה כיון שכפשוטו לשון קבר הוא ומסביר גם תוכן התיבות "אבל שאולה" שהכוונה שירד כשהוא אבל - לקבר, כלומר שלא יתנחם עד שימות, למה יש צורך ב"מדרשו".

ויש לומר בדרך אפשר, שבעצם כל התיבות "כי ארד אל בני אבל שאולה" מיותרת שהרי כבר נאמר "וימאן להתנחם", ואם לא יהיה כתוב במקום אחר שכן התנחם, הרי תיבות אלו קיימות לעולם (כל זמן שהוא חי כתוב עליו וימאן להתנחם) ובמילא הרי זה עד שימות.

ובפרט לפי מה שרש"י מבאר בד"ה וימאן להתנחם ש"אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי", הרי כיון שיוסף חי לא יתנחם כל ימי חייו (של יעקב).

ויש להוסיף שגם אינו מצוי כ"כ שתיבת קבר יקרא בתורה "שאול" וכמדומה שאין בכלל לשון שאול על קבר, ומה שנאמר גבי קרח (במדבר טז, ל-לג) וירדו חיים שאולה, אינו (כ"כ) לשון קבר אלא לשון תהום, משא"כ בנביאים וכתובים שיש כו"כ פעמים, ולכאורה המקומות הנזכרים בנ"ך (תיבת שאול) הוא באופן של שלילה, שכשמדובר על מי שלא התנהג כראוי וכיו"ב, נזכר עליו גם הקבר בלשון שאול, וכנ"ל גבי קרח ועדתו.

ולכאורה גם כאן הזכיר יעקב הקבר בלשון שאול, כיון שאמר שאקבר באבל, הרי זה שלא כדרך הרגיל, לכן הזכיר שאול (ולא קבר).

ונמצא שאם נפרש כפשוטו "באבלי אקבר" יוקשה ב' קושיות, א) שלכאורה מיותר, שהרי מובן מתחילת הפסוק. ב) הלשון שאול אינו רגיל.

לכן, י"ל בדא"פ, הביא רש"י מדרשו שהכוונה בתיבת שאול על "גיהנם".

שלפי הפירוש של המדרש, אין זה קשור בכלל למה שנאמר לפני זה וימאן להתנחם, שאין מדבר כאן על ניחום, אלא על גיהנם, שבגלל שהוא אבל על בנו הרי אינו מובטח כבר שלא יראה פני גיהנם, וכמובן שגם השאלה שלא מצאנו בתורה קבר שנקרא שאול, אינה, שהרי אין הכוונה לקבר.

ואעפ"כ לא כתב רש"י פירוש המדרש בראשונה, שלפי המדרש הי' צריך להיות כתוב כי באבלי על בני ארד שאולה, שאז הי' הפירוש שבגלל שמת הבן בחייו ונהי' אבל, בגלל זה ירד לשאול שהוא הגיהנם, אבל כיון שכתוב "אבל" ליד "שאולה" משמע שהדגש כאן הוא על האבילות עצמה, שבעוד שהוא אבל ירד לשאול (לקבר) ולא יתנחם לעולם.

בנוסף לזה שי"ל שבכלל ענין הגיהנם אינו נכנס כ"כ בפשש"מ (בתיבת שאול).

ברש"י פ' חיי שרהׁ(כג, טז) על הפסוק וישקל אברהם לעפרן - כתב וז"ל: "חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר (פסוק טז) עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, צינטינייר"ש [מטבעות של מאה] בלע"ז" עכ"ל. כוונתו להקשות דלעיל מיני' בפסוק זה עצמו כתוב "וישמע אברהם אל עפרון" מלא, וכן לעיל מיני' כתוב כמה פעמים עפרון מלא, ולמה כאן הוא חסר? וע"ז תירץ לפי שאמר מעט הרבה ואפילו מעט לא עשה.

ונשאלתי מר' יצחק שי' לייבאוויץ מקאליפארניא, דאכתי קשה למה מצינו לאחר פסוק זה כמה פעמים דכתיב "עפרון" מלא (שם, יז: "ויקם שדה עפרון וגו'", ויחי מט, כט: "ויצו אותם וגו' אל המערה אשר בשדה עפרון".

