כמעט בכל הלעזים שבפירושי רש"י על התנ"ך והגמרא (וכן בפירושים אחרים, כגון מהר"י קרא ותוס'), משמש אות שי"ן כמקביל לאות s בלשונות זרים; מעטים מאד המקומות שמשתמש רש"י באות סמ"ך (ובהרבה מאלו, לפי ס' "אוצר לעזי רש"י", נובע זה מטעותי המעתיקים והמדפיסים). גם בענינים הנוגעים להלכה, כגון בשמות המקומות בגיטין, השתמשו הראשונים בשי"ן במקום סמ"ך (כגון עיר "פריש" (Paris) דיתבא על נהר "שיינא" (Seine)). וגם בדורות מאוחרים מצינו שימוש רב באות שי"ן לצורך זה, כגון "גאטש נאמען" (מהבעש"ט, מובא בסוף "מנהגי חב"ד לר"ה ויוהכ"פ" לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), וכן בהמכתבים באידיש שבהגניזה החרסונית.

ולכאורה, ישנם כמה אפשרויות בהטעם לנוהג זה:

(א) שכוונתם היתה על שי"ן שמאלית: בימי הראשונים עדיין ידעו החילוק במבטא בין סמ"ך לשי"ן שמאלית, והברת s בל' צרפתית היתה יותר דומה לשי"ן שמאלית מאשר לסמ"ך.

(ב) שכוונתם היתה על שי"ן ימנית: הברת s בל' צרפתית עתיקה (של ימי רש"י ובעלי התוס') היתה עם נשימה קצת, כך שדמתה לשי"ן ימנית.

(ג) שכוונתם היתה כנ"ל: בימיהם לא חילקו במבטא בין שי"ן ימנית לסמ"ך (כדרך ה"ליטוואקים").

טעם (ג) בודאי אינו נכון, שהרי אם כבר בימי הראשונים נשכחה הברת שי"ן ימנית מבני אשכנז, אי"ז סביר שנתגלתה להם מחדש בדורות מאוחרים. (ותהי להיפך: בני ליטא מסתמא סיגלו להם הברה זו מבני רוסיא, שביטאו שי"ן וסמ"ך כאחת, כמ"ש הט"ז (או"ח סי' קכח ס"ק ל).)

אבל לפי כל האפשרויות האלו, יש לשאול למה עברה נוהג זה גם לכתיבת אידיש, ולמה בוטלה בדורות מאוחרים? ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.