תושב השכונה
בקובץ לשבת פרשת פרה תשמ"ז שאל ר' לוי שולמאן שיחי' על מה שכתוב בפרשת כי תשא (לג, ה): "...ועתה הורד עדיך מעליך וגו'" אחרי שבפסוק (ד) לפני זה כבר כתוב: "...ולא שתו איש עדיו עליו". ובאמצע לא כתוב שהלבישו עוד פעם, שאז הי' צורך להגיד להם ועתה הורד עדיך. ואין אנו רואים שרש"י יבאר את זה בפשוטו של מקרא.
ה'משכיל לדוד' עמד על שאלה זו ומתרץ, וז"ל: "...ונראה לומר לפי שידוע שלכל אחד מישרא' הו"ל ב' כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, דהיינו קיום המצות ולימוד התורה. והנה אחר שעשו העגל הכירו בעצמם שעברו על נעשה ומעתה אינם ראויים לאותו הכתר שכנגדו, ולכך כתיב לא שתו איש עדיו עליו בלשון יחיד, כלומר חד מנייהו אותו שכנגד נעשה, אבל אותו שכנגד נשמע שתו עליהם שפיר לפי שלא עברו עליו אלא היו לומדים תורה. והקדוש ברוך הוא אמר לי' ועתה הורד עדיך מעליך כלומר גם את השני הורד דכל שאינו בעשי' אינו בלמידה כדכתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, וכההיא דאמרינן כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", עכ"ל.
והנה נוסף לזה שעדיין קשה כנ"ל למה לא פירש רש"י כלום בנוגע לזה, צריך עיון אם יכולים לתרץ תירוץ זה על פי פירוש רש"י, שהרי רש"י פירש בד"ה איש עדיו (שם): "כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע".
והבאר היטב מביא מה שתירץ הבעל אמרי נועם בשם ר"ת, וז"ל: "שמתחלה לא הי' דעתם לסלק לגמרי אלא לפי שעה לא שתו איש עדיו עליו ועכשיו ציווה הקדוש ברוך הוא לסלקם לגמרי", עכ"ל.
וגם לפי תירוץ זה קשה לכאורה, שהרי על כל פנים הסירו עדים לפי שעה ואם כן למה נאמר עוד פעם בפסוק (ו): "ויתנצלו בני ישרא' את עדים מהר חורב".
ובחומש אוצר הראשונים מביא בשם רבינו יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א) וז"ל: "יש אומרים אין מוקדם ומאוחר בתורה כי הדבור הי' קודם המעשה", עכ"ל.
עוד מביא שם בחומש הנ"ל בשם משיח אלמים (ביאור על פירוש רש"י לחומש, חיברו ר' יהודה שלמה כלץ נכתב בשנת רנ"א) וז"ל: "...ולי יראה בתירוץ זאת הקושיא דבר אחר, שהכתוב אמר וישמע העם וגו', כלומר אין העם אלא הרשעים (רש"י במדבר יא, א) ואלה התאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, אבל אמנם המעולים, שהם ישרא' היו מתגאים בחשיבותם ועדיין הי' העדי עליהם, לזה אמר ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישרא', כלומר לאלו המיוחסים המתגאים בחשיבותם שנקראים ישרא', אמור להם אתם עם קשה עורף וגו' ועתה הורד עדיך, אותם גם כן הורד עדיך מעליך. ואמר הורד עדיך לשון יחיד כנגד עם ישרא'", עכ"ל.
עוד יש כמה תירוצים בחומש הנ"ל אבל אינם לפי פשוטו של מקרא כלל.
אבל מה שעוד אינו מובן הוא מה שבפסוק (ו) נאמר: "ויתנצלו בני ישרא' את עדים מהר חורב".
משא"כ בפסוק (ד) שנאמר: "...ולא שתו איש עדיו עליו", לא נזכר מהר חורב.
ואם כן מה מכריח רש"י לפרש בפסוק (ד) בד"ה איש עדיו: "כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע".
ולכאורה הי' יכול לפרש כוונת הפסוק על עדים הפרטי של בני ישרא'. שהרי רש"י פירש בפרשת בשלח בד"ה ויסע משה (טו, כב): "...שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישרא' מוציאין אותם בים . . שנאמר (שיר השירים א, יא) תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף וכו'", עכ"ל.
