בהמשך למה שכתבתי בגליון יד (י"א ניסן) ביאור בפס' ראשון שבקאפיטל קג שבתהלים (מלוקט מדברי המפרשים והמדרשים) הנני ממשיך לבאר פסוקים ג-ח.

(ג) "הסלח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי"

הקשר ביניהם מבאר האבן עזרא "והשם הוכיחו בתחלואים ליסרו לשוב להנחם על עונו ויפדהו משחת". וכ"כ הרד"ק.

הסלח – תיבה יחידה בכל התנ"ך, וכן אין תיבת סולח.

"עונכי – י"ס (יש ספרים) ביו"ד אחר נו"ן וברובם איננה – מנחת שי.

הרפא – בכל מקום רפא וכיו"ב חסר.

"עונכי...תחלואיכי"

כתבו המפרשים דהוא כמו עוונך, תחלואיך וכיו"ב והיו"ד לצחות הלשון, וכן להלן (קטז, ז) "שובי נפשי למנוחיכי . . גמל עליכי".

(ד) "הגואל"

בכל מקום גאל או הגאל וכיו"ב חסר, מלבד כאן ובישעיה (נט, כ) "ובא לציון גואל".

"משחת"

"דפרק מגיהנם חייכי" – תרגום, והנה שחת בדרך כלל פירושו בור כמ"ש (לעיל טז, ז) "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל", וכן במשלי (כו, כז) "כורה שחת בה יפול". ובדרך כלל משתמשים בה לבור הקבר, אך פעמים מתאים יותר לפרש הכוונה לגיהנום, וגם התרגום לא תמיד מפרש גיהנום.

ונראה דאם הכוונה לקבר יהיה השרש שחה כמו שוחה (חפירה וכיו"ב) אך אם הכוונה לגיהנום יהיה אולי השרש שחת שמשחית ומכלה.

"הסלח . . הרפא . . הגואל"

מפסוק דידן יליף בגמרא (מגילה יז, ב) דאומרים בתפילת שמונה עשרה תפילת סלח לפני ברכת רפואה וז"ל הגמרא:

"ומה ראו לומר תשובה אחר בינה - דכתיב (ישעיהו ו, י) ולבבו יבין ושב ורפא לו, אי הכי לימא רפואה בתרה דתשובה - לא סלקא דעתך, דכתיב (שם נה, ז) "וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". ומאי חזית דסמכת אהא, סמוך אהא - כתב קרא אחרינא: (תהלים קג) "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי". למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא? והכתיב "ושב ורפא לו" - ההוא - לאו רפואה דתחלואים היא, אלא רפואה דסליחה היא. ומה ראו לומר גאולה בשביעית? - אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית".

ובירושלמי (פ"ב ה"ד) איתא :

"א"ר ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת על שם והקדישו את קדוש יעקב מה כתי' בתריה וידעו תועי רוח בינה דיעה לתשובה השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' עד ולבבו יבין ושב תשוב לסליחה וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח סליחה לגאולה הסולח לכל עווניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי ויאמ' רופא חולים קדמיי א"ר אחא מפני מה התקינו גואל ישראל ברכה שביעי' ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית ר' יונה בשם ר' אחא שיר המעלות בשוב ה' את שבות ציון שירה שביעית היא להודיעך שאין ישראל נגאלי' אלא בשביעית", ע"כ.

"המעטרכי חסד ורחמים"

כ' האלשי"ך הכוונה עפ"י דברי המדרש (דברים רבה פרשת עקב עה"פ ושמר ה') דכאשר בני ישראל נוהגים בצדק ובמשפט אזי הקב"ה מתנהג עמם בחסד וברחמים והרי על דוד נאמר (ש"ב ח, טו) ויהי דוד עושה צדקה ומשפט, לכן ראוי הוא שהקב"ה יעטרהו בחסד וברחמים.

וכדאי להביא דברי המדרש במילואם וז"ל:

"ד"א ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אר"ש בן חלפתא למה"ד למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין איבדה מטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו, לאחר ימים עמדה וכשרה את עצמה והביאה אותן שני אריסין אף המלך הביא את שלו, אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה.

כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו אף הקב"ה זקף להן כנגדם שני אריסין חסד ורחמים שנאמר ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואו' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' אבדו ישראל את שלהם שנא' (עמוס ו) הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה אף הקב"ה נטל את שלו שנא' (ירמיה טז) כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים, עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אריסין מנין שכך כתיב (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, אף הקב"ה הביא את שלו מנין שכך כתיב (שם /ישעיהו/ נד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו' וכיון שיביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו אומר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל שנא' (הושע ב) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", ע"כ.

(ה) "המשביע בטוב עדיך"

הרד"ק, האבן עזרא והמצודות מפרשים מלשון פה, ומביאים ראיה מהא דכתיב עדיו לבלום (לעיל לב, ט) ומפרשים שם פיך לבלום, ולא נמצא עוד במקום אחר דעדיו יהיה פירושו פה.

