גבור כארי ועז כנמר שייכים להלכות השכמות הבוקר

א) בגליון תשע"ה ע' 97 ביארתי הטעם מדוע כתב רבינו רק שני פרטים ממשנת י-ה-ודא בן תימא בפתיחת הספר. וביארתי שרק שני עניינים אלו (גבור כארי ועז כנמר) קשורים דוקא להלכות השכמות הבוקר עיי"ש בארוכה. וכעת השגתי הספר שולחן המלך וראיתי שמביא שם ממכתב הרבי שכבר ביאר הרבי את דברי אדה"ז כעין זה. ושם מציין שהמכתב נדפס בקובץ מסויים, ואין הקובץ תח"י לבדוק הדברים.

הבינוני כיסוד להלכות תלמוד תורה

ב) שם בע' 94 הארכתי בכללים במהדו"ב, והבאתי את דברי הרבי בלקו"ש (חט"ז ע' 363) שדברים מסוימים במהדו"ב מיועדים לבינוני דוקא. ויש להעיר מדברי אדה"ז במאמרי אדה"ז הקצרים ע' שי-י"א בו מבאר דברי החרדים בשם האריז"ל "שהדבקות גדול מלימוד התורה", וא"כ מהו משתמרת [אצל חסידים הראשונים]? וקודם מבאר עפ"י נגלה (ויסוד זה מביא גם בהל' ת"ת פ"ד ה"ו) "יש ב' מיני מצות הלימוד: א', ידיעות כל התורה והב', מצות והגית. ועל הידיעה אמר ותורתן משתמרת דהינו מחמת גודל האהוי"ר שלהם לא היו צריכים לחזור על לימודם". ואח"כ מבאר "עפ"י דרך אמת" שבאמת "הלימוד גבוה יותר מבחי' אהוי"ר" וזה תלוי למי. "אם ההשגה בתושבע"פ הוא בפנימיות מאד כהשגות רשב"י . . . נמצא גבוה מבחי' אהבה דהיינו התפלה".

מאידך "חסידים הראשונים לאחר שגמרו מצות הידיעה הי' עיקר עיסקם באהוי"ר בהתבוננות רב". ומסיים המאמר: "ולמעשה לבינונים בתחילה צריך לידיעות התורה כולה ולמצות והגית וגם צריכים ליתן עת קבוע לבחי' אהבה, כי לבינונים האהבה גבוה מבחי' לימודם. . .". וסדר לימוד זה הריהו בעצם אותו סדר הלימוד המבואר בהל ת"ת בארוכה. נמצינו למדים שאף הל' ת"ת מיועד לבינונים בעיקר. (וכידוע שהל' ת"ת מבוסס הרבה על יסודות הקבלה כפי שנראה בעליל, כמו פסקי הסידור ומהדורא בתרא). ומעניין, שזה היפוך מדעת בעל הבית: צדיק, לאו דוקא שצריך להיות עסוק כל היום בהתבוננות ובאהוי"ר, אלא ללמוד תורה; ודוקא הבינוני צריך להקדיש הרבה זמן על השגת אהבה אפילו על חשבון מצות והגית. (אבל לא על חשבון ידיעת התורה.)

ובזה אולי אפשר לבאר הסתירה בין סדר הלימוד המעשי שאדמו"ר האמצעי כותב בשם אדה"ז בהקדמתו לשו"ע שאינו כולל לימוד כל התורה כולה כלל, אלא לימוד פסקי הלכות ממקורם הנוגעים למעשה, לבין סדר הלימוד המבואר בהל' ת"ת, הכולל לימוד כל התורה ממש עם כל התוספתות והמדרשים ובבלי וירושלמי שאין לזה זכר "בסדר לימודם כפי שקבלתי מאאמו"ר ז"ל והורגלנו בנעוריי? כי הדבר תלוי בדרגת הלומד. אך צ"ע כי סדר זה הי' לאדמור האמצעי בעצמו? וצע"ג בזה. וכן צריך בירור גדול בסוגיא זו מה גדול ממה: תורה או אהבה ה' בתורת רבינו הזקן כי לפום ריהטא הרבה סתירות בדבר. ואכמ"ל.

מקור לנטילת ידים קודם שידרוך על הקרקע

ג) באותו מאמר ע' 98 הבאתי מקורות על נטילת ידים ליד המטה וממקורות חסידיים הבאתי שהנט"י צ"ל על המטה ממש (והר"י מונדשיין הביא ממקורות חב"ד בענין זה) ומצאתי כעת מקור אחר בדבר והוא מהנהגות של רבי אברהם גאלאנטי (מגדולי תלמידי הרמ"ק ואח"כ גם קיבל מהאריז"ל) נדפס בספר האוסף 'הנהגות הצדיקים' ע' סד אות כ"ד "ליטול ידו בקומו ממטתו קודם שיגע בשום דבר וקודם שידרוך על גבי קרקע להעביר רוח הטומאה". הרי כאן בליל היסוד של נטילה קודם שידרוך על הקרקע!

