רוח הקודש בבית מדרשו של הראב"ד

א. בידו החזקה (הל' לולב פ"ח ה"ח) פסק הרמב"ם: "הדס שנקטם ראשו כשר". ובהשגת הראב"ד כתב ע"ז: "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתניתין (סוכה לב, ע"ב), ודברי רבי טרפון שאמר (שם לד, ב במשנה) אפילו שלשתן קטומים כשר ענין אחר הוא, ולא שנקטם ראשו. והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים".

ובמגיד משנה (על הרמב"ם שם - הו"ד בב"י או"ח סי' תרמו) כתב על דברי הראב"ד: "ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר דחה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל, והעמיד דבריהם".

ויעויין בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' קטז) שכתב: "והרמב"ן ז"ל מזה המעשה[1] למד בההיא פלוגתא דנקטם ראשו של הדס, דהראב"ד פסק כסתם משנה דתנן נקטם ראשו פסול וכתב כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו והעלינו שהוא פסול..וכתב המגיד משנה..כבר ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם וכו', ואין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ומקום הניחו לו מן השמים ונראה לכאורה שהם דברים כפשוטן שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו והורה כדבריו, ועם כל זה חלק על דבריו, וכיון דכן הי' נראה לכאורה דלא יהא כח ההדיוט חמור מכח גבוה וכד מעיינן אשכחינן דלאו קושיא היא..דגלי קרא (דברים ל, יב) וקאמר 'לא בשמים היא' ודרשא גמורה היא".

הרי שהבין מהר"י בן לב דמ"ש הראב"ד רוח הקודש כוונתו לגילוי דברים מלמעלה דומיא דבת קול המכרזת ואומרת.

וכ"מ לכאורה ממ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' פד בבואו ליישב דברי הרמב"ם (בענין אחר) מהשגת הראב"ד: "אף שאינני כדאי להכניס ראשי בין שני הרים גדולים, ובפרט אדם גדול וקדוש כמו הראב"ד שהרוח הקודש הופיע בבית מדרשו כאשר כתב הוא בעצמו גבי הדס שנקטם ראשו, עם כל זה אבקש מחילה מכבודו ומעצמותיו הקדושים על שבאתי לקיים דברי רבינו משה ולהראות לכל כי משה אמת ותורתו אמת".

וכ"מ ממ"ש בחידושי מהרא"ל צינץ עמ"ס סוכה (לא, ע"ב) ביישוב דברי הראב"ד (בענין אחר): "בודאי חלילה לחשוד מאור עינינו אשר הופיע רוח הקודש בבית מדרשו שנעלם ממנו ש״ס ערוך".

וגדולה מזו מצאתי בתשובת אחד מחכמי זמננו, ה"ה הגאון ר' מנשה קליין שליט"א, שכתב: "ובאמת מצינו הופעת רוח הקודש בבית מדרשם של רבותינו מדור דור, ולא לבד בתקופת רבותינו חכמי התלמוד כי אם גם אחריהם שרתה ביחידי האומה שזכו להדבק בחי עולמים, והראב"ד בהשגותיו..כתב כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו וכו' והכל ברור ומקום הניחו לי מן השמים. ועוד בכמה מקומות כתב כעין זה..וקבלה בידינו[2] שכל מקום שאמר הראב"ד 'הופיע רוח הקודש' היינו רוח הקודש ממש" (שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קסז)[3].

אבל בספר כפות תמרים עמ"ס סוכה לב, ב (הו"ד בספר תורת נביאים למהר"ץ חיות סוף פרק ראשון) הביא דברי מהר"י בן לב הנ"ל וכתב עליו: "אחר נשיקת ידיו של הריב"ל נראה כי לא נשתבח הראב"ד שממש הופיע רוח הקדש לו בדין זה אלא כיון שערב לו הפירוש והחילוק שפירש אמר כן בדרך גוזמא והרי דברי הראב"ד הביאם בס' תמים דעים ושם נתבאר דהראב"ד אמרה למילתי' מכח טענות וקושיות ולא אמרה בשם רוה"ק ומ"ש הרב המגיד ז"ל דחלק עליו הרמב"ן היינו מ"ש הרמב"ן בס' המלחמות לדחות דברי הרז"ה שהיא כדעת הראב"ד ודחה סברתו מכח סברות וטענות לא מטעם דלא בשמים הוא"[4].

