בפירש"י פרשת קדושים ד"ה כי מזרעו נתן למלך (כ, ג): "לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למולך. זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו למולך", עכ"ל.

ופירש הרא"ם, וז"ל:

"ופרש"י דהני תרי קראי דכי מזרעו נתן למולך ובתתו מזרעו למולך קראי יתירי הוו דכיון דפתח הכתוב תחלה אשר יתן מזרעו למולך ועלה קאמר והכרתי אותו מקרב עמו לא הי' צריך לחזור ולכתוב עוד כי מזרעו נתן למולך, וכן מה שכתוב אחר זה ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא ע"כ על איש דלעיל מיני' דכתיב בי' איש איש מבני ישרא' אשר יתן מזרעו למולך קאי, למה חזר וכתב עוד בתתו מזרעו למולך, לפיכך דרשו רבותינו ז"ל בשני מקראות יתרות הללו חד לרבות בן בנו ובן בתו וחד לרבות אף זרע פסול, עכ"ל.

אבל צריך עיון, דיש להבין מהו הפירוש הפשוט של "זרעו" בפסוק זה:

דיש לפרשו כמו שמשמע בפשטות שזרעו הוא רק בנו או בתו.

או שזרעו כולל השתלשלות של כמה דורות, על דרך שכתוב בפרשת לך לך (יג, טז): "ושמתי את זרעך וגו'.

ובאיזה אופן שנפרש יש לכאורה אי הבנה בפירש"י.

שאם נפרש שהפירוש של "זרעו" הוא בנו או בתו למה צריך רש"י להביא פסוק משופטים (יח, י): "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'", הי' יכול לומר לפי שנאמר: "...אשר יתן מזרעו למלך וגו'" בן בנו ובן בתו מנין.

שהרי הפירוש של "זרעו" כאן הוא גם כן בנו או בתו, ולכאורה יותר קרוב בפשוטו של כתובים לומר שנאמר יתור בכתוב להסביר ולפרש על אתר מלומר שהיתור בפסוק נאמר לפרש פסוק שנאמר שלא על אתר.

ואם נפרש שהטעם שרש"י לא אמר כן הוא מפני "שזרעו" יכולים לפרש גם כן על בן בנו ובן בתו, אינו מובן למה צריכים בכלל היתור לש "כי מזרעו נתן למלך" ללמדנו על בן בנו ובן בתו, הרי נאמר בפסוק שקודם זה: "... אשר יתן מזרעו למלך וגו'".

על הפסוק: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו", פירש רש"י: "לחם אלהיו- מאכל אלהיו כל סעודה קרויה לחם כמו (דניאל ה) עבד לחם רב"

וצ"ע כמו שהקשו במפרשי רש"י:

א. מדוע רש"י לא ראה צורך לפרש כלום - בפסוקים דלעיל [אמור כא ו-ז.] שם נאמר כבר הביטוי "לחם אלוקיהם/ו" . וב"שפתי חכמים" מתרץ וז"ל: "וי"ל דלעיל [- פסוקים ו-ז שלא פירש רש"י כלום] הווא אמינא הא דנקט לחם, קאי על "לחם-הפנים" [-שהוא ממש "לחם" ולא "קרוייה לחם"] שהיה בהיכל אבל הכא כתיב "לא יקרב להקריב...".

ופירושו צע"ג: האיך יעלה על הדעת לפרש הפסוק דלעיל על "לחם-הפנים" – והלא בפסוק זה נאמר: "אישי ה' [שהם] לחם אלוקיהם" וכבר פירש"י [לעיל ויקרא ג,יא.] בד"ה אשה: "לשם האש וכל אשה לשון אש" ... ולחם הפנים אינו עולה למזבח לאישים?!

ב. אם אמנם דרושה לו בפסוק זה ראיה לכך ש"כל סעודה קרוייה לחם", למה ממרחק יביא לחמו [ומסתמך על הפסוק בדניאל] ולא הוכיח מפסוקים קודמים שכבר למדם בן חמש למקרא, משם כבר מוכח עיקרון זה? דהנה לעיל [ויצא לא, נד] עה"פ: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר" ופירש"י: "לאכל לחם, כל דבר מאכל קרוי לחם כמו (דניאל ה) עבד לחם רב (ירמיה יא) נשחיתה עץ בלחמו":

כמו"כ לאחרי זה למדנו מקרא מפורש [שם מג, טז]: "וַיַּרְא יוֹסֵף . . וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם": וממשיך שם [מג, כה]:"וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. [הרי שגם סעודת בשר קרויה "לחם"].

