בפרשת בא (יב, כא) כתיב "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח".

וצריך להבין: כאשר ציוה הקב"ה דיבר למשה לקחת הצאן לקרבן פסח נאמר (שם, ג): "דברו אל כל עדת ישראל לאמר וגו'".

ולמה שינה משה, על דעת עצמו לכאו', ואמר מצוה זו רק לזקני ישראל, (הגם שכוונתו בודאי הייתה שהם ימסרו דבריו לכל בני ישראל).

ובחומש אוצר הראשונים מביא כמה תירוצים בנוגע לזה:

בשם ר' זכרי' (מדרש החפץ) מביא, וז"ל: "זו תחלת המצוה שנצטוו בה, לכך חלק כבוד לזקנים", עכ"ל.

אבל יש להעיר, שהי' לרש"י לפרש זה, וכדמצינו על דרך זה בריש פרשת מטות, שרש"י פירש שם: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל".

בשם מדרש הבאור מביא, וז"ל: "למה בזקנים, לפי שהם יוצאים מאמונת עכו"מ לאמונת האמת, ותבטלנה אצלם הדעות יותר מהר מן ההמון",עכ"ל.

גם תירוץ זה צריך עיון אם יתאים עם פירש"י שפירש בד"ה והי' לכם למשמרת (יב,ו): ".. ושהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה".

שלפי זה, אדרבה, שייך מצוה זה יותר לההמון עם מלזקני ישראל. והרי כבר פירש רש"י בפרשת שמות בד"ה את זקני ישראל (ג, טז) מיוחדים לישיבה.

בשם תוספות השלם מביא, וז"ל: "ותימא הלא לעיל כתיב דברו אל כל עדת ישראל, אלא י"ל מצות הלקיחה היתה לכל ישראל אבל מצות השחיטה לא היתה רק לזקנים ולא להדיוטות פן יקלקלו את השחיטה", עכ"ל.

גם תירוץ זה צריך עיון, שהרי פסוק זה מדבר גם בנוגע ללקיחת הצאן, לא רק בנוגע למצות השחיטה.

וכמו שפירש"י בד"ה משכו (יב, כא) "מי שיש לו צאן ימשוך משלו".

מה שרש"י פירש כאן "משכו: מי שיש לו צאן ימשוך משלו": "וקחו: מי שאין לו יקח מן השוק". שפירש זה הוא שלא כמו שפירש לעיל (יב,ו):.. ושהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה", ראיתי בחומש אותר הראשונים הנ"ל שמביא בשם רע"ב (עומר נקא) וז"ל: "קשה שהרי למעלה פי' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, י"ל דההיא דלעיל דרשת ר' מתיא בן חרש וזה שבכאן פי' רש"י ממש". עכ"ל.

א. בפרשת מקץ (מב, יג) כתיב "ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו".

והנה בנוגע להטעם שאמרו ליוסף "האחד איננו" אף שלכאו' לא מוזכר בקרא ששאלם יוסף ע"ד משפחתם, מפרש ברש"י ד"ה "האחד איננו" ו"בשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקרו". ובזה תירצו טענת יוסף כמפורש ברש"י ד"ה "כי ערוות הארץ באתם לראות": שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר למה לא נכנסתם לשער אחד".

אבל עדיין קשה, למה הוסיף לומר "והנה הקטון את אבינו היום", והרי בהפסוקים לא הוזכר שיוסף שאלם ע"ד משפחתם ולמה המשיך לפרט מקום הימצאו של בנימין, ובפרט שעלול לגרום לבעיות, כפי שאכן אירע?

וכפי שמצינו להלן בפירוש שיעקב הוכיחם על שאמרו זאת כמ"ש "ויאמר ישראל, למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח".

וביותר אינו מובן מה שתירצו לאביהם, "ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו ע"פ הדברים האלה הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם". ולכאו' לא מצינו לעיל בהפסוקים (אפילו ברמז) ששאלם יוסף על משפחתם וכו', ואיך אמרו ליעקב דבר שלא היה ח"ו?

ב. לכאו' היה אפשר לבאר זה ובהקדם כמה שאלות.

א) למה חיכה יעקב עד ש"כלו לאכול" לשאלם "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" הרי מיד בחזרתם כשאמרו "ונאמר אליו וגו' והקטן היום את אבינו בארץ כנען" היה צריך לשאול "למה הרעותם"?

ב) למה כשדברו עם יוסף אמרו "הקטון את אבינו היום והאחד איננו", משא"כ כשדברו עם יעקב אמרו בסדר הפוך "האחד איננו והקטן היום את אבינו"?

