*) אולי י"ל שרש"י מעתיק מילת "ואקץ" שהיא מלה זרה קצת, אפשר שיפרשוהו מלשון להקיץ משינה או מלשון קץ וסוף וכו' ולכן מפרש רש"י שהוא מלשון מיאוס כמו קצתי בחיי, ומוסיף מילת בחיי, כי ממילת קצתי ג"כ אינו מובן כ"כ מה פי', משא"כ מהמילים קצתי בחיי, אבל פה הקב"ה לא מואס בחייו (ח"ו) אלא ואקץ בם וא"כ מתעורר קושיא בפשש"מ, בשלמא קצתי בחיי, שמואס בחייו מפני שמה שקורה לא נותן לה לחיות חיי מנוחה וכיו"ב (כהסיפור ברבקה) מובן שקץ בחיי', אבל פה מדוע הקב"ה קץ בהאומות, תן להם לעשות מה שהם רוצים ומדוע מואס בהם, וע"ז מוסיף רש"י "כאדם שהוא קץ במזונו", אף שיכול לאכול מזון אחר וכיו"ב, אבל לפועל זהו מזונות שלו עכשיו, ולכן יתכן שקץ בהם, וכן בנדון דידן מאחר שהם בריותיו של רבקה והוא צריך לטפל בהם, הנה מצד מעשיהם הוא קץ בהם. המערכת.

בגליון העבר (ע 168) הביא הרב י.וו. מה ששאלתי [בגליון תתצד (ע' 81)] על הפסוק בפ' בשלח (טו, כא): "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגו'", למה לא מפרש רש"י מה שנאמר להם, שהרי מרים אמרה שירה לנשים, כמו שפירש"י שם.

וכתב שם הרב י. וו. וז"ל:

"אמנם זה שרש"י אינו מתייחס לשאלה זאת מוצאים ג"כ במקום אחר, ובאופן בולט יותר.

בפרשת פנחס (כז, ז) נאמר: כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה... ובאותו הפסוק מסיים את נחלת אביהן להן", עכ"ל שם בקובץ הנ"ל.

וראיתי בכלי יקר על פסוק הנ"ל שעמד על שאלה זו, וז"ל:

"להן מבעי לי' למימר כמו שאמר בסמוך והעברתם את נחלת אביהן להן. וזה לפי שבענין הירושה אם אין לו בן הרי הם עומדים במקום זכרים לכל דבר על כן אמר נתן תתן להם כמדבר לזכרים להורות שהם כזכרים לכל דבר ירושה.

אבל אח"כ שאמר והעברתם המורה על לשון עברה או לשון העברת נחלה משבט לשבט מצד שהן נקיבות על כן אמר כמדבר לנקיבות והעברת נחלת אביהן להן", עכ"ל.

ועיין גם בפירש"י (שם, ד) ד"ה למה יגרע שם אבינו: "אנו במקום בן עומדות".

ויקרא כא, ח. ברש"י ד"ה וקדשתו - על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו כו'. ובד"ה קדוש יהי' לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה.

ובגמ' גיטין נט, ב. תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

ולהלכה מובא ברמב"ם (כלי המקדש פ"ד הלכה א-ב), אלא שבהלכה א' מביא את הפסוק (וקדשתו גו') לענין "להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן", ובה"ב: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה כו'", ואינו מביא פסוק, ובפשטות הוא בא בהמשך להלכה א' ששם נזכר הפסוק וקדשתו גו', ובסה"מ מ"ע לב מביא זה במנין המצוות.

והנה פרש"י על וקדשתו – על כרחו שאם לא רצה לגרש כו' הוא מהגמ' יבמות פה, ב. שבגלל זה ישנם השואלים איך אפשר ללמוד מוקדשתו לפתוח ראשון בכל דבר וכו', והרי נלמד מזה לבעל כרחו שאם לא רצה לגרש כו'.

וב"תורה תמימה": "אבל ראה זה מצאתי מרגניתא טבא בזה ברש"י בסוגיא כאן שציין על דרשת הגמ' וקדשתו וז"ל וקדשתו כי את וגו'" עכ"ל ולא נתבאר מה כוונת רש"י בציינו המשך לשון הפסוק, ואין דרכו בזה בכ"מ, אך י"ל דגם לרש"י הוקשה מה שהערנו איך יליף מן לקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך לדרשה דכפי', לכן רמז המשך הפסוק כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהי' לך, לרמז דרשה זו, דכבוד אנו למדים לא מן הלשון וקדשתו, אלא מן סוף הפסוק קדוש יהי' לך. והגמ' מציינת רק ראשית הפסוק וחסר מלת וגו', וראי' נאמנה שזו היא כוונת רש"י שהרי בפירושו לפסוק זה ציין דרשה א' על הלשון "קדוש יהי' לך כו'".