ג. ולפלא שכל מפרשי רש"י לא הרגישו שכבר פירש זאת לא רק בפ' ויצא [בראשית לא, נד] – אלא גם בספר ויקרא [ג, יא] בד"ה לחם: "לחם אשה לה' - לחמו של אש לשם גבוה: לחם - לשון מאכל וכן נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא). עבד לחם רב (דניאל ה). לשחוק עושים לחם (קהלת י)". עכ"ל רש"י.

וגם לא העירו שבויצא הביא שני סימוכין ואילו בויקרא [ג, יא] הביא שלשה סימוכין ואילו כאן [אמור כא, יז] מביא רק סימוכין אחד?!

ד. ומלבד השאלה למה לא פירש כלום בפסוקים הקודמים [ו-ז] - הקשו עוד מפרשי רש"י: למה לקמן פסוק כא "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְדֹוָד מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב", חוזר רש"י שנית על פירושו: "לחם אלהיו - כל מאכל קרוי לחם":

ומתרץ ה"מזרחי": "לא שמעתי טעם נכון בפירוש הזה פה פעם שנית . . ושמא יש לומר שהוצרך לפרשו פה הפעם שנית מפני: שהראשון מורה על ה"תמידין" וזה על שאר הקרבנות. כדתניא בתורת כהנים: "לחם אלוקיו": אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי, שאר קרבנות מנין? ת"ל: שוב לחם . . וזהו שכתב בתחילה [בפסוק יז]: מאכל אלוקיו ופה [פסוק כא] כתב: "כל מאכל קרוי לחם" - כלומר, לא התמידין בלבד אלא אף שאר הקרבנות קרויין לחם", עכ"ל.

ופירושו תמוה:

א. התלמיד עדיין לא למד הפסוק דפנחס "את קרבני לחמי לאישי" שזהו רק בתמידין, ומנין יידע דרשת התורת כהנים?

ב. ומאידך - התלמיד כן למד כבר פרשת ויקרא ושם [ג, יא] פירש רש"י גם לגבי "שלמים" בד"ה "לחם אשה להויה": "לחמו של אש לשם גבוה" - הרי שגם חידוש זה ששאר קרבנות קרויים גם הם לחמו של גבוה, כבר ידוע לתלמיד!

ג. המזרחי מדייק בסוף דבריו, אשר בפעם השנית מוסיף רש"י תיבת "כל [מאכל קרוי לחם] - לרבות שאר הקרבנות, ולא זכיתי להבין דיוקו שהרי גם בפעם הראשונה ישנה ברש"י תיבת "כל [סעודה קרוייה לחם] - א"כ כבר כלל כל שאר הקרבנות גם בפירושו בפעם הראשונה? . . והדרא קושיא לדוכתא: מאי מחדש רש"י בחזרתו שנית על אותם דברים?

ד. והעיקר: כל תירוצו אינו אלא מדוע הכתוב כופל הציווי [שלפי תורת כהנים בא לרבות שאר הקרבנות] א"כ את זה היה לו לרש"י לבאר [טעם הכפל וחידושו] - אבל אינו צריך לחזור על הפירוש ש"לחם" הוא תואר כללי לכל המאכלים!

ב"גור אריה" מנסה לתרץ שאלה זו וז"ל:

"...הוצרך לכתוב שנית כל מאכל קרוי לחם, מפני שהכתוב דלעיל איירי בתמיד, וכאן בשאר קרבנות. וכן יש בהדיא בתורת כהנים, ובוודאי גבי תמיד שייך ש"כל סעודה נקראת על שם הלחם" – שהרי מה שהסעודה נקראת על שם הלחם היינו שיש בסעודה גם כן לחם, וכך יש בתמידין מנחות [במדבר כח, ה] שהוא לחם . . אבל שאר קרבנות יש הרבה קרבנות שלא היה בהם לחם, והווא אמינא דלא מיקרי הסעודה על שם הלחם, לכן פירש דגם כאן נקראת הסעודה על שם הלחם . . מהשתא כל סעודה בעולם נקראת על שם "לחם". עכ"ל.