ובזה הי' מתורץ קושיא הנ"ל בפשטות דהיינו שבפסוק (ד) מדובר בתכשיטים הפרטים של בני ישרא' ובפסוקים (ה-ו) מדובר בנוגע לכתרים שניתנו להם בחורב.
והגם שנאמר (לב, ג): ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. הרי שם מדובר רק בנוגע לזהב, אבל כנ"ל היו להם גם תכשיטי כסף ואבנים טובות.
וראיתי פירוש כעין זה מובא בחומש אוצר הראשונים בשם רבינו מיוחס וז"ל: "לפי שהוציאו להם תכשיטין ממצרים של כסף וזהב, והיא שנאמר על ידי יחזקא' ותעדי זהב וכסף (שם טז, יג) ומלבושך שש ומשי ורקמה (שם), ובאותה שעה הפשיטום לפי שנתנום בעגל כמו שנאמר ויתפרקו כל העם (שמות לב, ג), ומעתה היו בושים להניחם שלא יהא נזכר עונם", עכ"ל.
תושב השכונה
בפרשת כי תשא (לד, כט): "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו".
ושם בסוף הפרשה: "וראו בני ישרא' את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו".
א) והנה בשני פסוקים אלו נזכר משה שלשה פעמים בכל פסוק, דבר שאינו רגיל כלל.
ולהעיר ששני פסוקים אלו מדברים בנוגע לקירון עור של משה, ודוקא בשני פסוקים אלו נזכר משה שלשה פעמים.
ולמה לא העיר רש"י על זה על דרך שהעיר בפרשת בהעלותך בד"ה ואתנה וגו' (ט, יט): "חמשה פעמים נאמר בני ישרא' במקרא זה".
וכי משום שנאמר רק שלשה פעמים ולא חמשה אין צריך לפרש.
ב) למה נאמר בפסוק (לד, כט) "... ברדתו מן ההר", אחר שכבר נאמר בתחלת הכתוב: "ויהי ברדת מהר סיני וגו'". והרי זה כפל לשון לכאו'.
תושב השכונה
בקובץ העבר (ע' 81) שאלתי על מה שכתוב בפרשת בשלח (טו, כא): "ותען להם מרים וגו'", והרי מרים אמרה שירה לנשים כמו שפירש"י, ואם כן למה לא נאמר להן.
והבאתי שם כמה תירוצים מחומש אוצר הראשונים. אבל עדיין אינו מובן למה לא פירש רש"י על זה כלום.
ואולי אפשר לומר בדרך אפשר שלאחר שרש"י פירש בד"ה 'בתופים ובמחולות' (שם, כ): "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים". הרי בענין זה הי' הנשים בבטחונם בהקב"ה במדריגת אנשים ואולי גם למעלה מהם, ולכן נאמר כאן, להם.
והוא על דרך שפירש רש"י בפרשת בהעלותך בד"ה 'ואם ככה את עשה לי' (יא, טו): "תשש כחו של משה כנקבה".
וכן על דרך זה פירש"י בפרשת ואתחנן בד"ה 'ואת תדבר אלינו' (ה, כד): "התשתם את כחי כנקבה".
אלא ששם צריך רש"י לפרש למה תשש כחו של משה כנקבה.
משא"כ כאן מובן למה היו הנשים במדריגת האנשים כנ"ל.
שליח כ"ק אדמו"ר - בורלינגטון, וורמונט
בפ' כי תשא לב, א. "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו". שם פסוק ד': "ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
רש"י בפסוק א', ד"ה 'אשר ילכו לפנינו': "אלקות הרבה איוו להם".
שם ד"ה 'אשר העלנו מארץ מצרים': "והי' מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלקות אשר ילכו לפנינו".