עוד יש להעיר משם, על מה שדנתי באותו גליון, ע' 64 בדבריי 'מקורות בחסידות', על דברי אדה"ז הידועים, אי יישר חילי הי' מתקן שיר השירים במקום לכו נרננה. שם באות כ"ח מביא מנהג צפת "נוהגין להקבלת שבת אחר מנחה . . .קורין שיר השירים ואח"כ הפיוט של הקבלת שבת בואי כלה". הרי שהי' אכן מנהג כזה לא לומר לכו נרננה רק במקומו שה"ש.

מקור ללבישת אנפילאות בצניעות

ד) באותו גליון ע 99 הבאתי מקור לפסק אדה"ז שיש לנהוג במדינות אלו בצניעות אפי באנפילאות מצוואת בעל יסוד שרש והעבודה עיי"ש (ושם תהיתי אימתי נדפס הצוואה, כעת התברר לי שנדפס לראשונה בתקנ"ד, וא"כ יתכן שאדה"ז ראהו טרם כתב המהדורה בתרא) ולהעיר שיש לכאורה למצוא מקורו בבבא בתרא נז ב, שהמג"א בסק"א כבר מביאו, "חלוק של ת"ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו". ופרשב"ם: "שתהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף" והנה ראה שם דברי הנימוקי יוסף (על הרי"ף ע' ל"א) ד"ה כל שאין: "עיקר זה הדין נוהג בארץ ישמעאל שדרכם לכת יחפים וחלוקם ארוך לכסות עד פיסת רגלם".

אך הרמב"ם (הל דעות פ"ה ה"ט ) מפרש כוונת הגמ' באופן אחר, כפי שכבר ציין הפמ"ג, שלא יהא דק כל כך שיהא בשרו נראה מתחתיו (וכן הוא במאירי ועוד). אך צ"ב אם זהו מקור אדה"ז, כי לפי"ז (ובפרט לפי דברי הנמק"י), הרי שיש דין צניעות, לת"ח עכ"פ, אף להולכי יחף בארץ ישמעאל? ואילו אדה"ז פוסק בכל המקומות שדין זה חל רק על מדינות אלו (חוץ לש"ץ ועוד) שלא נוהגין ללכת יחף. ברם המדינות ההולכות יחף אין דין צניעות על הרגלים.

ואולי א"ל שאדה"ז יפרש למעשה את דברי הגמ' כהרשב"ם, אך ביחד עם זה יסבור שהנמוק"י, הסובר שהכוונה לאנשי מדינות ישמעאל, חולק למעשה על הרשב"ם. ואדרבה הרשב"ם אכן מדבר דוקא על מדינות אלו, הכוללת את צרפת - מקום מגוריו של הרשב"ם. ולכן דוקא במדינות אלו שלא נוהגין ללכת יחף יש שם דין צניעות לכסות הרגליים היחפות.

לעומת זאת הנמוק"י סובר שזה קאי על בני מדינות ישמעאל בלבד וזה דין וחומרא מיוחד על ת"ח בלבד ואינו דין צניעות לכולם, (ומדבריו יש להסיק כש"כ וק"ו שבמדינות שאין הולכין יחף כלל שיש בוודאי בזה דין צניעות) ומאידך נראה, שלכן פירוש הרמב"ם את דברי הגמ' באופן אחר לגמרי, כי מכיון שהוא חי במדינת ישמעאל בהן הלכו יחפות לכן לא שייך לפרש שזה קשור עם גילוי הרגליים ולפיכך פירוש באופן אחר. ובכן הרי י"ל שהרשב"ם מהווה מקור להלכה זו. ולהעיר שבאמת פירוש הרשב"ם מקורו בדברי רבינו גרשום מאור הגולה של יהודי אשכנז.

ועיין במג"א סק"א שכותב על גמרא הנ"ל (ופירשב"ם עיין פמ"ג) "והאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראית". (אגב רואים כאן עוד הפעם המגמה שדיברתי עליה בגליון שעבר, שהמג"א מתנסח בניסוח של זמן: "והאידנא… שהולכין הכל בבתי שוקיים.." ואילו אדה"ז בסי' ב' כאן מתנסח בניסוח מקומי וכללי: "במדינות אלו שלא הולכין יחף לעולם אפילו בקיץ".

ואמנם לכאורה ניסוח של אדה"ז מובן יותר כי חילוק זה בין המדינות מבואר וידוע מאד כבר בין הראשונים, ואילו מלשון המג"א משמע שזה רק האידנא? ולהעיר שטעות נפלה בהערה ההיא שנשמטה, בציטוט שלי מהמג"א, מלת "מקום" מהמשפט "והכל לפי הזמן והמקום". וכל הערתי היתה על החידוש בנימת אדה"ז על חיקים של מקומות קבועים ומוגדרים המזכירים את החילוק הידוע שלו בהרבה מקומות על מדינות אלו שלא הולכים יחף לבין המדינות האחרות שהולכים, אולם מהמג"א נראה שזה ענין שקרה רק בזמנו ובמקומו ואינו תופעה כללית. ועל זה ביארתי מהי היסוד של אדה"ז? וזה ברור למעיין ומתבונן כראוי בכל רציפות דבריי ולא רק בכל קטע לחוד.) וצ"ע בכוונתו. ולכאורה משמע מדבריו מזה שכותב ש"האידנא אין נזהרין בגלל שהולכים בתי שוקיים", שאם אכן אין הולכין האידנא אנשי המקום בבתי שוקיים היו חייבים ליזהר, ולכאורה מדוע, הרי אז אין דין צניעות שייך כלל בזה? אלא מכאן שלומד כהנומק"י שדין זה נאמר מלכתחילה לאנשי ישמעאל ובכל זאת מצד מדת חסידות יש ההלכה שחייב לת"ח להתכסות. ועל כך כותב המג"א שאצלינו אין שייך כלל הידור כזה. אך מאדה"ז משמע שאין כלל דין של צניעות במדינה שהולכים יחף. ועצ"ע.

