בגליון תתפג (ע' 78) הביא הרב י.ח.ל. שי' פרש"י סוף פרשת פנחס ד"ה פר אחד איל אחד (כט, לו): "...ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסניא יום ראשון מאכילו פטומות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו בשר בהמה למחר מאכילו קטניות למחר מאכילו ירק פוחת והולך כפרי החג", עכ"ל.

והקשה, שלכאורה אינו מובן איזה דרך ארץ הוא זה? והאם זהו המצוה של הכנסת אורחים כאשר מרמזים להאורח שרוצים ליפטר ממנו ושיעזוב את הבית.

והבאתי אז בגליון [תתפד] מה שכתב הבאר בשדה לתרץ שאלה זו, וז"ל:

"דלא תימא איפכא מסתברא דאם יהי' פוחת בכל יום יסבור האכסנאי שבעל הבית קץ ממנו ונמצא מצות הכנסת אורחים בטילה קמ"ל דאין הדבר כן אלא הדבר בהיפך, שבכל יום ויום שמתעכב בבית בעל הבית נחשב לו כאחד מבני ביתו ונותן לפניו לחם חוקם של בני בעל הבית", עכ"ל.

שלפי דבריהם נמצא שאכסנאי הוא אורח שאינו משלם ממון.

ויש להעיר קצת על זה מפרש"י פרשת חקת ד"ה ולא נשתה מי באר (כ, יז): "...מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני כדי להנות את אושפיזו".

לאחרונה ראיתי בחומש שי למורא שמביא ממשנת יעקב על מה שכתב רש"י "פוחת והולך כפרי החג", וז"ל:

"ומדובר באכסנאי המתארח באכסניא ומשלם לבעל האכסנאי על כל דבר בכסף מלא. וזהו שאמרו אכסנאי, ולא אמרו אורח ולמדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי, יאכילנו ביום ראשון פטימות, ביום שני דגים וכו' פוחת והולך כפרי החג. היות שבעל האכסניא אינו בקי ביכולתו ובמצב האכסנאי, לכן ביום הראשון יאכילהו פטימות ואחר כך פוחת והולך כי יכול להיות שהאכסנאי מתבייש לבקש בעצמו מאכלים זולים, לכן צריך בעל האכסניא בדרך זו לחוס על ממונו של האכסנאי", עכ"ל.

ויש להעיר גם על זה ממה שכתב בחומש שי למורא בפרשת וירא על פירש"י ד"ה רק אין יראת אלקים (כ, יא): "אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו וכו'", וז"ל:

"אכסנאי – אורח, אכסניא פרושו בלשון יוני הכנסת אורחים, ואכסניא נקרא המארח והמתארח, "דלתי לארח אפתח" (איוב לא, לב) תרגומו דשי לאכסנאי פתחית (עפ"י מוסף הערוך)", עכ"ל.

בנוגע לשאלה ששאלתי בגליון תתקא בענין מספר בנ"י בפ' במדבר, שכל המספרים של כל השבטים עולה מספרם בדיוק למספר המאה באופן נפלא, חוץ ממספר של שבט גד שמספרו עולה בדיוק למספר חמשים. ושאלתי למה עשה הקב"ה נס כזה אשר לכאורה אין צורך בו, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. ובאתי שם לידי מסקנה שכפי פשוטו של מקרא המספרים בפ' במדבר הם בלתי מדויקים, עיי"ש.

הנה בגליון תתקג (ע' 87) הערני הרב מ. מ. ר. שי' שמובא כענין זה בלקו"ש חי"ג בפ' מטות שיחה ב'. ובאמת כבר הערני בזה הרב י"ש קלמנסון, ובפרט הערני במ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בהערה 13. ששם מתייחס רבינו ג"כ להשאלה של מנין בנ"י במדבר איך שכל המספרים מתחלקים – באופן נפלא – למספר חמשים בלי עודף שזה דומה להשאלה ששאלתי בגליון תתקא.

והאמת אגיד שלא רציתי להטריח את המערכת בתגובתי למש"כ שם רבינו בהערה 13, כי חשבתי שכ"א מעצמו יבין שאין לזה סתירה כלל למה שכתבתי ביישוב השאלה בגליון תתקא. אבל מכיון שהרב הנ"ל לא הבין את זה כפי שאני הבנתי ע"כ הנני כותב מה שנראה לי לפענ"ד.

ובכדי להקל על הקורא הנני עוד פעם מביא את דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בהערה 13 שם. וז"ל: "ולהעיר שגם במנין בנ"י הי' בכל פעם בכל שבט מספר המתחלק לחמשים. ולכאורה גם זה לא שכיח כלל וכלל. וצ"ע הטעם על זה. ואי משום שרי חמשים – הרי יש גם שרי עשרות ושרי מאות. ולהעיר מחמשים איש רצים לפניו (ש"ב טו, א.) המורה על החשיבות בקבוצה זו". עכ"ל.

והנה לכאורה י"ל דכמו שבפ' מטות מכריע רבינו שמספר השלל והמלקוח הי' בדרך נס והמספרים הם מדוייקים, כמו"כ יכריע כאן במספר בנ"י במדבר. (וכפי שהבין את זה הרב הנ"ל). אבל אחרי העיון שם בההערה נראה שזה לא מוכרח כלל וכלל. כי הרי רבינו כותב שם "וצ"ע הטעם על זה" (ר"ל הטעם למה במספר בנ"י בפ' במדבר כל המספרים מתחלקים לחמשים בדיוק) והניח את זה שם בצ"ע, והטעם שהניח את זה בצ"ע נ"ל פשוט, כי בשלמא שם בפר' מטות הי' צורך בנס והי' צריך להיות מספר מדוייק ע"פ נס, כי הרי הוצרכו בנ"י להרים מכס מכל השלל והמלקוח ולתתם לאלעזר הכהן.ומכיון שכן הי' צ"ל מספר מדוייק והי' צורך בנס כדי שלא יישאר שום עודף, וכפי המבואר שם בהשיחה באריכות. אבל בנידון דידן (במנין בנ"י במדבר) לאיזה תכלית הי' צורך בנס? והטעם של "שרי חמשים" שולל רבינו שהרי הי' גם שרי עשרות וכו' וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא הרי לא עביד קוב"ה ניסא למגנא? וברור הדבר לפעני"ד שבמנין בנ"י במדבר יסכים כ"ק אדמו"ר זי"ע שהמספרים הם בלתי מדוייקים (אלא שהושלכו למאה הקרובה או לפניו או לאחריו וכמבואר בפנים בגליון הנ"ל עיי"ש), ושההסבר בפ' מטות אינו חל כאן. ומה גם כאשר מתרץ את הענין של שלל מדין ע"פ הלכה שענין זה לא שייך כאן בפ' במדבר, כי הרי לכל הדיעות מספר בנ"י במדבר הי' רק הוראת שעה ואיננו מצוה לדורות. משא"כ שם בפ' מטות שלפי שיטת הבה"ג שהחיוב ליטול מכס משלל המלחמה היא מצוה לדורות. אשר ע"כ הוצרכו להמנות שם בדיוק וגם הי' צורך בנס כנ"ל. ואכמ"ל.