ובלקו"ש חי"א תשא א' אות ה' "...שיש להקשות קושיא זו גם בנוגע לכל בנ"י: זמן קצר לפני זה עמדו 'לקראת האלקים' בה"ס ושמעו עשה"ד . . ואיך יתכן שאחר כל הגילויים האלו יעלה על דעתם לעשות ע"ז? . . ועצ"ל שגם לפי פשוטו של מקרא - שזהו דרך פירוש רש"י - הענין מובן (ועד כדי כך שרש"י אי"צ לפרשו):
מפורש בכתוב "וירא העם כי בושש משה לרדת גו' עשה לנו אלקים גו' כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו" - היינו שלא בקשו ע"ז, דבר שיהי' במקומו של הקב"ה ח"ו. אלא משהו במקום משה: ולכן הטעימו זה בטענתם ש"בושש משה לרדת מן ההר", ומה שאמרו "עשה לנו אלקים", הרי פירשו מיד שאין כוונתם (לענין של אלקות), אלא רק "אשר ילכו לפנינו (במקומו של משה) כי זה משה האיש אשר העלנו מארמ"צ לא ידענו מה הי' לו: וכמפורש ברש"י "אשר העלנו מארמ"צ - והי' מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלקות אשר ילכו לפנינו", ובשם "אלקים" זה נתכוונו ע"ד מ"ש "ואתה תהי' לו לאלקים", או כמ"ש "ראה נתתיך אלקים לפרעה" (ופרש"י "שופט ורודה") אלא שאח"ז נסחבו קצתם בחטא העגל עד שחשבוהו לע"ז ממש - והם שנענשו בעונש מיתה.
ובהע' 31 - "ומ"ש רש"י "אלקות הרבה איוו להם" הוא ג"כ עד"ז (כמכש"כ מזה שגם בדרך הש"ס פי' בחדא"ג מהרש"א בסנהדרין סג, א. ש"אלקות" שבמאמר זה אינו כפשוטו) - וראה רא"ם כאן".
ב. והנה הרמב"ן בפירושו עה"ת אחרי שמצטט מרש"י אלקות הרבה איוו להם, עתה אנו צריכין לאלקות הרבה, כותב "ואין לשונו מכון" כי מלשונו משמע ש"אלקים" האמור כאן הוא ע"ז, והם רצו שאהרן יעשה להם ע"ז, ולכן הרמב"ן מפרש ש"היו מבקשין משה אחר".
וע"ז כותב הרא"ם - "הרמב"ן ז"ל טען ואמר "ואין לשונו מכוון", ונראה מדבריו בעבור שאמר "אלקות הרבה אוו להם" שמהכתוב נראה שלא בקשו אלקות, רק מנהיג במקום משה.
ולא ידעתי מאין הוציא שרש"י ז"ל סבור שבקשו אלוקה ולא מנהיג. אם בעבור שאמר "אלקות הרבה" ולא אמר מנהיגים רבים. הנה הכתוב עצמו אמר: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלקים", ולא אמר קום עשה לנו מנהיג, ואם פירוש 'אלקים' - מנהיג, יהי' גם פירוש 'אלקות' מנהיגים.
. . בהכרח לפרש שיהי' גם האחר משיג כמו משה לא אלוקה ממש, כדכתב הרמב"ן ז"ל", עכ"ל הרא"ם.
ולפי"ז בדברי הרא"ם רש"י והרמב"ן ס"ל דאין כאן ע"ז.
ג. המקורות ללשון "אלקות הרבה איוו להן" שרש"י מביא:
א) מדרש לקח טוב (הובא בתו"ש סי' ט) "אלקים אשר ילכו לפנינו" מלמד שאיוו לאלקות הרבה (לכאו' משמע מזה ענין ע"ז, אך בפשוטו של מקרא כדלעיל בפירוש דאלקים, אלקות הם מנהיגים במקום משה).
ב) גמרא סנהדרין סג, א. "אמר ר' יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי'. כתנאי, אחרים אומרים - אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי', אמר לו רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך, שאיוו אלקות הרבה.
ופרש"י ד"ה 'אלמלא וי"ו שבהעלוך'. "דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי, שהרי שתפוהו בדבר אחר".
שאוו אלקות הרבה אף לאלקות אחרים וקבלו עליהם.
ג) גמרא ע"ז נג, ב. מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים . . ודלמא בעגל הוא דניחא להן במידי אחרינא לא אמר קרא "אלה אלקיך ישראל" מלמד שאיוו לאלקות הרבה.
ד. והנה על דברי הרא"ם הנ"ל מפרש רש"י כרמב"ן שחיפשו מנהיג במקום משה. כותב ב'צידה לדרך' - ואני שמעתי ולא אם איך אפשר לפרש הא דקאמר רש"י "אלקות הרבה איוו להם" שרצונו לומר מנהיגים רבים? הלא במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (הנ"ל) וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות (הנ"ל) - אפשר רש"י הוציא משם הלשון הזה - מוכח בהדיא שרצונו לומר אלקות ממש".
