בגליון יב (א'טו) כתבתי שכ"ק אדמו"ר לכאורה מביא תורת הבעש"ט שאדם פוסק על עצמו "שלא מדעתו" ע"י פסקו "מדעתו" על חבירו, שהוא רק בנוגע לנשיאי ישראל והבאתי כמה דוגמאות מאדמו"ר מהריי"צ (שפסק על אביו אדנ"ע ועל מרדכי היהודי) וגם מפסק רב על בית מדרשו של רבינו הקודש. והבאתי מה ששאל הרב א.י.ב.ג. (ראש המערכת דקובץ זה) ש"הלשון ונפרעין מן 'האדם' משמע דקאי על כל אחד ואחד", (שם ע' 88). וכדי לענות שאלתו עיינתי עוד בענין זה וכדלקמן:

אין הכי נמי שדברי הבעש"ט בכש"ט (הוספות סי' קי"ג) שייכים לכל אחד מישראל. אבל לפי ביאור הרבי בלקו"ש ח"ד ע' 1207 הטעם למה דוקא פוסק אדם על עצמו ולא נפסק דיניו מן השמים מובן השייכות המיוחדת לנשיא בישראל דוקא וז"ל:

לכאורה איז ניט פארשטאנדיק, פארוואס דארף בית-דין שלמעלה אנקומען צום פסק דין פון דעם מענטשן, און זיי פסק׳נען ניט אפ אליין דעם דין. איז דער טעם אויף דעם: יעדער איד איז א ״חלק אלקה ממעל ממש״, און אין יעדן ״חלק״ פון אן עצם איז דאך פאראן דער עצם, כמאמר הבעש״ט: ״כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו״, ד.ה. אז אן ״עצם״, איז אין יעדער טייל פון אים, געפינט ער זיך מיט זיין גאנצע עצמיות. ובמילא קען קיינער אפילו מלאכים הכי עליונים, ניט האבן קיין שליטה איבער א אידן. כל-זמן ער אליין פסק׳נט ניט אפ דעם דין אויף זיך אליין קען עס קיינער ניט פסק׳נען, ווייל קיינער האט ניט קיין שליטה איבער אים. אדרבה, א איד מצד זיין עצם איז ער מושל ושליט אויף אלע ענינים עליונים ותחתונים, וואס דערפאר הייסט יעדער איד מיטן נאמען ״ישראל״ ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״, אז א איד איז א בעל הבית און געוועלטיקט איבער מלאכים (״אלקים״) און ״אנשים". עכ"ל.

ולפי דברי קדשו הנ"ל מובן למה מובא ענין זה לגבי נשיאי ישראל במיוחד. שמן השמים כביכול אין כח לפסוק נגד רצונו של יהודי עד שהאדם עצמו עושה "דין וחשבון" ופוסק על עצמו, נובע מזה שכל יהודי הרי הוא "מושל ושליט" עד כדי כך ש "א איד איז א בעל הבית און געוועלטיקט". ולכן יש לזה שייכות מיוחדת לנשיא שבישראל דהיינו המושל ושולט בפועל שאין עליו אלא ה' אלוקיו. דאצלו הרי כ"ש וק"ו כביכול אי אפשר לבית דין של מעלה לפסוק עד שהנשיא עצמו עושה דין וחשבון על עצמו.

ולכן בלקו"ש ח"ו ע' 283 הערה 4 כותב הרבי "והוא ע"ד המסופר בשמואל ב,יב (הובא בליקוטי מהר"ן סי' קיג)". כי בשמואל ב' שם משמע שענין זה שייך לנשיא במיוחד. שמסופר שם איך שדוד המלך "פסק" שבן אדם שגונב השה יחידי של חבירו הרש מגיע לו משפט חמור: "ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי לה' כי בן מות האיש העושה זאת..ואת הכבשה ישלם ארבעתים", ולכן פסק נתן הנביא שמגיע לדוד אותו דין על מעשה אורי' בפרט מצד זה שעשה הקב"ה דוד למלך ישראל. עיין שם פסוקים ז-י: "ויאמר נתן אל דוד אתה האיש כה אמר ה' אלהי ישראל אנוכי משכתיך למלך על ישראל..ואתנה לך את בית ישראל ויהודה..מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם. עקב כי בזתני ותקח את-אשת אוריה החיתי להיות לך לאשה". דהיינו שנתן הנביא אומר לדהע"ה שפסקו של דוד על חבירו מגיע לדוד במכש"כ מצד זה שדוד הוא הנשיא שנתן לו הקב"ה כל "בית ישראל ויהודה". דהיינו שתורת הבעש"ט נוגע לנשיא במיוחד.

ולהעיר שבלקו"ש ח' ו מביא הרבי מראה מקום מליקוטי מהר"ן (שמביא תורת הבעש"ט הנ"ל) ולא מסמן הרבי לכתר שם טוב עצמו. ואולי יש לומר שמסמן כ"ק אדמו"ר לליקוטי מהר"ן דוקא (ספר שכמעט אינו מובא בלקו"ש) כי הלקוטי מרה"ן מביא ראיה לתורת זקנו הבשע"ט ממעשה דוד המלך עם אורי' ללמד שיש שייכות מיוחד לענין "נפרעין מן האדם..שלא מדעתו" לנשיא בישראל כמו דהע"ה.

ולפועל בכל המקומות שמצאתי אחרי חפוש מביא הרבי תורת הבעש"ט הנ"ל דוקא בקשר לנשיא ולדוגמה: לקו"ש ח' כ"א ע' 277 (אדה"ז בנוגע יום הילולא שלו). תורת מנחם (תשכ"א ג) ע' 74 (המרגלים שפסקו על הנפילים וז"ל: "וכיון שהמרגלים היו נשיאי ישראל שכל נשיא כולל את שבטו..."). תורת מנחם תשמ"ג (ב' דר"ה) ע' 27 ("וי"ל..פסק דינו של הרה"צ מברדיטשוב בנוגע לתוארים הנ"ל שבישעי' הוא גם פס"ד בנוגע לתוארים הנ"ל שבתורות ומשלים שלו"). שיחות קודש תש"מ ח' ג' ע' 412 ("דערפאר קומט דוקא רבי עקיבא און זאגט "והדין דין אמת" און "יש להם על מה שיסמוכו" ווארום..דארף ער אליין זיין דער וואם פסק'נט אפ דעם דין לגבי זיך..כידוע הורת הבעש"ט אין דערויף"). ועיין עוד בדוגמאות שהביאתי בגל' יב הנ"ל.