וגם פירושו צ"ע:

א. יצויין ששינה לשון רש"י וגרס "כל סעודה נקראת על שם הלחם" [דלא כברש"י: "קרוייה לחם"]!

ב. לדבריו - שמא קרבנות שאין בהם לחם כלל לא חשיבי "לחם אלוקיו"! ומה שכפל הפסוק אפ"ל דפעם הראשונה איירי במנחות ש"כולו לחם ממש", ופעם שניה איירי בקרבנות בשר הבאין בליווי לחם, אבל שאר קרבנות שאין בהם לחם מנא לן?

ג. כיון שזהו "חידוש" - לדבריו - לומר שגם קרבנות שאין בהם לחם קרויים לחם, מדוע לא הביא רש"י הוכחה לדבריו? [שהרי הפסוק שהביא בפעם הראשונה מדניאל "עבד לחם רב" - אינו יכול לשמש כהוכחה לחידוש זה, שהרי בוודאי שם היה בסעודתו של בלשאצר גם לחם].

ד. התלמיד עדיין לא למד פרשת פנחס ואינו יודע שהתמידין מלווים במנחות ומנין לו להבדיל בין קרבן לקרבן - ואם זוהי כוונת רש"י - היה לו לפרש ולומר כל זאת לידיעת התלמיד?

ה. ואם אמנם מסתמך ה"גור אריה" על מה שנאמר בפנחס, הרי - אדרבה - שם פירש רש"י להיפך: "קרבני - (ספרי) זה הדם: לחמי - אלו אימורין וכן הוא אומר (ויקרא ג) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה: לאשי - הנתנין לאשי מזבחי":

[הרי שלדעת רש"י "בשר-האימורים" כשלעצמו בפרט - קרוי לחם, לא על שם הלחם שמצטרף אליו . . - ובפרט שמביא באותו ד"ה גם את הפסוק "לחם אשה" האמור ב"שלמים" - שנכלל בזה גם שלמי-חגיגה, שאין בהם לחם כלל וקרויים "לחם"].

והביאור בזה בדרך אפשר:

בהקדם הכלל הידוע שרש"י מעתיק בד"ה שלו רק התיבות אותם הוא מפרש – ועפי"ז יש להבין מה טעם העתיק בד"ה דידן גם תיבת "אלוקיו" - [היה לו להסתפק בהעתקת תיבת "לחם"] מה גם שחוזר בלשונו "מאכל אלוקיו"?

אלא, מוכח שבפסוק דידן, אין כוונת רש"י לבאר - שהתואר "לחם" מתאים על כל מיני מאכלים - כי זה פירש כבר רש"י בבראשית [לא, נד. - הובא לעיל עיין שם] - תדע שכן הוא, שהרי לאחרי זה [בראשית מג, כה - הובא לעיל עיין שם] שוב אינו צריך לחזור ולחדש שיוסף האכיל את אחיו בביתו לא רק "לחם" אלא סעודה של "טבוח טבח והכן...".

ולכן בהגיענו לפסוק [ויקרא ג, יא]: "וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַידֹוה": הרי מה שהוקשה לרש"י [אינו כיצד ניתן לקרא לחלקי בשר הקרבן "לחם" - כי זה כבר הסביר לעיל, אלא תמה:] וכי הקב"ה "אוכל"?! ולכן מפרש תחילה: [שאין הכוונה שזהו "מאכלו" של קוב"ה - אלא:] "לחמו של אש" - ומה שנאמר בפסוק "להויה" - הכוונה: "לשם גבוה".

וממשיך: שגם השם "לחם" - לשון מאכל" [- היינו, שלא כבפסוקים הקודמים, שם אמנם לא תמיד מדובר ב"לחם" שברכתו "המוציא"... אבל תמיד מדובר ב"דבר מאכל" ממשי... - מה שאין כן כאן:] זהו רק "סגנון-דיבור מליצי" לקרא לקרבנות "מאכל"1. ע"ש האש של גבוה ש"אוכלתם".