ולכאו' מלשון רש"י בסנהדרין "אף לאלקות אחרים וקבלו עליהם" רואה בעל 'צידה לדרך' הוכחה ברורה לדעתו וכן דבריו, "ועתה, אתה המשקיף, ברוך ה', השקיפה ממעון עיונך, מדפירש רש"י, "אף אלקות אחרים קיבלו עליהם - לשון "קיבלו" שייך דוקא על אלקות ממש. ויש להוסיף על שאלת הצידה לדרך:
א) בסנהדרין שם מובא בשם ר"י בהסברת דברי רשב"י, שאכן עבדו ע"ז (ולא רק שתוף כדברי ר' יוחנן ואחרים (ר"מ)), ובאמת ר"ל הי' ישראל ראויים לכלי', אלא שבחסד ה' לא דנם כראוי להם, ולפי"ז הפירוש בדברי רשב"י שאוו אלקות הרבה הוא ע"ז כפשוטו.
ב) מ"ש בתורה תמימה, על מאמר הגמרא בסנהדרין מדברי רשב"י אשר העלוך - מלמד שאוו לאלקות הרבה. כותב שם רש"י "שאיוו אף לאלקות אחרים וקבלו עליהם", עכ"ל. ולא נתבארה כוונתו, אך כפי המבואר מסוגיא דע"ז כג, ב. הכוונה שאיוו לאלקות הרבה הם הע"ז של האשרות בנוסף לע"ז של העגל.
ג) יש להביא ראי' להנ"ל מגמ' שבת פח, ב. "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי (שה"ש א, יג) מי שהכל שלו מכפר לי על עין גדי (עון עגל, שהוא מין בהמה, ל"א: לשון ע"ז, העורכים לנגד שלחן - רש"י) שכרמתי לי (שאספתי, להתאוות אלקות הרבה, כדכתיב אלה אלקיך ישראל - רש"י). משמע שהוא ע"ז.
ד) בגמ' חולין ס, ב. "ד"א עוים שאיוו לאלקות הרבה" והה"ז שרצו לעבוד ע"ז לאלקים אחרים. ומשום כך הלכו העלים אל הפלשתים לעבוד לאלהיהם".
ה) בדברי רש"י על ד"ה 'אשר ילכו לפנינו', אלקות הרבה איוו להם. כותב ב'באר מים חיים' שהוא מדיוק הלשון בפסוק "ילכו", שאם זה רק להחליף משה (כדברי הרמב"ן, ולפי הביאור בשיחה הנ"ל) הי' צ"ל הלשון יחיד אשר "ילך", ומדקאמר "ילכו" משמע אלקות הרבה איוו להם, שהוא לכאו' ע"ז, (וראה שכן פירשו בארטסקרול רש"י באנגלית עפ"י הבאר מים חיים שאלקות הוא ענין ע"ז).
ה. והנה ברמב"ן (שלדעת המזרחי גם רש"י ס"ל כן) אחרי שמסביר שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל וכו', אבל ירצו שיהי' להם במקום משה מורה דרכם. כותב "והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה, שור או כשב או עז וזולתם, וזה מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין שם) מלמד שאוו לאלקות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם".
ולפי"ז הלשון ילכו בלשון רבים מורה על אווים (רצנם) למנהיג במקום משה, אבל לא יודעים במה לבחור, ולכן הלשון "אשר ילכו לפנינו" ובפועל ע"י אהרן יצא עגל.
ולהלן בפסוק ד' "ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך" כותב הרמב"ן - "גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשב כי הזהב הזה אשר הי' באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים (לכן לא אמרו אשר הוציאוך מארמ"צ). אבל אמרו כי הם, הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשם מקום אשר הוצאנו ממצרים כי הם מודים במי שאמר: אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארמ"צ, כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם.
ומתורץ בזה שאלה ה' הנ"ל.
ויש להביא ראי' לזה ממדרש (מובא במרגליות הים לסנהדרין שם) "אשר בראך אין כתוב כאן אלא אשר העלוך נמצא שמודים היו באלקים שבראם".
ו. ולפי הנ"ל המבואר מהרמב"ן (ורש"י בפירושו עה"ת כנ"ל) הנה המהרש"א (בסנהדרין שם, הובא בהע' 31 בלקו"ש הנ"ל) מבאר שהלשון אלקות בגמרא אינה כפשוטו.