והנה הלשון המורגל בפי כל אדם כשבאים לכבד כהן ראשון וכו' הוא "וקדשתו", וזה ע"פ הגמ' בגיטין, וגם בסה"מ כנ"ל, אבל לפי רש"י בפרשתנו הלימוד לכבד את הכהן ראשון וכו' הוא מתיבות "קדוש יהי' לך".

והנה לפי שיטת רש"י בפשש"מ הנה לכאורה מובן היטב, שתיבת "וקדשתו" שייך יותר לענינים של הכהן עצמו ובפרט שכתבו בלשון וקדשתו שלשון קדשוה שייך לענין הבדלה, וכמו שהאריך רש"י בתחילת פ' קדושים (יט, ב) "קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא קדושה...", שעפ"ז מובן ש"וקדשתו" היינו לעזור לו להבדל מדבר שצריך להבדל.

ואח"כ כשהתורה מוסיפה "קדוש יהי' לך", שזה ציווי עלינו ("לך") שנקבל את קדושתו עלינו, ואז מתאים ענין "נהוג (אתה) בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה".

(ובהמשך שלנו נמצא בסוף רש"י ד"ה מ"מ בחצע"ג "ת"ר", ו(ב"תורה תמימה" אומר ש)ט"ס הוא, שלא נמצא כן בתו"כ).

והנה אף שבפשש"מ משמע כדפרש"י, וכנ"ל, אבל לכאורה מאין לקח רש"י לדרוש כן ב"קדוש יהי' לך" אם בגמ' דרשינן כן מ"וקדשתו".

ומה נפלא ביאור ה"תורה תמימה" שרש"י בגיטין (תירץ ו)ביאר ענין זה בהבאת תיבת "וקדשתו" בד"ה שלו והוסיף תיבות "כי את וגו'", ואם נאמר שזאת כוונת רש"י לתקן גירסת הגמ', ועכ"פ לומר שכוונת הגמ' לזה שצריכים להמשיך עד קדוש יהי' לך, הרי תיקון גדול תקן, שגם כוונת הגמ' מתאימה לפשש"מ ע"פ פרש"י, וא"כ זהו (גם) המקור לפרש"י.

בגליון העבר (ע' 161) הקשה הרב וו. ר. שי' על רש"י ד"ה "עם הארץ" (קדושים כ, ב) "עם שבגינו נבראת הארץ", והקשה מדוע לא פירש כן רש"י בפ' ויקרא (ד, כז) שכתוב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ".

והנה בפשטות י"ל שפירוש "עם הארץ" בויקרא הוא שונה מ"עם הארץ" בקדושים, ולכן לא הוצרך רש"י לפרשו שם, ובהקדים, שהכינוי "עם הארץ" מצינו בעוד כמה מקומות לפנ"ז, וגם שם לא פירשו רש"י (בראשית כג, ז. שמות ה, ה). כי בפשטות הפי' שם "עם הארץ" הוא המון העם (ראה סה"מ קונטרסים א' ע' 164), ולכן בפ' ויקרא שמדבר על אחד שחוטא בשגגה אפשר לפרש שנפש אחת מהמון העם תחטא בשגגה, אבל בקדושים קשה לפרש כן כי למה ענין זה שייך דווקא להמון העם.

ודא"ג אפשר לבאר ג"כ למה הוצרך לרש"י לפרש ב' פירושים, כי לפי' הראשון "עם שבגינו נבראת הארץ", אינו מובן למה מביא הכתוב את הכינוי "עם הארץ" כאן, ומהו שייכותו להמדובר בפסוקים אלו. ולכן פי' רש"י "ד"א עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצוות הללו", אבל מ"מ הפירוש הראשון קרוב יותר לפשוטו של מקרא, כי הלשון עם הארץ משמע שיש לו שייכות חזקה לארץ (ועד שנקרא על שמה), ולכן מביאו רש"י כפי' ראשון.