איתא בלקוטי שיחות חלק יא (ע' 330): "כ"ק אדמו"ר הזקן, בהיותו פעם בא' הערים של המתנגדים, אמר, מבימת ביהכ"נ, בניגון הידוע (כ"ק אדמו"ר הזקן הי' מדבר בניגון מיוחד) "טעמו וראו כי טוב ה' - פארזוכט און זעהט אז דער אויבערשטער איז גוט". עכלה"ק - וע"ש בהערת המו"ל: "וכשחזר כ"ק אד"ש את התורה דלהלן, חזרה ג"כ בניגון הידוע".

ויתכן לבאר מה שאדה"ז הי' מדבר בניגון מיוחד, עפ"י מ"ש ב"מאמרי אדה"ז - הקצרים" ד"ה שמח תשמח (ע' ו-ז) "כי ידוע שא"א לאדם בשעת הדיבור היוצא מן הלב בתפילה שיהיה אז שכלו ודעתו בהרחבה, וכשצריך לדבר נפשו באותיות הדבור והקול מוכרח לעזוב ולסלק את השכל ולקצרו, וכן בהיפוך, אם רוצה לדבק בשכל וההשגה, מוכרח לעזוב את הקול ולדבר בחשאי.

"והגם דאבא יסד ברתא אבל הקול שבדבור שיוצא מהבל שכבר נבנה, מבלבל הוא השכל כנראה בחוש שדברי חכמים בנחת דוקא - [ואולי גם לכן במאמר דא"ח של כ"ק אדמו"ר זי"ע היה בחשאי (ובפרט בסוף המאמר)] - ולא בקול, וכל הרמת קול הוא בלבול השכל... ואמנם יש עצה לזה, שלא יבלבל הקול, אלא אדרבה, יהיה כל אמיתית כוונת השכל בהתלבשות בקול הדבור, עד שלא יהיה גם קול א' בלתי כוונת שכליות, והוא כאשר תהיה השמחה בהתבוננות שישמח ויגיל מן ההשגה שמשיג כידוע, אז יהיה הקול בניגון ממילא מכוון לפי אופן ההשגה ולא יבלבל את הכוונה כו' וד"ל. והטעם הוא...". עכ"ל (מלבד החצ"ר).