וז"ל המהרש"א: "כל המשתף ש"ש, יראה דודאי לכו"ע כופר בעיקר גרע טפי וחייב כלי' ונעקר מן העלם אלא מה ת"ל אשר העלוך דודאי האמינו בנמצא וגו' ולכך לא נעקרו, אלא שאיוו לאלקות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלקות וכחות רבים, עזב ה' את הארץ ואלו הכחות והאלקות יהיו מנהיגים בארץ, וכ"כ הרמב"ם שזה דעת רבים מעובדי ע"ז, שעובדים אותם שאומרים שניתנה ההנהגה בידם, ועד"ז יש לכוון מה שאמר משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה דבא משה להתנצל בעדם,שאמר משה להקב"ה שהרי אתה אומר אלי העל את העם וכוונתך שאתה מעמיד אותי למנהיג להם וא"כ תלית העלי' בי, כיוצא בזה כוונו ישראל שאמרו אשר העלוך וגו'. נתת לו כח להעלות ולמנהיג בעלמא, ולא כוונה כלל לע"ז ולשתף ש"ש וד"א", עכ"ל.
הרי מדברי מהרש"א בביאור דברי רשב"י בסוגי' דסנהדרין (שם) שהלשון "אלקות" אינו כפשוטו. שלא כסברת ר"י בדברי רשב"י שאכן עבדו ע"ז והיו ראויים לכלי' ר"ל, אלא שבחסד ה' לא דנם כראוי להם (ונתרץ בזה שאלה הא' הנ"ל).
ולפ"ז יובן ביותר דברי הרא"ם בפירוש רש"י שאלקות הכוונה למנהיגים, כמו הרמב"ן. ומכש"כ מה שפי' המהרש"א בסנהדרין (הע' 31 בלקו"ש הנ"ל) וכפי שהרא"ם מסיים פירושו וז"ל: "לפירוש "אשר העלנו", שהלך לפנינו . . בהכרח לפרש שיהי' גם האחר מנהיג כמו משה, לא אלוקה ממש, כדכתב הרמב"ן ז"ל, ועוד, שלשון רש"י ב"אלקות הרבה איוו להם" לשון רז"ל הוא, כדתניא בסנהדרין פרק ארבע מיתות: "אם כן מה ת"ל "אשר העלוך", שאיוו לאלקות הרבה", עכ"ל הרא"ם.
ז. נשארנו עם שאלת ה'צידה לדרך' (לעיל) על דברי הרא"ם בפירוש רש"י, מפרש"י בסנהדרין שם "אף לאלקות אחרים וקבלו עליהם" (וכן מ"ש בתורה תמימה בהוכחת רש"י שהכוונה לע"ז, שאלה ב' הנ"ל).
הגם לכאו' רש"י בפי' עה"ת לאו דוקא צריך להתאים לפירושו בש"ס (כמובא בלקו"ש בכ"מ). דעה"ת הוא פשוטו של מקרא, אך יותר טוב אם אפשר להראות שאינם מחולקים, ולכן אפשר להסביר שגם בש"ס אין כוונת רש"י לאלקות ע"ז. וכדלקמן.
בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קלג) שואל על לשון רש"י בסנהדרין, הרי סוף סוף הוי שתוף, וכותב: "שמא צ"ל ברש"י שאיוו אף לאלקות הרבה (במקום אחרים) וקבלוהו (במקום וקבלו) עליהם, דר"ל שקבלו להשי"ת שהוא עליהם אלקי האלקים, ואי"ז שתוף, ולפ"ז אתי שפיר דברי רש"י בש"ס כפירוש עה"ת.
וראה ב"אוהב ישראל" שכותב קום עשה לנו אלקים, אלקים בגימטרי' הטבע, ביקשו מנהיג שיוליכם בדרך הטבע, כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, דרכו של משה היתה מעל לטבע ואין אנו יודעין ואין אנו משיגין אותו".
ח. ויש להטעים בזה שאלת ה'באר מים חיים' (שאלה ה' הנ"ל), דאם בהחלפת משה רצונם הי' צ"ל אשר ילך, ולמה אמרו ילכו בלשון רבים. דלכאו' למה צריכים מנהיגים רבים (לפי הרמב"ן הוא פשוט כי לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם ולכן אמרו בלשון רבים, ראה לעיל).