ג) צריך להבין בכלל מה היתה כוונת יעקב בשאלה זו, והרי לכאו' מאי דהוה הוה?

וי"ל דשאלת יעקב לא היתה סתם להוכיח, דכנ"ל מאי דהוה הוה, אלא שאלתו היתה מדוייקת ונחוץ ביותר. שהרי עמד להסכים לשלוח בנימין, דבהשיחה הראשונה מיד שחזרו ממצרים לא חשב יעקב לשלוח בנימין כלל ומכמה טעמים. א) שלא הי' צורך לשילוח בנימין כי עדיין היה להם אוכל מספיק. ב) כי לא סמך על ראובן להיות ערב (עיין רש"י ד"ה לא ירד בני עמכם), אבל לאחר ש"כלו לאכול" והיה מצב סכנת נפשות "ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך" ותו הרי יהודה היה הדברן עכשיו ובטח יעקב ביהודה מצד כמה סיבות (עיין לקו"ש חלק טו שיחה ג), אבל לפני שמסכם דעתו לשלוח בנימין איתם, נפל מחשבה בראשו, והוא, האם יש לבטוח בהם עם חיי בנימין, והרי (כנ"ל מרש"י) "חשדן שמא הרגוהו או מכרוהו [שמעון] כיוסף" וחשד זה לא נסתלק עדיין על אף שנמצאו במצב של סכנת נפשות, וזה הביאו לשאול "למה הרעותם וגו'" כי חשב לעצמו שלכאו' ראי' ישנו שכן חושבים להזיק בנימין כי אם לא כן למה אמרו ליוסף אודות בנימין כלל, והרי לא היה "נוגע" למשא ומתן שלהם עם יוסף? ולזאת רק עכשיו כשחושב ברצינות אם לשלוח בנימין או לא, נוגע אם יש לבטוח בהם או לא.

ומתורץ שאלתנו מאי דהוה הוה, כי שאלתו היתה נוגעת למעשה.

[ומתורץ עוד למה הפכו את דבריהם שאמרו ליוסף "הקטון עם אבינו" קודם ל"האחד איננו" ובדבריהם ליעקב הזכירו בנימין לבסוף כי הבינו מיד שיחשדום ולזאת אמרו זאת לבסוף.]

וי"ל דעכשיו מבואר למה "שינו" דבריהם כשענו ליעקב ש"שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו" ואיך היה "מותר" להם לעשות כן, כי הרי היות וסכנת נפשות יש כאן יש לשנות דבריהם שיועילו לשכנע ליעקב שישלח בנימין, ולכן אמרו שלא הם אמרו מעצמם ע"ד בנימין כפי שנראה שאירע בפועל כי א"כ בטח שימשיך לחשוד בהם ואפשר לא ישלח בנימין וכו' ואלא בתור מענה ליוסף הזכירו בנימין.

ד. אולם, הקושיא למה אכן אמרו ליוסף ע"ד בנימין כשלא היה נוגע, במקומה עומדת!

ועדיין קשה למה ליוסף הקדימו ע"ד בנימין, דכנ"ל מרש"י הרי הזכירו "הא' איננו" כדי לסלק טענתו שמרגלים היו כי נכנסו לשערים אחרים, וא"כ היה להם לומר תחילה "הא' איננו"?

וי"ל בפשטות, שהטעם שהזכירו בנימין הוא כדי לאמת דבריהם לומר "הרי לך דבר שביכולת לברר" (עיין בספורנו) ולכן הזכירו עוד לפני אמרם "הא' איננו". כי סו"ס "הא' איננו" תי' הוא לטענת יוסף אבל אי"ז דבר שיכול להתברר, היינו שבאו לדרש אחיהם, וא"כ בין ב' האמרות זה שיותר חזק כי יש לבררו הוא ע"ד בנימין.

ואלא דעל אף אשר מסתבר הנ"ל, מדברי יהודה ליוסף בפ' ויגש משמע אשר אכן כן שאלם יוסף ע"ד משפחתם בתחילה, דכתיב "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח" ומזה מוכח אשר לא שינו דבר כשדברו עם יעקב. ולא קשה הא דהתורה לא כתבה ע"ד שיחה זו כי שם לא היה נוגע משא"כ כשדברו ליעקב וכשיהודה דיבר ליוסף. ואם יוקשה והרי למה לא נוגע כדי שלא נחשוב שהזכירו בנימין ליוסף כדי להזיקו וכפי שחשדם יעקב, י"ל בפשטות, היינו חושבים שאמרו כן כדי לאמת דבריהם וכנ"ל.