בפירש"י פרשת לך לך ד"ה ולא תאמר וגו' (יד, כג): "שהקב"ה הבטחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו'".

שמעתי שואלים לפי זה למה אמר אברהם בפרשת לך לך (יב, יג) "...למען ייטב לי בעבורך וגו'", ופירש רש"י שם "יתנו לי מתנות".

וראיתי בחומש שי למורא שמביא בשם גור ארי' על הפסוק "ולא תאמר אני העשרתי את אברם", וז"ל:

"ואם תאמר, הרי קבל מתנות מפרעה ולא אמר שהקב"ה הבטיחו לעשרו, כי על כרחו זהו מהעושר שהבטיחו הקב"ה, ואם כן למה לא רצה לקבל ממלך סדום.

ויש לומר שכאן מפני שנתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה ומכח הפסד שהגיע לו, אין זה בכלל "ואברכך", שברכה היא רק דבר שבא מכח ברכה, ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו, זוהי הברכה שהבטיחו הקב"ה שיהי' מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות והוא בכלל "ואברכך".

ואף על פי שגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא נחשב קללה כי הי' בשביל כפרתו אבל באלו המלכים שנשבו במלחמה לא נקרא דבר זה ברכה אם הי' מקבל מהם", עכ"ל.

וראיתי גם בספר ליקוטי יהושע תירוץ בנוגע לשאלה הנ"ל, וז"ל:

"... וראיתי בשם ספר שם משמואל שכל ענין הלכתו של אברהם למצרים הי' בשביל ישראל שעתידים היו להיות במצרים ואברהם הלך לפניהם לסלול להם הדרך ולהכין להם המקום שח"ו לא תהא להם נפילה בגלות ולא ישתקעו בטומאה, וכיון שהי' צריך להתקיים בהם גם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ע"כ צריך הי' גם אברהם לנצל את מצרים ולקחת מהם מתנות, ומעשה אבות סימן לבנים". עכ"ל.

וצ"ע למה אין רש"י מפרש כלום בענין זה.

טענת אברהם "הן לי לא נתתה זרע"

הנ"ל

בפרשת לך לך יש שני פסוקים שתוכנם אחד לכאורה ונכתבים בזה אחר זה ואין רש"י מפרש כלום בנוגע לזה.

בפסוק (טו, ב) כתיב: "ויאמר אברם..מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר".

ובפסוק (שם, ג) כתיב: "ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן בית, יורש אותי".

וראיתי בחומש אוצר הראשונים שמביא תירוץ של רבינו חננאל וז"ל:

"ומה שאמר שני אמירות בלא עניי' בנתיים ויאמר ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וגו', כי הראשון הוא מחשבה כמו ויאמר עשו בלבו אמרתי אני בלבי, כלומר חשב בלבו מה יהי' השכר ואנכי הולך ערירי", עכ"ל.

ולכאורה צריך עיון על תירוצו שהרי כאן לא נאמר "בלבו" ועוד שנאמר "ה' אלקים".

ובשם תוס' השלם מביא שם, וז"ל: "כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר שני פעמים אינו אלא לדרשה, אף כאן נאמר ויאמר אברם ה' אלוקים מה תתן לי ובן משק ביתי רוח הקודש לא רצה לעזוב אותו כי שאל שלא כהוגן להיות לו זרע כדי לעיין בדרכי ביתו ולשמור כל אשר לו, והי' קובל לפני הקב"ה על אשר אליעזר הי' בן משק ביתו ומפרנס אותו, וכי לא הי' אדם חשוב אליעזר ונאמן לשמור ולהתעסק בכל אשר לו, והלא הי' צדיק גמור, ועל כן לא ענה אותו רוח הקודש לפי ששאל שלא כהוגן, אבל עתה ששאל זרע כדי לירש את אשר לו כדכתיב והנה בן ביתי יורש אותי, הוא קובל על אליעזר שהי' עבדו יורשו, אז שרתה עליו רוח הקודש וענתה לו, כדכתיב והנה דבר ה' לאמר לא יירשך זה וגו', כי בפעם הזאת שואל כהוגן", עכ"ל.

ומביא שם עוד תירוצים אחרים, אבל אינם לפי פשוטו של מקרא.

