מאז התחיל כ"ק אדמו"ר בתקנת "הרמב"ם היומי" (שלהי חודש ניסן תשד"מ), נהג בקביעות לבאר (או עכ"פ להזכיר) ענין בשיעור היומי ברמב"ם. ומלבד שכן נהג בהתוועדויות של שבת ויו"ט, שהיו ארוכות ו"מסודרות" לפי ערך והיתה שיחה מיוחדת ל"פשוטו של מקרא" ושיחה מיוחדת לפרקי אבות וכו' וכן שיחה מיוחדת לרמב"ם היומי, הרי גם בשיחות קצרות – כמו "יחידות כללית" לאורחים, וכדומה – נהג ברובא דרובא להזכיר ענין מהרמב"ם היומי41.

הנהגה קבועה זו היתה (בכללות) עד שלהי שנת תשמ"ח, ובשנים תשמ"ט-תש"נ (לאחר הסתלקות הרבנית נ"ע) השתנו הסדרים כו' – כידוע - ובחלק מהשיחות לא נזכר הרמב"ם היומי, ואילו בשנים תנש"א-תשנ"ב כמעט ולא נזכר הרמב"ם היומי אלא לעתים נדירות ממש, ו"אין אתנו יודע כו'".

עכ"פ, בתוך אותה תקופה שבה היו ביאורי הרמב"ם ענין קבוע ומסודר (תשד"מ-תשמ"ח), היה חודש תשרי תשמ"ז -לפני שלושים שנה- יוצא-דופן, בזה שכ"ק אדמו"ר "צמצם" ומיעט אז בביאורי הרמב"ם, והיינו:

ראשית כל, והוא הדבר הבולט ביותר וביותר - בחג הסוכות נהג כ"ק אדמו"ר לדבר בכל לילה בפני הציבור, שבעה לילות ברציפות, ובשנת תשמ"ז לא הזכיר באף אחת משיחות אלו את הרמב"ם היומי! וזאת בשינוי מוחלט מהנהגתו בשנים תשמ"ה ותשמ"ו שבהם הזכיר בכל לילה ולילה ממש את הרמב"ם היומי, וגם בתשמ"ח ותשמ"ט הזכיר בחלק מהלילות את הרמב"ם.

שנית, גם בשיחות אחרות לא הזכיר את הרמב"ם היומי – 1) בערב יום הכפורים; 2) בהתוועדות י"ג תשרי; 3) ב"יחידות כללית" שבסוף החודש; בכל הזדמנויות אלו אמר ביאור ברמב"ם הן בתשמ"ה, הן בתשמ"ו והן בתשמ"ח, ואילו בתשמ"ז לא הזכיר.

ועוד בה שלישיה, שכבר בשיחת ח"י אלול תשמ"ו – שאז מתחיל עיקר ההכנה לחודש תשרי כו' – דיבר כ"ק אדמו"ר באריכות רבה על שיעורי החת"ת, ולא הזכיר כלל את שיעור הרמב"ם (בשונה מהנהגתו בהתוועדויות שלפנ"ז)! וכן בשיחה לנשים שנאמרה כהכנה לר"ה (אף שבשנים אחרות כן דיבר בשיחות אלו על הרמב"ם).

ונראה לומר בדא"פ (וכידוע שאף ש"גבהו דרכיו מדרכינו" הרי כשמדובר בענין בולט וגלוי הנעשה ברבים יש בזה בוודאי איזה הוראה כו'), ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בשיחת ערב יום הכפורים תשמ"ו – הפעם השניה שבה דיבר הרבי על הרמב"ם היומי בשיחה של ערב יום הכפורים –

וזלה"ק: "השיעור שנתקבל רק לאחרונה, אמנם בתור נדבה – אבל נעשה כבר "הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים", ובמילא, יש בזה תוקף של "מנהג ישראל תורה היא" (בפרט מנהג הקשור עם תורה) – השיעור היומי ברמב"ם [כפי שכבר עשו בערב יוהכ"פ בשנה שעברה] שבשיעור זה מודגש (יותר) המעלה של "קב שלו", מכיון שהשיעור נתקבל מתוך רצון טוב, בתור נדבה, ולפנים משורת הדין, היינו שהאדם מכניס בשיעור זה תוקף של "נדר" (ע"י "נהגתי שלש פעמים") ויותר משלש". עכלה"ק.

ולפום ריהטא ה"ז מחזק את הקושיא, איך יתכן שלאחר כל דברים אלו, הרי בשיחה של ערב יום הכפורים גופא בשנה שלאחר מכן – תשמ"ז – לא נזכר כלל הרמב"ם היומי; אך באמת י"ל שהיא הנותנת, שהוא כדי שלא יהיה בגדר "נדר":

הזכרת הרמב"ם בשאר ימות השנה, כאשר אין זה באופן רצוף וסמוך, אלא בהפסקה של כמה ימים בין התוועדות להתוועדות כו' – אינה יוצרת "קביעות" ממש עד כדי "נדר";

אמנם בחודש תשרי, כאשר השיחות סמוכות ורצופות ואין הפסקה אפילו של שלושה ימים בין שיחה לשיחה, ובפרט בחג הסוכות כאשר יש שיחה בכל לילה ולילה ממש ברציפות – הרי ההנהגה בזה באופן של "שלש פעמים" יוצרת כמו "נדר",

ולכן לאחר שבתשרי תשמ"ה ובתשרי תשמ"ו – פעמיים – היה ריבוי עצום של שיחות על הרמב"ם וברציפות, הרי בתשרי תשמ"ז נעשתה "הפסקה" מסויימת המדגישה שהוא באופן ד"בלי נדר" ואין "שלש פעמים" רצוף.

ובדרך זו אולי יש לבאר עוד:

ביו"ד שבט של אותה שנה (תשמ"ז) התקיים "סיום הרמב"ם" בפעם השלישית, וכרגיל דיבר כ"ק אדמו"ר שיחה מיוחדת בקשר לסיום.

אולם, בשונה מהשיחות שנאמרו בשני ה"סיומים" הקודמים, שהיו "הדרנים" של ממש המבארים את ההלכה האחרונה ברמב"ם וקישורה עם התחלת הרמב"ם – כך גם ה"הדרנים" שלאחר מכן, ב'סיומים' הבאים (תשמ"ח, תשמ"ט, תש"נ ותנש"א) – הרי ב'סיום' זה שנערך בתשמ"ז הקדים הרבי לדבר (לא על ההלכה האחרונה ממש, אלא) על הלכה מוקדמת יותר בפרק האחרון של הרמב"ם.

ואולי גם בזה היתה כוונה שלא לקבוע מצב של שלשה פעמים רצוף שבו נאמר ה"הדרן" באופן "שלם" כו'.

וכמובן כ"ז בדרך אפשר בלבד.