והנה רש"י לא פירש כאן כלום ונראה דסמך על מה שפירש לעיל עה"פ עדיו לבלום, ושם מפרש מלשון תיקון וקישוט, עי"ש. ונראה דהוא כמו ולא שתו איש עדיו (שמות לג, ד), וכן וצבי עדיו לגאון (יחזקאל ז, כ) ונראה מזה דגם כאן יפרש מלשון קישוט, ויפרש אולי כמו האבן עזרא בפירוש שני דקאי על הנשמה שהיא כמו קישוט לגוף.

וכן נראה הפירוש במדרש תילים דעל פסוק דידן אמר "ר' יוחנן פתר קרא בסיני" ומביא הא דירדו מלאכי השרת ונתנו עטרות בראש בני ישראל.

וכן נראה מפרקי דר' אליעזר (פרק מ"ד) דכ' שהנשים קיבלו שכר (על שלא נתנו תכשיטיהן לעגל) בעולם הזה שמשמרות ראשי חדשים ובעולם הבא הקב"ה מחדשן שנאמר המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר וגו'. הביאו דבריו הפוסקים עיין שבלי הלקט עניני ראש חדש סימן קס"ט, ועיין רש"י מגילה דף כ"ב ע"ב בהגהה, וכן התרגום מפרש תתחדש על עולם הבא.

עוד יש לומר דרש"י סמך על פירושו עה"ת בפסוק היתה לי עדנה (בראשית יח, ב) דמפרש בפירוש שני דהוי לשון עידן זמן, ויהיה גם כאן פירושו המשביע בטוב זמנך.

והנה התרגום מפרש לעיל כפירוש רש"י וכאן כ' "דמשבע בטובא יומא סבותיכי", נראה כוונתו דמשביע בטוב ימי הזקנה, ויהיה מתאים להמשך הפסוק תתחדש כנשר נעוריכי, ונראה דגם הוא מפרש מלשון עידן וזמן.

"תתחדש כנשר"

כנשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה – רש"י, והנה כן מבואר ברש"י עה"פ הרחיבי קרחתך כנשר (מיכה א, טז) "כתרגומו כנשרא דנתרו גדפוהי דרך הנשר למרט רוב כנפיו" (אך לא כתב כאן משנה לשנה).

עוד כ' רש"י "ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו", ולא מצאתי לע"ע מדרש זה.

האבן עזרא כ' "ויש אומרים כי הנשר כל מה שיגדל ויבוא בימים תגדל עצמתו", ואולי זה דברי המדרש אגדה שרש"י מביא.

הרד"ק כ' "אומרים כי הנשר מתחלף לעשר שנים ויעלה מאד על פני רקיע השמים ויקרב לחום האש היסודי ויפיל עצמו בים מרוב חום וימות ויתחדש ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו וכן כל עשר שנים עד מאה וכשיגיע למאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות שם".

והנה לא כ' כאן מי הם האומרים כן, אך בישעיה (מ, לא) עה"פ יעלו אבר כנשרים, גילה שכן כ' רבנו סעדיה גאון, ושם לא כ' "וימות" אלא "וימרט" ואולי כאן זה טה"ד. וצ"ע אם מצא איזה מדרש שאומר כן. וצריך בירור אם אכן זה מנהג העוף הנקרא אצלנו בשם נשר, או האם ידוע אצלנו דרך זו לאיזה עוף שהוא.

"תתחדש . . נעוריכי"

לכאורה הכוונה לימי הנעורים והיה לומר יתחדשו, (לשון רבים) אלא דכן מצאנו בנות צעדה עלי שור, (בראשית מט, כב) כ"כ האבן עזרא, ומביא כן בהרבה מקומות ובכלם מפרש כי הכוונה לכל אחד ואחד כמו כל בת צעדה וכיו"ב ויהיה גם כאן הכוונה כל יום מימי הנעורים יתחדש.

אלא דעדיין יש לעיין מדוע לא אומר יתחדש (לשון זכר) כמו שאומרים ימי הנעורים, אלא דיתכן גם לומר ימי נערות, ואולי משום דהכוונה לתקופת הנערות ותקופה לשון נקבה. או יש לומר דהכוונה לנערות מדעת וכן כשאומרים ימי הקטנות או ימי הבגרות הכוונה קטנות בדעת או בגרות בדעת דהוא לשון נקבה.

והרד"ק מפרש דהכוונה ללחות ורטיבות ימי הנוער ולכן נכתב לשון נקבה.

(ו) "עשה צדקות"

במקצת מדוייקים השי"ן בצייר"י וכן הוא לפי מסורת מלכים (ב, ז. ב) יען לא נמנה זה עם אותם שהם בסגו"ל – מנחת שי.

ושם עה"פ עשה (בסגו"ל) כ' במסורה "כ"ב פתחין" ומונה אותם וכוונתו כנראה לניקוד סגו"ל שהוא פתוח לעומת צייר"י שהוא סגור.

אך לא הבנתי כלל דלאחר בירור מדויק נמצא שברוב המקומות בתנ"ך (כ – 80) כתוב עשה בסגו"ל, ומיעוטם (כ – 40) כתוב בצייר"י.