ולכאורה דברי הכפות תמרים והתורת נביאים נראים נכונים, שהרי מ"ש הראב"ד בהשגותיו "הכל ברור בחבורינו" כוונתו למ"ש בהלכות לולב שלו שנדפסו בתשובות ופסקים שלו (מהדורת הר"י קאפח) סי' ו, ובנוסף לזה ששם פרש הראב"ד כשמלה הוכחותיו השכליות ולא רמז לשום התגלות מלמעלה (כמ"ש הכפות תמרים), הרי כתב בפירוש: "והשכל עזרנו בכל אלה" (שם עמ' כג); "עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי" (שם עמ' כו); "וכן דעתי נוטה וכן לבי מסכים עם שכלי" (שם עמ' כח)[5]. ועפ"ז נ"ל דמ"ש בהשגותיו הנ"ל "רוח הקודש" כוונתו שבירר הענין בשכלו בעזר החונן לאדם דעת דיהיב חכמה לחיכימין, והרגיש בלבו שנסתייע מן השמים לירד - בכח שכלו - לעומקו של דבר.

אבל נראה דאצ"ל כמ"ש הכפות תמרים שבדרך גוזמא בעלמא כתב כן הראב"ד, כי אם שבלשון הראב"ד וסגנונו משתמש 'רוח הקודש' כשם נרדף להשגה שכלית אמיתית ועל דרך לשון הכתוב "רוח חכמה ובינה רוח דעת". ואולי זוהי כוונת הכפות תמרים בדבריו הנ"ל.

"מסוד ה' ליראיו נתגלה לנו"; "כך הראוני מן השמים"

ב. ונראה דעד"ז יש לפרש מ"ש בהשגות הראב"ד על הרמב"ם: "כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו[6]" (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד); "ברוך אשר גלה סודו ליראיו" (הל' מטמאי משכב ומושב פ"ז ה"ז)[7], ובתשובות ופסקים סי' ריא: "ולא שבאנו לחלוק על הר"מ במז"ל שלא ביאר מקריעה וכ"ש על דברי גאון הרי"ף, אבל מה שהניח הוא אנו השלמנו, ואפשר שהי' לו בספק והניחו, ומסוד ה' ליראיו נתגלה לנו, ברוך המלמד תורה לעמו ישראל".

ונראה שכוונתו בביטויים אלו הוא ע"ד מ"ש בהקדמת פירושו על מסכת עדויות: "טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל קורא בספר זה אשר אני מחל, כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה, כי מעזרת ה' א-ל לבדו המלמד אדם דעת, ואולי יקרה בהם שגגה משגגת היד או משגגת הלב, ידע הקורא בו, בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד, כענין שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

הרי מבואר מדבריו שגם כאשר המליץ על דברי עצמו את מאמר הכתוב סוד ה' ליראיו לא כיוון לומר שהדברים הגיעו אליו בדרך התגלות מלמעלה, כי אם שהי' יגע בשכלו להבין דברי תורה, ועל מה שהצליח להשיג בחכמתו כתב שהוא מעזרת "המלמד אדם דעת", ועל הנמצא בדבריו "מן הטוב" המליץ שהוא מסוד ה'.

ועד"ז יש לפרש מה שמצינו בדברי כמה מן הגאונים והראשונים הלשון "כך הראוני מן השמים", וגם בדברי הראב"ד מצאנו כן: (א) בספרו בעלי הנפש - סוף שער המים; (ב) בתשובותיו סי' כ: "[כן] ראיתי לגלות סודו ולהעמידו על עיקר ההלכה כפי מה שהראוני מן השמים" - שאין הכוונה שהראה להם הקב"ה את הדברים ע"ד מה שהראה למרע"ה או להנביאים שעמדו אחריו כי אם שהשיגו את הדברים בשכלם הניתן להם מן השמים.