ולאידך גיסא מצינו אח"כ כמה פעמים דכתיב "עפרן" חסר (שם כה, ט: "ויקברו אותו יצחק וגו' אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר וגו'", מט, ל: במערה אשר בשדה המכפלה וגו' אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי וגו', נ, יג: וישאו אותו בניו וגו' אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מאת עפרן החתי וגו'"?

ונראה לומר שהחילוק בזה הוא, אם מדברים אודות ה"גברא" דהיינו אודות עפרון עצמו, או מדברים אודות ה"חפצא" היינו אודות השדה, דבמקום שההדגשה היא על השדה עצמה ולא על עפרון עצמו כתוב שם עפרון מלא, כמו ויקם "שדה עפרון", אשר ב"שדה עפרון", משא"כ בהא דכתיב אשר קנה אברהם וגו' מאת עפרן, דשם איירינן אודות עפרון עצמו כתוב חסר. והא דכתיב (כה,ט) ויקברו אותו יצחק אל מערת המכפלה אל שדה עפרן, חסר, אולי י"ל משום דזהו הקדמה למ"ש מיד אח"כ בפסוק י': "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת", ולא הוזכר שם עפרון, וי"ל משום דסמיך על מ"ש מיד אח"כ שזהו עפרן שנזכר בפסוק ט', ולכן ה"ז חסר.

בגליון תתפט (ע' 75) הקשה הרב אהרן מטלס שי' על פרש"י (וירא כא, ב) ד"ה 'למועד אשר דבר אתו' וז"ל: "...כשאמר למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד", עכ"ל. דלכאו' "בכותל" פירושו 'כותל ביתו של א"א', והרי אז גר אברהם בחברון, ויצחק נולד בגרר (כדמוכח מהפסוקין), ומה היתה תועל השריטה בחברון, עכת"ד.

וכתבנו בגליון תתצ (ע' 69) ליישב דכוונת הקב"ה בענין השריטה היתה להדגיש אשר "למועד אשוב אליך" - ברגע זו ממש בשנה הבאה, תלד. כלומר, כשבישר הקב"ה לא"א על לידת יצחק הדגיש "למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן" (וירא יח, יד), וכפרש"י "לאותו מועד המיוחד שקבועה לך מתמול למועד הזה בשנה האחרת", וכמ"ש לעיל (שם, יו"ד) "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חי' והנה בן לשרה אשתך", וכפרש"י "כעת חי' - כעת הזאת לשנה הבאה...", והיינו דכוונת השריטה היתה להדגיש אשר ברגע זו ממש ["כעת הזאת"] שהחמה עומדת לשריטה זו, הנה באותו רגע ממש תלד בשנה הבאה, ולפ"ז פירוש "שרט לו שריטה בכותל" היינו, דכבר עכשיו היה לא"א סימן לדעת מתי בדיוק תלד שרה לשנה הבאה (ע"י חשבון וכו'), ומובן שאין צריך לאברהם הסתכלות על זה בשריטת הכותל, אז בעת לידת יצחק ומובן שפיר לפ"ז תועלת השריטה בחברון גם אם יצחק נולד בגרר, ע"כ תוכן הדברים.

אמנם יש להעיר מלקו"ש חל"א ע' 41 ואילך בביאור ענין שריטת הכותל במכת ברד ובלידת יצחק: דהנה הפ' "שוב אשוב גו' כעת חי'" (שם), ועד"ז עה"פ "למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן", לא העתיק רש"י פירוש התנחומא שהקב"ה שרט לו שריטה בכותל, ורק להלן בסיפור לידת יצחק מביאו. הרי שרש"י אכן הביא פירוש התנחומא "שרט לו שריטה בכותל", אבל א) לא על הכתוב "כעת חי'". ב) גם כשמביאו בקשר ל"המועד אשר (הקב"ה) דבר וקבע", מעתיק רש"י רק התיבות "למועד אשוב אליך" ומשמיט המשך דברי הקב"ה "כעת חי'".