בתורה עצמה רוב רובו בסגו"ל (כ – 20) ומיעוטו ממש (כ - 5) בצייר"י.

מעניין שדווקא בתהילים זה להיפך רובו (כ - 16) בצייר"י ומיעוטו (כ – 5) בסגו"ל.

עשה – כל עשה (או העשה וכיו"ב) בתנ"ך חסר מלבד ג"פ (משלי כא, כד. קהלת ג, ט. ודבהי"ב כד, יב).

צדקות – ד"פ צדקות בניקוד זה - כ"כ במסורה.

"ומשפטים לכל עשוקים"

הלמ"ד במקום בעבור – רד"ק, ויתכן לומר דקאי גם על תחילת הכתוב, עושה צדקות לעשוקים היינו שממלא חסרון העשוק וגם עושה משפט לעושק.

באלשי"ך מפרש דמשפט שעושה הקב"ה לעשוק אינו אלא צדקה עבורו להצילו מגיהנום וכו'.

עשוקים – ג"פ בנ"ך, כבר כתבתי כמ"פ שאינני מבין מדוע בשאר מקומות מביא המסורה כמה פעמים כתוב בנ"ך, כמו לעיל תיבת צדקות, וברוב המקומות לא מביא כלום.

(ז) "יודיע"

עתיד תחת עבר כמו יעשו עגל בחורב – אבן עזרא וכ"כ הרד"ק, ובפשטות דהרי כבר הודיע דרכיו למשה על הצור כאשר ביקש הודיעני נא את דרכיך.

ורש"י כ' מודיע דרכיו למשה, וצ"ע מדוע לשון הוה ולא לשון עבר, ואולי משום שקאי גם על סיום הכתוב לבני ישראל עלילותיו וזה הרי (הוה) תמיד, וכבר כ' רש"י עה"פ אז ישיר (שמות טו, א) דהוה תמידי כתוב ביו"ד כמו ככה יעשה איוב וכיו"ב עי"ש.

אלא דהאב"ע כ' "ולבני ישראל עלילותיו – ביד משה", וקצ"ע מדוע נדחק לומר כן.

(ח) "רחום וחנון"

בשלשה מקומות כתיב כן, בי"ג המדות (שמות לד, ו) לעיל (פז, טו) וכאן פירוש המדות מפורשים המה במפרשי התורה עה"פ.

"רחום וחנון ה'"

הנה "בי"ג המדות כתיב ה' ה' אל רחום וחנון", ותיבת ה' היא עצמה מדה מתוך השלש עשרה מדות, (כדאיתא בר"ה דף יז, ב) אלא שנחלקו הראשונים והגאונים אם שם ה' הראשון נחשב גם למידה כפשטות לשון הגמרא שם (שיטת ר"ת) או שהכוונה בתיבת ה' לומר שבו יש שלש עשרה מדות, (שיטת רבנו נסים) והוכחתו מהא דיש פסיק בין תיבת ה' הראשון לשני, ויהיה ויקרא ה' פירושו שהקב"ה ששמו ה', אמר שלש עשרה המידות, עי"ש בתוס'.

ועיין שם ברא"ש מוכיח כר"ת דהרי המנהג הוא שהחזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא, וכל הקהל אומרים ה' ה' אל ארך וגו' ואילו לשיטת רבנו נסים היה על החזן לומר ויקרא ה', עי"ש.

ונראה דתיבת ה' בכתוב כאן אין הכוונה למידה הנקראת כן אלא שפונה להקב"ה לומר שהוא רחום וחנון, וכן לעיל דכתיב "ואתה אדנ-י אל רחום וחנון" ולכאורה היה מקום לומר דכוונתו למידה הנקראת ה' ויהיה הפסק לאחר תיבת ואתה, אך פשוט דגם שם הכוונה להקב"ה שבו יש מדת אל רחום וכו', וצריך לומר ואתה "אדנ-י אל רחום וגו'" ואפשר דלכן נכתב תיבת אדנ-י ולא שם ה'.

ונראה דגם תיבת "אל" דכתיבא התם אין הכוונה למידה הנקראת כן אלא שפונה להקב"ה שהוא רחום וחנון, ונראה דלכן תיבת אל מחוברת עם תיבת רחום משא"כ בפרשת שמות.

"ורב חסד"

לא הזכיר כולם (כל השלש עשרה מדות) אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות – רד"ק,

והאבן עזרא כ' "הזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפילתו כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ארך אפים ורב חסד, והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, והזכיר נושא עון ופשע וחטאה וזהו לא כחטאינו ולא כעונותינו הרחיק ממנו את פשעינו", ע"כ.

ונמצא לדבריו דהזכיר שמונה מדות מתוך השלש עשרה, ועכ"פ מדת אמת וודאי לא מוזכרת כאן (ונזכרה לעיל – פרק טז) וצ"ע מדוע כ' התרגום כאן "למעבד טבון וקשוט", והרי זה תרגום של תיבת אמת.