וכ"מ ממ"ש הראב"ד בתשובותיו סו"ס קל"א: "הנה לך אחי תשובות שאלותיך כפי מה שהראינו מן השמים, ואם קצרתי בהם די לך בזה כי על הכל יש ראיות ברורות, ואינני הולך על דרך זרות בדברים רחוקים, רק על דרכים סלולות ודברים שהדעת מקבלתן והשכל מורה עליהם, וחוץ מן הרחוקים שאין להם טעם, יכול אני לדון כל הדינים מראות השכל, מעזרת המקום יתברך ויתעלה, ומעזרת חברי ישמרם הא-ל".

ונראה מלשונו דמה שנראה לו מן השמים פירושו על ידי ראיות שהשיג בשכלו - "מעזרת המקום".

ויעויין בתשובת מהר"ם מרוטנבורג הובאה במרדכי עמ"ס יבמות (פ"ד סי' כג) שכתב: "לענין דינא דגרמי אכתוב הנראה בעיני כאשר הראוני מן השמים"[8]. ולפום ריהטא דבריו סתרי אהדדי תוכ"ד, דאם הראו לו מן השמים שוב אין זה הנראה בעיניו, ואם אין זה אלא לפי מה שעיניו רואות איך אפשר לומר ע"ז שכך הראו לו מן השמים?

ובתשובה שהובאה במרדכי עמ"ס קידושין (סי' תקמז) כתב: "ואני כתבתי דעתי כאשר הראוני מן השמים ואיני חפץ שתסמכו על דברי להתירה בלא גט אם לא תשלחו דברים לרבותינו אשר סביבותינו ולרבני צרפת ואם יסכימו לדעת תלמידם מוטב, ואם לא דעתי מבוטלת נגדם". וגם כאן יש מקום לשאול, דאם כבר הראו לו מן השמים שהאשה מותרת לשוק למה הוזקק להסכמת "רבותינו אשר סביבותינו ולרבני צרפת" - ולא רק כיהודה ועוד לקרא, כי אם כמו שכתב בהמשך דבריו - שאם לא יסכימו לו "דעתי מבוטלת נגדם"[9], והלא תורה זו מן השמים הגיעה לו, וקיי"ל דמשמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי!

ועכצ"ל שכתב מה שנראה בעין שכלו אלא שביאר דלולי עזרת החונן לאדם דעת החכמה מאין תמצא, והי' נראה לו שזכה לכוון אל האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ועל כן שפיר יתכן שלא האמין בעצמו כ"כ לסמוך על דעתו כנגד דעת שאר חכמי הדור, וקיים בעצמו מ"ש אל תהי דן יחידי.

שיטת החתם סופר בענין זה

ג. אמנם בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' רח[10]) כתב: "והיטב אשר דיבר מעלתו כי מ"ש הראב"ד בהלכות לולב 'כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו', וכיוצא בזה[11] כמה פעמים, אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהי' לדע"ה וחביריו[12], אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה[13] אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו[14], מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה, ועד"ז אחז"ל פרק קמא דבבא בתרא [יב, ע"א] אע"פ שניטלה הנבואה מן הנביאים מחכמים לא ניטלה..פירוש, אותו חלק נבואה שמשיג ע"ד חכמתו[15] שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה [כאבות פ"ו מ"א] בשכלו וחכמתו אע"פ שאיננו בכח תולדות טבע שכלו"[16].