לפי הנ"ל מאוהב ישראל י"ל כי משה שהוליכן מעל לטבע כמוהו מספיק אחד, אבל כיון שביקשו מנהיג שיולכם בדרך הטבע, לזה צריך יותר ממנהיג אחד, ולכן אמרו אשר יכלו,
וכמו זה (קצת באופן אחר) כתב המהר"ל בגו"א עה"ת, שבא ליישב הערת הרמב"ן (הנ"ל) שהוקשה לו פרש"י "אלקות הרבה היוו להם", שמהכתוב נראה שלא ביקשו אלקות אלא מנהיג במקום משה, וא"כ למה המנהיג שיבוא במקום משה צ"ל בגדר של "אלקות הרבה". וע"ז כותב המהר"ל וז"ל: "ומפני שידעו במדרגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אם אלקים (מנהיג) אשר יעשו יהי 'במדרגתו, היו מתאוים לאלקות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלקות הרבה שיהי' להם", עכ"ל.
ט. ומענין לענין באותו ענין, הנה לשיטת הרמב"ן התאוה היתה (איוו) לאלקות הרבה כי לא ידעו במה יבחרו, ובפועל נהי' עגל.
ולפי מה שהוסבר לעיל ברש"י בסנהדרין (וכן מובן מסוגיית הגמרא שהן התאוו לאלקות הרבה, שרצו לעבוד לא רק את העגל אלא גם אלים אחרים, (דהרי ביאור הגמ' הוא על אמירתם של ישראל על העגל אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים).
ומענין שבירושלמי כתוב בפירוש (סנהדרין פ"ד ה"ב) תני רשב"י (והרי"ז רשב"י שאמר בסנהדרין בבלי אשר העלוך - איוו לאלקות הרבה). י"ג עגלים עשו ישראל ואחד דימוסיא (עיקר וכולל) לכולן, ומה טעמא ואמרו אלה (לשון רבים) אלקיך ישראל זה אלקיך (נחמי' ט, יח) אשר העלך ממצרים (לשון יחיד) הרי דימוסיא אחת לכולם, ע"כ מהירושלמי.
ובזהר (תשא קצב) וז"ל: "...בגין דהוו תרין דיוקנין כתיב אלה אלקיך ישראל ולא כתיב זה, העלוך ולא העלך", עכ"ל.
ובניצוצי אורות על הזהר הקשה מהפסוק שבנחמי' (הובא בירושלמי) שכתוב "אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלקיך אשר העלך ממצרים (דהיינו אחד).
וכן בסוגי' דסנהדרין אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו' הקשה הרש"ש: "ק"ל לפי"ז איך אמר נחמי' (במזמור ט) ויאמרו זה אלקיך אשר העלך ממצרים".
ולפי הירושלמי דלעיל אין קושיא, דעשו י"ג עגלים ואחד מהם עיקר, וזה שבנחמי' שהלשון יחיד הולך על העיקר, וראה ביפה מראה (על הירושלמי) - י"ג עגלים, שבראותם העגל אשר עשה אהרן עשו גם המה אחד לכל שבט ושבט, ושל אהרן הי' משותף לכולם, והכתוב לא זכר אלא של אהרן שהי' עיקר, וכן נחמי' לא זכר אלא העיקר.
י. הנשאר לכאו' קשה הוא מסוגיית הגמרא בע"ז, ששם מוכח בהדיא שאלקות רצונו לומר אלקות ממש ע"ז [שאלת הצידה לדרך, וכן שבתורה תמימה פירש רש"י (שאלה ב' הנ"ל) וכן סוגיות הגמרא משבת וחולין (שאלה ג' וד'],
כי סוגיית הגמרא בסנהדרין אפשר להסביר הנ"ל שאין הכוונה באלקות לע"ז (כדלעיל עפ"י המהרש"א, והרא"ם וכו')
הנה רש"י הוא פשוטו של מקרא וכפי שמוכיח בשיחה הנ"ל מפשטות הכתובים שרש"י ס"ל כהרמב"ן שאין אלקות ענין של ע"ז אלא מנהיג ממוצע במקום משה. וסוגיית הגמרא דסנהדרין מסייעתן (כדלעיל).
וראה בהשיחה עצמה דאחרי באורו דעת רש"י כפשוטו של מקרא, הנה החל מסעיף ז' ואילך מבאר עפ"י הלכה מסוגיית הגמרא דע"ז, עבדו ע"ז.