וצ"ע למה אין רש"י מפרש כלום בנוגע לזה.

עה"פ (בראשית ב, ה) "כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ וכו'" מפרש רש"י בד"ה ה' אלקים: "ה' הוא שמו, אלקים שהוא שליט ושופט על כל העולם וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלקים".

ולכאו' יל"ע מדוע לא פירש רש"י את הפי' הנ"ל כשנזכר ה' אלקים בפסוק שלפנ"ז שבו נאמר לראשונה את הצירוף הזה של ב' השמות ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" ומדוע המתין לבארו רק בפעם השניה בפסוק שמופיע הצירוף בה' ואלקים?

ונ"ל בפשטות ע"פ מה שכבר באר רש"י בפסוק הראשון בבראשית בד"ה ברא אלקים "ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים".

ועפ"ז י"ל דלכן לא ביאר רש"י את הענין בה' הוא שמו וכו' על הפסוק הראשון שבו מופיע הצירוף הזה משום דבפסוק זה מבואר הענין דשיתוף מדת הרחמים שהיה בנוגע לכל הבריאה ולכן כאן כשמדובר על כללות ענין הבריאה "עשות . . ארץ ושמים" יש לפרש התיבות ה' ואלקים כפי שכבר ביאר רש"י דזה מורה על השיתוף של מדת הרחמים שהי' בבריאה.

ודוקא בפסוק השני שאין המדובר על כללות ענין הבריאה אלא על הענין דמטר שהוא ענין פרטי ומסויים (לפ"ע), מתעוררת השאלה מה הפי' כאן בה' אלקים? ולכן פירש שה' הוא שמו, ואלקים זה הענין שהוא שליט ושופט.

אלא שלאחרי שנתבאר הביאור הנ"ל בנוגע להמטיר "ה' אלקים" הרי שזהו (כפי שכתב רש"י) הביאור בכל מקום לפי פשוטו "ה' שהוא אלקים" וזה יתכן לומר גם בפסוק של ביום עשות ה' אלקים, שנוסף על הענין דשיתף מדת הרחמים, יש גם פי' הפשוט "ה' שהוא אלקים", אבל מלכתחילה עדיין לא הי' איזה הכרח לפרש כן כיון שישנו הפירוש דשיתף מדת הרחמים שלכן המתין רש"י לבארו עד פעם השני' שבה נזכר הענין דה' אלקים.

עה"פ (נח יא, כח) "וימת הרן על פני תרח אביו", מפרש רש"י (בפירוש השני) וז"ל: "ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים, עכ"ל.

ונשאלת השאלה "קלאץ קשיא": הרי אם היה הרן ניצל, היה פעולת אברהם להשפיע על בני דורו גורמת להרבה יותר ללכת אחריו ולמה לא ניצל על כל פנים בזכות אמונתו זו, כדי להפיץ עי"ז יותר האמונה בהשי"ת?

ואולי י"ל ע"פ מה שמצאתי בזהר הקדוש (ח"א עז, ב) וזה לשונו: "...כיון דרמו אברהם לנורא דכשדאי אתגלי עלי' קב"ה ושזבי', והוה הרן אחוי קאי תמן. אמרו כשדאי בגין זכותי' דהרן אשתזיב (אברהם) מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן", ע"כ. [והא גופא טעמא בעי: למה היו הכשדים חושבים שניצל בזכות הרן?]

ואולי זאת היא כוונת רש"י, ודוחק.

דא"ג, בתחילת הענין שם בזוהר אומר שהרן הי' הראשון שמת בחיי אביו, וז"ל (שם) : "...אלא עד ההוא יומא לא הוה ב"נ דמית בחיי אביו כו'", ע"כ.

וצלה"ב: הלא בפר' בראשית מסופר אודות מיתת חנוך כשהי' בן שסה (365). שנולד לאביו בהיותו בן קסב (162) ואביו חי תתקסב (962) שנה, הרי יוצא שחנוך מת כשאביו הי' בן תקלז (537). הרי חי אחר מיתת בנו תכה (525) שנה. א"כ הרן אינו הראשון שמת בחיי אביו?

ואולי חנוך אינו נחשב שהרי מת לפני זמנו, כמפורש בכתוב. וצריך עיון.*