הנה מבואר גם מדברי החתם סופר שגם הוא הבין דבמה שכתב הראב"ד "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו" לא כיוון לרוח הקודש במובנו הפשוט, אבל לאידך גיסא מיאן לפרשו (כפירוש הכפות תמרים) כ"דרך גוזמא" בלבד, וגם לא פירשו כלשון המורה על "עזרת ה'..המלמד אדם דעת" באופן טבעי (כמו שהצענו לעיל), אלא השיאו לענין רוח הקודש מסוג אחר, ופירש דברי הראב"ד כאילו אמר שבאמת 'נחה עליו רוח ה' - רוח חכמה ובינה', שזכה (לפי שעה) לחכמה יתירה, חכמה שלמעלה ההישג שכלו הטבעי, שעל ידה זכה לכוון אל האמת[17].

[ויעויין ברשימות רבינו חוברת קמו שציין "ידידי..העיר מב"ב (יב, ב) בפירש"י ועיין ראב"ד ביד לולב פ"ח ה"ח ובמגיד משנה שחלק עליו הרמב"ן בכ"ז", ואולי כוונתו גם לצרף דברי הגמרא ופירוש רש"י במס' בבא בתרא שם לדברי הראב"ד הנזכרים וכעיו דברי החתם סופר. ועצ"ע].

ובשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' קה) כתב בענין בעל המחבר ספר אור החיים הקדוש, ש"בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש, אך לא הוא לבדו, רק כל מחבר אפילו בדורינו אם הוא ראוי לכך חיבר ספרו ברוח הקודש היינו שהסכים בחכמתו לאמתו של תורה", וע"ש שגם הוא תמך יתדותיו על דברי הגמרא במס' בבא בתרא, ונראה שהן הן הדברים שכתב החת"ס[18].

המחברים עד הש"ך והט"ז כתבו חיבוריהם ברוה"ק

ד. ידועים דברי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (המשך תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה - נעתק ב'היום יום' ו' שבט) בשם רבינו הזקן שכל המחברים עד הט"ז והש"ך [ובמק"א (כתר שם טוב, הוצאת קה"ת תשנ"ט, בהוספות סי' ריז) - עד המהרש"א] כתבו חיבוריהם "ברוח הקודש".

וע"פ הנ"ל נראה לבאר שאין הכוונה שכל דברי כל המחברים עד הש"ך והט"ז ועד בכלל נתגלו להם מן השמים כעין בת קול אלא ר"ל ע"ד מ"ש בשו"ת חתם סופר הנ"ל דקים לי' לאדמו"ר הזקן שמחברים אלו זכו ל"רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו..שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה [כאבות פ"ו מ"א] בשכלו וחכמתו אע"פ שאיננו בכח תולדות טבע שכלו", וכמ"ש החתם סופר.

ויש להעיר גם ממ"ש הגר"י אייבשיץ בספרו אורים ותומים (קיצור תקפו כהן סי' קכג) שאי אפשר לטעון טענת קים לי נגד דברי השולחן ערוך, כי "לדעתי אין ספק כי הכל בכתב, מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות הקשו עליהם ותירצו..ולאין ספק לא כיוונו [המחבר והרמ"א] להכל..רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב".

וראה שו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' קב שכתב: "ואם אולי הרב בית יוסף לא כיוון לזה מכל מקום האלקים אנה לידו להמתיק בלשון קולמסו שיהי' אותו הצדיק ניצל מאותו השגיאה, כי כן אורחות נותן התורה ית"ש עם כל עוסקי תורתו לשמה להכחיד תחת לשון קולמסם והצלה משגיאותינו ואם יתורצו בדוחק עכ"פ לא תצא תקלה מתחת ידם, וכן כתב בתומים"[19].

ומבואר בדברי החתם סופר אלו דמעין מה שכתב התומים על בעלי השולחן ערוך והמפה שייך בכל העוסקים בתורה לשמה, אלא דלענין המחבר והרמ"א קים לי' להאורים ותומים ש"רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה" בכל דבריהם עד כדי כך שאי אפשר לטעון קים לי נגד דבריהם[20].

ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם ויחכם עוד.