בלקו"ש ח"ו ע' 46 מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שכלל זה (המובא בברייתא יבמות יג, ב בשם רבי נחמיה) הוא מובן ופשוט על דרך הפשט, עד שאין רש"י זקוק לפרשו, ולכן אין רש"י מפרשו בפעם הראשונה שנזכר תיבה זו בכתוב, והוא בס"פ נח (יא, לא) "ללכת ארצה כנען", שפירושו: ללכת לארץ כנען, כי פשוט הוא. ורק במקומות שיש "משמעות אחרת או שיש איזה קושי" בדבר, אזי טורח רש"י לפרשו, וכמו בבראשית יד, י' "הרה נסו - להר נסו", וכן שם כח, ב "פדנה - לפדן, ביתה בתואל - לבית בתואל", עיין שם הביאור בתיבות אלו[1].

ועל פי כלל זה בביאור דברי רש"י, ניתן לבאר כן גם בשאר כל המקומות שרש"י טורח לפרשם:

א) בראשית לב, ד': "ארצה שעיר - לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה". לולא פירוש זה של רש"י היה ניתן לפרש ש"ארצה שעיר" פירושו: בארץ שעיר, שהרי בתחילה כתוב שם "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו", וממילא "ארצה שעיר" פירושו: [היושב] בארץ שעיר. ועל כן מפרש רש"י שלא כן פירושו, שכיון שיש כאן ה"א בסוף תיבה היא באה במקום למ"ד בתחילתה ולא במקום בי"ת.

ב) שם מו, א': "בארה שבע - כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתה". כאן החידוש ש"באר שבע" אינו רק צמד של שתי מילים סמוכות כמו "ביתה בתואל", כי אם זהו שם אחד של העיר, אלא שבאה בשתי תיבות, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל, וממילא היה ניתן לומר שיש לכתוב "באר שבעה"[2], לכן מפרש רש"י שגם כאן כלל זה נכון, שכן הכלל הוא שמטילים ה"א בסוף אותה תיבה שהלמ"ד באה בתחילתה.

ג) שמות טו, כג: "ויבאו מרתה - כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה". כאן החידוש הוא פשוט, שלולא פירוש רש"י היה ניתן לומר ש"מרתה" הוא שם מקום, והה"א של מרה היא חלק משם המקום כמו "מרה", ולכן מפרש רש"י שהה"א שבסוף תיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, והתי"ו הוא במקום הה"א של "מרה".

ד) דברים לג, כז: "מענה - כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה". גם כאן החידוש הוא פשוט, שלולא פירוש רש"י היינו חושבים שכך הוא נקרא "מעונה", שהרי לא נזכר לפני כן תיבת "מעון", ולכן מפרש רש"י ש"מעונה" היינו "למעון".

בפירש"י פרשת וישב והוא נער (לז, ב): "שהי' עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהי' נראה יפה".

בחומש אוצר הראשונים מביא כמה פירושים על תיבת נער שבפסוק זה ומהם: בשם האברבנאל, וז"ל: "רוצה לומר משרת את בני הלהה ואת בני זלפה שהם הפחותים מכל אחיו כי לא די שהי' משרת את הגדולים בני לאה הגברת אבל גם אצל בני השפחות הי' משתדל ומשרת ולא הי' מזלזל בכבודם", עכ"ל. בשם הרשב"ם, וז"ל: "נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם הני בלהה ובני זלפה ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו", עכ"ל. בשם רד"ק, וז"ל: "הי' מתגדל עמהם כשהיו רועים הצאן", עכ"ל. בשם הרמב"ן, וז"ל: "ועל דרך הפשט איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה, כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן, לומר כי לא הי' מתחזק כאחיו ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו", עכ"ל. בשם ר' משה הדרשן, וז"ל: "שהוא מנוער מן החטא", עכ"ל.

ואם כן, תמוה קצת למה בחר רש"י לפרש כמו שפירש, ולא כאחד הפירושים דלעיל בה בשעה שרש"י פירש בד"ה וגמליהם נשאים וגו' (לז, כה): "..להודיע מתן שכרן של צדיקים..". וכן בתחלת פרשת שמות בד"ה ויוסף הי' במצרים (א, ה): ..להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו.. ועומד בצדקו. וכן בד"ה בן זקנים (לז, ג): ..כל מה שלומד משם ועבר מסר לו...

ולכאורה אינו מובן איך מתאים ההנהגה של עושה מעשה נערות וכו' למדריגת צדיק. ועוד, דבפרשת כי תשא כתיב (לג, יא): "..ומשרתו יהושע בן-נון נער לא ימיש מתוך האהל". ויהושע הי' אז בן חמשים ושש שנה ואף על פי כן קראו הכתוב נער.

והפירוש הפשוט בזה הוא כי ע"פ פשט הפירוש של נער שם הוא משרת.

וכמו שכתב שם הרמב"ן, וז"ל: ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער", עכ"ל.

ומזה שרש"י לא פירש שם כלום לכאורה משמע שמפרש גם כן נער מלשון משרת. ואם כן, למה לא פירש על דרך זה בפרשת וישב, וכמו שפירש האברבנאל הנ"ל.

ועוד בד"ה את בני בלהה פירש"י: "כלומר רגיל אצל בני בלהה.."

ופירש על זה רבינו יעקב קניזל, וז"ל: "ר"ל, שכיון שמעשה הנערות שהי' עושה עם עצמו הי' עושה, לא עם בני בלהה, אם כן איך אמר את בני בלהה, שבזולת הצטרף להם הי' עושהו, לזה אמר שהוא חסר המילה הקושרת, ר"ל שהי' רגיל אצל בני בלהה", עכ"ל.

ולמה צריך רש"י לדחוק לפרש באופן זה, בשעה שאפשר לפרש תיבת נער מלשון משרת, או כאחד משאר הפירושים שמובא לעיל.