בתניא פרק יב כותב רבינו הזקן בביאור הכתוב "יתרון האור מן החושך", "שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה מאליו וממילא". והנה לפי פשוטו יש לעיין בהבנת הדברים, והרי לכאורה בפשטות מדת החושך שנדחה היא כמדת האור שמאיר, דכשמאיר אור חזק יותר נדחה יותר חושך. ומהו הפירוש שמעט אור דוחה הרבה חושך. וכנראה הכוונה שכאשר יש נר קטן הרי הוא מאיר מקום גדול.

ואולי יש לציין לזה שהוא ע"ד מ"ש בגמרא סוכה (כב, ב) לענין "צילתה מרובה מחמתה", "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת", "כשהנקב רחב כשיעור זוז חמתו מרובה למטה כשיעור סלע" (רש"י), ונמצא, שאור החמה דוחה הרבה מהחושך שע"י הסיכוך. ולא באתי אלא להעיר.