בלקוטי דבורים ח"א (לקוט ה) – עמ' 165 ואילך (לה"ק) נאמר: "פעם אחת אירע שהגיע לישיבה תלמיד אחד למדן ובעל כשרון . . בעל מדות גסות וגם פניו אינן עדינות ביותר. אבי [כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע] חשב רבות והתעמק בענין . . שיהיה צורך לקחת אותו חזק בידים . . כותב לי אבי באחד ממכתביו, להטיל על אותו תלמיד את כל העבודה הקשה הקשורה בהכנות לשמורה . . קיימתי את כל ההוראות בהידור, כל העבודות הקשות בבירור החטים, בהעמדת הריחיים של יד ובטחינה עצמה, העמסתי על התלמיד האמור, עד שבמשך שני שבועות לא היה לו רגע מנוחה, לא היה לו לא יום ולא לילה, והכל היה בסדר מסודר, שלא ירגיש שמתבצעת כאן הוראה מסויימת . . באחרון של פסח, בשעת סעודת החג אצל תלמידי הישיבה ב"זאל הגדול אומר לי אבי: יוסף יצחק! ראה פעולת זיעה של מצוה – בהצביעו על הבחור האמור מבלי שיבחנו בכך – הוא הרי קיבל פנים אחרות לגמרי, הגסות הוסרה ונראים פני אדם". עכ"ל.

ולהעיר בזה ממ"ש החיד"א זצ"ל בס' עבודת הקודש – מורה באצבע (סי' ז' אות רד): "ערב פסח יזהר לטבול במקוה טהורה . . ויזדרז בעשיית מצת מצוה בערב פסח, ויהיה נמצא שם, ומאד יתעצם בזה, והלש העיסה וטורח בעריכתה הוא תיקון גדול לכפרה, וקודם לישה יבטל כל הפרורין וכל דבקי עיסה כעפרא דארעא, וישים מעייניו לטהר לבו ורעיוניו וכל אורחותיו, כי עיקר טהרת כלים הוא כלי הנפש שהם אברי הגוף שבהם שאור היצה"ר". עכ"ל.