ולכאו' תמוה, אשר מכל זה מוכח, שלשיטת רש"י אין הכרח מלשון "כעת חי'" שהיתה כאן איזו פעולה "שע"ז שייך הוראה באצבע" (ראה מפרשים), ואינו אלא לשון המורה על קביעת זמן מיוחד וברור, והכרחו של רש"י שהקב"ה שרט לו שריטה בכותל הוא מיתור לשון הכתוב בסיפור לידת יצחק, "למועד אשר דבר אותו אלקים", דלאחרי שנאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר", פשיטא דלידת יצחק היתה בדיוק "כאשר דבר", ול"ל להכתוב לפרט זה. ולכן מפרש רש"י שיתור זה מלמדנו, שבעת לידת יצחק הי' ניכר לכל שהלידה היתה "למועד אשר דבר אתו אלוקים". הא כיצד? ע"ז אומר רש"י "שרט לו שריטה בכותל", באופן שהכל ראו והעידו שיצחק נולד בדיוק "למועד אשר דבר אתו אלקים".

ומוסיף לבאר בהע' 24 וזלה"ק: "והטעם שהכתוב מרמז ענין זה רק אצל לידת יצחק (ולא לפנ"ז כשהקב"ה קבע את המועד (ס"פ לך), או כשאמר לו "למועד אשוב אליך" - הוא בפשטות: עיקר הצורך בסימן זה לא הי' בשביל אברהם ושרה עצמם (שלאחרי ששמעו דברים ברורים מפי הקב"ה שוב לא הסתפקו כלל), אלא בעיקר עבור אלו שריננו אחרי יצחק ואמרו שהוא אסופי (רש"י וירא כא, ז) או ש"מאבימלך נתעברה שרה" (רש"י שם, ב. ר"פ תולדות) - שכדי לשלול רינון זה עשה הקב"ה (עוד) סימן שהכל יעידו שיצחק נולד באופן נסי ע"פ דברי ה', בדיוק "למועד אשר דבר אותו אלקים", עכלה"ק*.

ועפ"ז אא"פ לתרץ כמו שכתבנו דכוונת השריטה היתה סימן לא"א (ע"י חשבון וכו') שברגע זו ממש בשנה הבאה תלד, דהרי לפי מש"כ בלקו"ש שם א) לא הי' הסימן בשביל אברהם ושרה, אלא עבור אלו שריננו אחרי יצחק. ב) בעת לידתו בגרר. וכמ"ש בלקו"ש שם: "שבעת לידת יצחק הי' ניכר לכל שהלידה היתה למועד אשר דבר אותו אלקים", עיי"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מה היתה תועלת השריטה בחברון, אם יצחק נולד בגרר.

והעירני ח"א די"ל בפשטות, דא"א גר אז בתוך אהל (ראה ר"פ וירא), ו"שרט לו שריטה בכותל" היתה בכותל ביתו של א"א דהיינו אהלו, וכשעבר א"א לגור בגרר, לקח גם אהלו אתו.

*) גם הת' בן-ציון בוטמן שי' העיר מהערה הנ"ל, אך מסיים שעדיין צ"ב מדוע כתב רש"י "שרט לו שריטה" (שזה הי' הכרח הנ"ל לומר שהוא סימן לאברהם)? המערכת.

בנוגע למה שהעיר הרב ו. ר. שי' בגליון תתפח (ע' 52) מדוע לאחרי העקידה נאמר "וישב אברהם וגו'" ולא מוזכר כלום בנוגע ליצחק, ומביא התירוץ ע"ז, עיי"ש.

ויש לציין ל'תורה שלמה' שמביא מג' מדרשים:

א) ב"ר נ"ו י"א וז"ל: "ויצחק היכן הוא, ר' ברכי' בשם רבנין שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה, וממשיך משל וכו' עיי"ש.

ב) מדרש הגדול "ויצחק היכן הוא אלא אמר ר' אלעזר בן פדת, אעפ"י שלא מת יצחק מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח, לכך נאמר וישב אברהם אל נעריו".

ג) מדרש הגדול: "ויצחק היכן הוא, אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב שם בה שלש שנים".