ידוע[1] זה שהוקשה בנוגע להפרשיות המחוברות "נצבים וילך" שלכאורה הם הפכיים זמ"ז בתוכנם ובפירושם, וגם ידוע שריבוי פעמים בקביעויות שונות חלים אלו הפרשיות בהשבת שלפני ראש השנה.

והנה יש לקשר הפכים אלו ד"נצבים" – עמידה במקום אחד, ו"וילך" - הליכה ממקום למקום, עם המובא בנוגע לשעון (ראה תורת מנחם ח"ו עמ' 99) ובזה"ל: "פעם היו אומרים על שעון: הוא הולך אנה ואנה, ללא הרף, ובכל זאת אינו זז ממקומו", ע"כ. ועוד בנוגע לשעון (ראה תורת מנחם חכ"ח עמ' 85) בזה"ל: "וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש'שעון' הוא מטיף מוסר אילם (א שטומער מוסער זאגער) - הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע הרי זו הטפת מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן". ע"כ.

וממשיך לבאר שכ"ז שייך לכולם ובפרט לצעירים שחושבים שיש מספיק זמן ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום וההוראה מהשעון הוא לחטוף ולנצל את זמנם במלוא המרץ.

וע"ד הצחות אפשר לבאר הטעם שפרשיות אלו חלים דוקא לפני ראש השנה, שהרי זהו הזמן הכי מתאים לקבלת דברי מוסר אלו שכדאי ונכון לנצל ולייקר כל רגע מהזמן שניתן לנו בחיינו.

ויש להוסיף שגם אלו שהם בבחינת מהלכים, ישנם פעמים שגם הם אינם יודעים לאן הולכים ואינם מכוונים לשום דרך, הרי הוראה הנ"ל מכוון גם אליהם, שלא יחשבו שמכיון שהם "הולכים" (בניגוד לנצבים ועומדים) הרי הם על הדרך הישר, אלא שגם הם צריכים ללכת עם מטרה וכוונה פנימית לשאוף ולהצליח בענינים בהם הם מתעסקים, שזהו ההוראה מ'נצבים' – עמידה ישרה ותקיפה.