מי שאינו עונה "אמן יהא" הוא בנידוי מ' יום

בדרך כלל מקורות הקבלה בשלחן ערוך רבינו, במיוחד בחלק שאינו מהדו"ב הם ממה שמובא במג"א או מפרשי השו"ע, אך לעתים מוצאים, במיוחד בסוגריים (שלכאורה הם הוספות מאוחרות?), שמוסיף דברים מתורת הסוד מדיליה, בלי שהובאו בנו"כ השו"ע. הריני רושם כמה מקורות מקבלה הן מן החדש והן מהישן שהובאו בשלחן רבינו וטרם צויין למקורם. ועדיין כללי הדבר צריכים לימוד, ואכמ"ל.

באחד הגליונות שעבר כבר ציינתי מקור לדברי אדה"ז בשלחנו בסי' נ"ו בסוגריים: "(והשומע ואינו עונה הוא בנידוי מ' יום)" שמקורו מדברי 'ספר זכירה' שמביא כך בשם האריז"ל, ואז כתבתי שבוודאי ראה כך במקור כלשהוא. בינתיים מצאתי המקור שממנו שאב ה'ספר זכירה' דבריו והוא מספר 'קיצור של"ה' (במהדורות המצויות עמ' מ"ח, ג) "וגם מי שמבטל במזיד אמן יהא שמיה רבה אחד דוחין אותו ממחיצתו מ' יום כאשר נמצא בכתבי האר"י ז"ל". וכ"ה בלי לציין שמכתבי אריז"ל בעמ' י"ט, ג: "דאפילו מי שמתרשל ומבטל אמן יהא שמיה רבא אחת דוחין אותו ממחיצתו ארבעים יום". (ונודעתי לציון זה, ממהדורת 'ספר זכירה' בתוספות ציונים ירושלים תשנ"ט).

שילוב אצבעות זו בזו בזמן שלום

בסי' צ"א ס"ו כותב רבינו "ומכל מקום טוב ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום כי בזה מוריד דין על עצמו". ורבינו מציין מקורו בעצמו שהוא מט"ז סי' צ"ה סק"ג "וחלילה לפכר ידיו בעת שלום, כי הוא מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע". והן ב'ט"ז' מהדורת מכון ירושלים, והן במהדורה החדשה של שו"ע לא ציינו המקור לדבר בספרי הקבלה. ואציין איפוא לכמה מספרי חן שמביאים ענין זה.

א. ובכן המקור הראשון הוא ב'זהר' ויקרא (כד, א) "וכד דינא אשתלים ושריא עליה דב"נ כדין אסתיים ואתתקנו אצבען חמש בגו חמש ימינא בשמאלא לאחזאה דהא כולא אסתכמו עליה בההוא דינא". ומדברי הזה"ק משמע שאם יש לאדם דינים אז ממילא עושה אדם כך בלי שיחוש בכך.

ב. וב'שער המצות' פרשת עקב: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כמו שנוהגים בני אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה, והטעם הוא לפי שהם כחות עליונים ימיניים ושמאליים ואין לערבם".

ג. ודבריו הובאו בספר 'מעבר יבק' (שפתי צדק פט"ו) "ואין לבריא וכל שכן לחולה לשלב האצבעות של ימין בשל שמאל". (ודרך ה'מעבר יבק' הגיע הדבר לכאורה להט"ז ואדה"ז, כי לא ראו שער המצות משמונה שערים).

ד. וב'ספר זכירה' (מהדורת תשנ"ט עמ' עד"ר) יש הדגשה מיוחדת שאינה במקורות: "יזהר שלא לשלב אצבעות זו בזו, דזה מביא לידי דאגה" (ועיי"ש בהערת המהדיר).

אולם הדגשת הט"ז ואדה"ז בעקבותיו, להבחין בין זמן שלום או זמן גזירה, לא ראיתי בינתיים.

מסירת נפש הצדיקים הוא קרבן לשם

בסי' ק"כ ס"ב: "ואשי ישראל הן נשמות הצדיקים שמקריב מיכאל שר הגדול על המזבח של מעלה (ולמטה הן הקרבנות שמקריבים הצדיקים ומוסרים נפשותיהם להקב"ה על כל דיבור ודיבור היוצא מפיהם המכונה בשם מזבח)". ההוספה שבסוגריים לא ראיתי בנו"כ על אתר ובמהדורה החדשה לא ציינו לכך מקור.

אולם כנראה מקורו ב'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו (ח"ג סל"ב): "כי שם צוה את הברכה לאיש ישראל, אנשיהם ממש בשעה שתפילתם בפיהם ירצו סלה" וב'יד יהודה' (פירוש קדמון - לפני אדה"ז - לעשרה מאמרות) מפרש: "בשעה שמוסרים נפשם בתפילתם ואז בפיהם ירצו סלה וזהו שתקנו ואיש ישראל ותפילתם תקבל ברצון" (וציינו לכך בשו"ע מה' מ"י, ולפלא שעורכי שו"ע רבינו לא מצאו מקור גלוי זה).

עצב מיוחד לזכרון

ידוע ומפורסם סיפור שסופר ע"י אדמו"ר הריי"ץ, מה שאירע לאביו אדמו"ר הרש"ב שבאמצע הסעודה (וכידוע שיש נוסחים שונים בסיפור) סיפרו לו שמדענים גילו עצב במח שעוזר לזכירה, ולכן יש הבדל שכשאדם מנסה להיזכר הוא מרים ראשו כלפי מעלה וכשמעיין מוריד ראשו, ואדמו"ר הרש"ב הראה שכבר כתוב כך במאמרי אדמו"ר האמצעי, והוא ידע כך מאדם עליון, והנה לפני כמה שנים כבר העיר ח"א שכך מבואר בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (ובזכרוני שהעיר אז, שספר זה מובא בשו"ע אדה"ז בהל' טריפות), ומאז גם התעוררו אחריו לציין להשבילי אמונה. ובאחד הגליונות (תשי"ט) העיר הרי"מ שיחי' שמצא כך בס' תו"א להמקובל הר"מ פאפוריש שנדפס מכת"י. ודייק שם על הבדלי הנוסחאות. ובראשית השנה שוב העלה מישהו הנושא בקובץ בלי חידוש בדבר.

ולהעיר ממקור יותר קדום שמזכיר טעם על ההבדל בתנוחת הראש בין זכרון לעיון (וכנראה גילוי המדענים הי' שיש איזה גיד מיוחד לכך, וזה מבואר דוקא אצל אדמו"ר האמצעי), והוא בספר דרשות מהר"י אבן שועיב לתלמיד הרשב"א (מהד' ווגשל עמ' רפ"ד): "מצינו במח שלש מקומות, האחד באמצע המוח לקבל כח העליוני ורוחני , והוא כמקור וכמעיין לשני אנשים, והשני הוא לפניו שיש בו כח הציור והמחשבה להבין דבר, והג' לאחוריו ובו כח הזכרון, ולכן כשהאדם רוצה להשכיל ולהבין, משחה ראשו שיבא בו השפע מן האמצעי, וכשרוצה לזכור דבר מה מגביה ראשו למעלה להשפיע אליו מן האמצעי". אך יש הבדל בין דבריו להשבילי אמונה, ואכמ"ל.