אלא שיכולים היינו לחשוב שהתואר "לחם" כאשר הוא מיוחס למאן דהו [כגון: לחמי, או לחם-אלוקיו] - מתאים רק על דבר מאכל כזה, שפלוני אליו הוא מיוחס אכלו ונעשה דם ובשר כבשרו, אבל אותם מאכלים שלא נאכלו על ידו, הווא אמינא ש[אף שקרויים לחם - אבל] אינן "לחמו" - שלו, שהרי הוא לא אכלם כלל.

ולכן בהגיענו לפסוקים הבאים [ו-ז]: "כִּי אֶת אִשֵּׁי יְדֹוָד לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם . . כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב":

אין רש"י צריך לבאר מדוע מייחסם הכתוב ל"אלוקיו" - כי שם מדובר ב"אישי ה' - לחם אלוקיהם" - שהם ה"אימורים" ["לחמו של אש לשם גבוה"] - שנקטרים על אישי ה', על כן מתאים לכנותם "לחם-אלוקיהם", כי הרי הם בחינת "לחמי" של הקב"ה - ש"אש של מעלה אוכלתם". [וזה שהן "בשר" אינו מפריע לי לקראם "לחם" - כדמוכח כבר לעיל בפסוקים מבראשית].

ברם, היה מקום לטעות, שאותם חלקים שאין הכהן מעלה על גבי האש, כגון: "זריקת הדם" או "הנפת החזה" בשלמים [שאינו קרב על האישים אלא נאכל לכהנים בלבד] - שמא בהם אין איסור על בעל מום לעשות עבודות אלו? כי אלו אינם "לחם [של] אלוקיו"! והכהן בעל-המום רק "מתקרב" אל המזבח לעשות עבודות בשאר חלקי הקרבן שאינם נאכלים על ידי "אלוקיו" [וגם אין בהם "כליון" כאימורים הנאכלים באש] - מנלן שגם זה קרוי "לחם [של] אלוקיו"?

לכן בהמשך בהגיעו לפסוק יז מעתיק רש"י בד"ה שלו לא רק תיבת "לחם" לבדה [כמו לעיל א, ג] אלא גם תיבת "אלוקיו" הנסמכת אליה: "לחם אלהיו - מאכל אלהיו כל סעודה קרויה לחם כמו (דניאל ה) עבד לחם רב":

רצונו לומר, שגם אותן עבודות שהכהן ["בעל-מום"] ירצה רק להתקרב ולעבוד בחלקי הקרבן האחרים [כמו זריקת ה"דם" שאינו כלה או הנפת "חזה ושוק" הנאכלים לכהנים] מחדש לנו הפסוק שגם אלו אסור לבעל מום לעבוד בהם, והטעם: כי גם חלק הסעודה שהמלך עצמו לא אכלו, אלא רק שריו ועבדיו אוכלים משלחנו – גם הם קרויים על שמו "לחם אלוקיו": סעודה שהכין אלוקיו עבורו. ועל זה מביא רש"י סימוכין מדניאל2: "עבד לחם רב" שם מדובר על בלשאצר המלך שעשה "סעודה גדולה" – היינו שגם מאכל האורחים קרוי "לחמו" של בלשאצר...

הא למדת! גם ה"דם" וה"נאכל לכהנים" – גם הם קרויים "לחם [של] אלוקיו" ולכן אין לבעל מום לזרוק או להניף!

אלא שעד עתה הכרנו רק שתי בחינות ב"לחם" הקרבנות:

א. מה ש"נאכל" [כביכול] ע"י המלך בעצמו - "קרבני לחמי לאישי" [- הם תמידין ו"אימורי" שאר קרבנות הנאכלים ל"אישים"].

ב. מה שנאכל על ידי שריו ועבדיו - אבל זהו מאכל-משותף עם המלך [- כגון: חזה ושוק הנאכלים אמנם לכהנים - אבל מאותו קרבן שהקב"ה "אוכל" את אימוריו] ונקרא "לחם-אלוקיו" ע"ש שותפות בשר הקרבן. וזהו "כל סעודה קרויה לחם".

