לאחרונה נדפס באה"ק ספר בשם "אנשים חסידים היו", שבחלקו הראשון מנסה הכותב לתאר את דמותו של הרה"ח ר' זלמן משה היצחקי ע"ה.

בעמ' 39 נפתח פרק בשם: ר' זלמן משה והזקנים שלא היו 'כלים', ותוכנו, ש"הזקנים התל-אביבים לא היו 'כלים' להשפעותיו של המשפיע החדש [ר' ז"מ], והם החלו להציף את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בתלונות כנגד ר' זלמן משה. הרבי הגיב בחריפות רבה ודחה את תלונותיהם מכל וכל".

לביסוס דבריו מביא הכותב (מאג"ק חט"ז עמ' שט) שני מכתבים "לאנ"ש בתל-אביב שהתלוננו על ר' זלמן משה".

לפני שנדון בתוכנם של המכתבים, חובה עלינו לתמוה: לדברי הכותב, נולד ר' ז"מ בערך בשנת תרל"ג. כלומר, בבואו לת"א היה למעלה מבן 60. האם ידוע למישהו מי היו באותה שעה "זקני תל-אביב", שהיו זקנים אף מרז"מ?

"השפעותיו של המשפיע החדש" התבטאו "באותו סגנון ייחודי שהיה מדבר בהתוועדויות בנעוויל", דהיינו ביטויים שאינם בגדר "לשון נקיה" (בלשון המעטה). דעתו של מוהריי"צ לשלילה מוחלטת של סגנון דיבור זה ידועה (ראה למשל שיחת י"ב תמוז תש"ח), לפיכך תמהים אנו: הכיצד זה הגיב הרבי "בחריפות רבה ודחה את תלונותיהם מכל וכל", ועמד, לכאורה, לימינו של רז"מ?

שני המכתבים הנ"ל הם מהתאריכים ב' וג' תמוז תרצ"ה, והבודק בשאר המכתבים מאותם ימים, יראה שמכותב הס' הנ"ל "נתעלמה" אגרת אחרת מג' תמוז תרצ"ה, שהיא נכתבה ללא ספק לרז"מ כתגובה על "מכתבי התלונה".

באותו מכתב (אג"ק, ג, עמ' שצח) כותב הרבי: "כתבו לי אשר פגע בכבודו של ידידנו . . אם כי שאינני מאמין באותו הנוסח הנכתב, אבל קורטוב של אמת הלא ישנו גם בחלום, ואותו קורטוב בחפצי לידע כמו שהוא לאמיתתו . . בבקשה גדולה, אשר יעקר מלבו כל טינא על מי שכתב אודות זה".

כלומר: אמנם היתה תלונה על התנהגותו (הקשורה, כנראה, בסגנון דיבורו הבוטה), הרבי אינו מגלה סלחנות כלשהי לאירוע זה – באם אכן הוא קרה – ומבקש לשמוע את פרטי האירוע מפיו של "בעל המעשה".

מכתב זה, כאמור, לא נדפס בס' הנ"ל, אף שיש בו התייחסות ברורה אל התלונות. לעומת זאת נדפסו שני מכתבים אחרים, שלדברי הכותב, בהם דוחה הרבי את התלונות מכל וכל.

באותם מכתבים מביע הרבי את צערו על ההשקפה הרעה על "התלמידים היקרים", ומבקש להיטיב את היחס שצריך להיות כלפי "תלמידיי אהוביי התמימים הנעלים". הרבי גם מצטער על העדר האחדות והמשמעת בזמן הנוכחי, שקשור, כנראה, לאותו ענין.

שוב חוזר הרבי ומביע את צערו על הפגיעה בכבודם של התמימים, ומבקש "לקרבם בכל מיני קירוב, ולהיות בעזרם בדבר שמירת קביעות הלימודים בנגלה ובחסידות, ובענין הסתדרות חדר של תשב"ר" וכו'.