אלא שעדיין ישנה עוד בחינה שלישית ב"לחם אלוקיו - עליה לא דובר עד עתה - והיא:

ג. מאכל הנאכל רק על ידי שריו ועבדיו בלבד - שאין המלך אוכל מסוגו כלל, ואפילו המלך "סולד" ממנו, אלא שכיבד בו את המסובים שיאכלוהו. [כגון: "קרבן ראשית" שהוא "שתי הלחם" או "ביכורי-פירות", שעקב היותם "כל שאור וכל דבש" אל המזבח לא יעלו אפילו "קומץ" מהם! - או חלות-חמץ ד"שלמי תודה" שאינם עולים למזבח כלל!].

והווא אמינא, שזה [אע"פ שקרוי בתואר "לחם" - אבל] אינו ראוי שיהא נקרא "לחם-אלוקיו" [שהרי ל"אלוקיו" אין חלק בו ואפילו אוסר להעלותו למזבח] - שמא בקרבנות אלו, מותר לבעל מום רק "להגישם" אל קרנות-המזבח...

ועל זה בא הפסוק לחדש [על פי פירוש רש"י] ענין שלישי חדש בפסוק כא: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְדֹוָד מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב", חוזר רש"י ומפרש חידוש: "לחם אלהיו - כל מאכל [ולא רק "כל סעודה": המשותפת למלך ולמסוביו] קרוי לחם:

כי פסוק זה נחלק לשני משפטים:

ב. "...לא יגש להקריב את אישי ה'" [היינו, האימורים הנאכלים לגבוה] - שאפילו לא "יוליכם" למזבח!

ב. "מום בו את לחם אלוקיו לא יגש להקריב" - שוב למה לי? קרא יתירא הוא?!...

מפרש רש"י דקא משמע לן קרא יתירא זה: "כל מאכל [אפילו כזה שהמלך נמנע מלאוכלו - ואינו כלול בהגדרת "סעודתו" אפילו בתואר השותפות, גם מאכל שכזה] קרוי לחם" [של אלוקיו]! היינו,שגם אלו קרבנות ה"ראשית" או "לחמי-חמץ" של "שלמי-תודה", גם הם שייכים לסעודת-המלך ומיוחסים אליו: "לחם אלוקיו" ואין ראוי שיקריבם בעל מום!

ואולי לזה רומז רש"י בפעם הראשונה שכתוב בתורה לגבי "שלמים": "לחם אשה להויה" - בהבאת שלשה סימוכין [ולא הסתפק באחד מהם]:

א. נשחיתה עץ בלחמו - [פירש"י שם מאונקלוס]: "נרמי סמא דמותא במכליה": [ללמדך דאפילו "מאכל.

מורעל" - דומיא ד"חמץ" - שהמלך נמנע מלאוכלו נקרא "לחמו"]3.

ב. בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא ... [ללמדך דאפילו שאר חלקי הסעודה -

ולא רק מה שהמלך עצמו "אכלו" - גם הם נקראים: "לחם אלוקיו"].

ג. "לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים". [ופירש"י שם]: "לשחוק עושים לחם - לחדוות מזמוטי חתנים ומלכים עושים.

סעודה . . [ללמדך ש"לחם אלוקיו" קרוי כן גם ע"ש החדווה של קוב"ה [החתן - ה"צם"...] מקרבנה של ה"כלה".

שהוא עבורו "ריח ניחח": נחת רוח לפני! שחוק ושעשועים לפני המלך".

כי דווקא ב"שלמים" [של תודה] ישנם כל ג' הבחינות הנ"ל:

א. "אימורים" - אכילתו של המלך עצמו

ב. "חזה ושוק" - אכילת כהניו מאותו בשר ש"אימוריו" נאכלו על ידי המלך.

ג. "לחמי חמץ" - שהמלך עצמו אינו שותף בו כלל ואינה "סעודה" שלו, אבל כיון שהועידה ל"חדוות מזמוטי חתנים" עבור כהניו הרי גם זה "לחם אלוקיו".

אלא שלעיל [ג, א] רק רמז רש"י לזה - ובפרשת אמור מפרט את סיבת חזרת - הכתובים כמה וכמה פעמים על המושג: "לחם-אלוקיו" ומבאר על פי זה, חידושו של כל פסוק על גבי חבירו!