מכתב נוסף (מב' תמוז תרצ"ה – ולא תרצ"ח כנדפס בטעות) שייך גם הוא לאותו ענין, וגם בו מביע הרבי את צערו על השערורי' שנעשתה, שעניינה "דרכי בוז ואיסור גמור של הלבנת פנים". במכתב זה ניכרת המתיחות ששררה בין הבעלי-בתים אנשי "המנין" ובין אנשי ה"חדר שני" העוסקים בתפלה ולימוד דא"ח. נראה שה"יותר חסידים" רצו להשפיע מרוחם על הבעלי-בתים, והרבי מבקשם לעשות זאת "באופנים נעימים ובדרכים ישרים . . והמתנהג באופנים אחרים יצא שכרו בהפסדו, ונקרא עברין, שעובר על מצות הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע".

שוב מזכיר הרבי את העדר האחדות והמשמעת, והעדר-הרצון לקבל מרות מחסיד זקן.

את מכתבו זה (הנדפס באג"ק, ד, עמ' שסז) מסיים הרבי "בבקשה ובאזהרה להזהר בכבודן של החסידים להשתדל לקרבן בכל מיני קירוב, ולשית עצות איך לקרב גם גזע החסידים".

ואני תמה: היכן נרמזת במכתבים אלו דחיית תלונותיהם של "זקני ת"א" על הנהגתו של ר' זלמן משה?

יש להזכיר שרז"מ לא למד מעולם ב'תומכי תמימים' ולא נמנה עם ה'תמימים' (שהרי הוא נולד כחצי יובל שנים לפני היווסדה של תו"ת), כך שבשום אופן אין לפרש את הדברים אודות "תלמידיי התמימים" כאילו הם סובבים אודותיו (במכתביו לרז"מ לא התייחס אליו מוהריי"צ כ"תלמידי", אלא כ"ידידי").

וכשהרבי כתב לאנ"ש דת"א לקרב את הת' בכל מיני קירוב ולסייעם בקביעות השיעורים בנגלה ובחסידות, ודאי שלא היתה כוונתו שרז"מ הוא זה שזקוק ל"קירוב" ולחיזוק שיעורי הלימוד שלו.

קיצור: בת"א נוצרה מתיחות בין הבע"ב לבין תלמידי הת' שעלו מרוסיא: הצעירים זלזלו בכבודם של הוותיקים, ואלו מצדם פגעו בצעירים ובסדרי תורתם ועבודתם. התלונות הגיעו לאזני אדמו"ר הריי"צ, ובתגובה לכך נכתבו שלושת המכתבים דלעיל (שרק שנים מהם נדפסו בס' הנ"ל).

בנוסף לכך התלוננו בפני הרבי על הנהגתו של רז"מ, ועל כך כתב אליו הרבי (אליו ולא אליהם) את מכתבו דלעיל ב"בקשת הבהרה", מכתב שלא נדפס בס' הנ"ל.

זהו הנראה לענ"ד בביאור מכתביו של בעל ההילולא נבג"מ. ועפ"ז אין שחר לקביעה ש"הרבי הגיב בחריפות רבה [על התלונות כנגד רז"מ] ודחה את תלונותיהם [של "הזקנים"] מכל וכל". והרי אילו אכן זו היתה טענתם של "זקני ת"א", נמצא שהמענה אינו ממין הטענה כלל: שהם טענו על הנהגתו של הזקן רז"מ, ואילו הנזיפה באה על יחסם ל"תלמידיי אהוביי התמימים הנעלים" הזקוקים לקירוב!

יתכן מאד שלאחרים יש ביאור שונה לפרשת המכתבים הללו, כדאי איפוא שיביאו גם הם את דבריהם לפני הקוראים.

נ.ב. בס' הנ"ל (בעמ' 49), נדפס צילום "מכתב שקיבל ר' זלמן משה מאחד המשתדלים ליציאת משפחת בתו מרוסיה". כנראה שהמחבר לא הצליח לפענח את חתימתו של כותב המכתב ולזהותו, והרי הוא הרה"ח ר' שלמה יוסף זוין ע"ה, שעלה לאה"ק בשנת תרצ"ד, ובשנים תרצ"ה-תרצ"ו כיהן כרב בית-כנסת חב"ד בת"א.