מקורות לשבח מדת הצניעות

ה) בסעיף הנ"ל שם פותח אדה"ז: "מדת הצניעות שיבח הכתוב במקומות רבות וחכמים ציוו בה לכל אדם להיות צנוע בכל אורחותיו ולא להתנהג בפריצות אפי' שלא בפני הבריות, אלא בינו לבין עצמו כמו שיתבאר בהל' צניעות" ועל המלים מדת הצניעות מצויין במרמ"ק (של אדה"ז? של המהרי"ל?) "עירובין ק, ב ברכות סב, ב". וצ"ע כוונת הציון, כי בשני המקומות לא מבוארים שום מקור מהכתובים המשבחים את הצניעות. בברכות מדובר על צניעות בביה"כ ולא מבואר שם אף מקור מהמקרא, ובעירובין על צניעות בתשמיש, ושם אף מביאים את מאחז"ל הידוע שאלמלא ניתנה תורה הי' למדין צניעות מחתול וכו', אך מקור מכתוב לא ראיתי? ואולי הציונים קאים על המלים "וחכמים ציוו בה לכל אדם", וראה להלן. וצ"ע.

ועוד יש לעיין מהם ה"מקומות הרבות" שבהם הכתובים משבחים את מדת הצניעות? לפי הקונקדרציא מופיעה מלת צנוע וכדומה, רק פעמיים בכל המקרא. עיין במדבר רבה א' ג': "יפה היא הצניעות שנא' (מיכה ו') והצנע לכת עם ה' אלוקיך …וכן דוד אמר (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה... מיכן אמרו אשה שהיא מצנעת עצמה... ראויה היא שתנשא לכהן.." (ופסוק זה מובא גם בירוש' יומא פ"א ה"א ובויק"ר פ"כ אות י"א ועוד) וראה בפסיקתא רבתי פרק מ"ה: "שאין לך חביב לפני המקום מן הצניעות והצנע לכת עם אלוקיך".

ופסוק זה מובא גם בסוכה מט ב, ומכות כד א,: "והלא דברים ק"ו ומה דברי שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה". ורש"י שם ד"ה דברים שדרכן לעשות בצנעה, מפרש: "כגון צדקה הניתנת בסתר". דהיינו שפסוק זה משמש על קיום המצות בעיקר. פסוק אחר שבו כתוב מפורש מלת צניעות הוא במשלי יא ב "ואת צנועים חכמה" וחז"ל אף למדו מכך בנוגע לימוד התורה בצנעה: "והיגע בתלמודו בצנעא לא במהרה הוא שוכח, מה טעם? ואת צנועים חכמה". והשווה סוכה שם, ומו"ק ט"ז א "מאי דרש? "חמוקי ירכיך" (שה"ש ז)... מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר". וצ"ע האם לאלו הפסוקים הכוונה?

מקור על חובת הצניעות?

גם הלשון "חכמים צוו בה לכל אדם", צ"ע בדיוק מה מקורו שזה "ציוו" ממש, כי אין לשון של ציוו בשני המקומות הללו. ולהעיר מלשון של חובה לגבי צניעות בדרך ארץ זוטא ז, ב: "תלמוד חכם צריך שיהא צנוע באכילה... ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה בהליכתו... כך תלמיד חכם צריך שיהא צנוע במעשיו...".

אך דא עקא ששם נאמר במפורש שזה רק לתלמיד חכם, ואילו אדה"ז כותב שזה 'לכל אדם'. ועדיין יש לחפש האם לא לקח רבה"ז משפט זה ממקור קדום כפי שרוב הביטויים במה"ק שהם שאובים ממקורות שלפניו? ולהעיר מלשון המנוה"מ בפרק על צניעות פ"א (מהד' מוסה"ק ע 760) "לעולם ישתדל אדם להיות צנוע בכל דרכיו שבזה היו מתפארים חכמים והצדיקים בצניעות גדולה...על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם לנהוג בצניעות בדברים שבינו לבין אשתו". ומסיים הפרק אחרי שמביא כמה מאחז"ל על מעלת הצניעות: "הא למדנו כי דבר הצניעות מדה מעולה וחשובה לאנשים ולנשים".

ואולי יש לראות את דבריו כמקור השפעה על ניסוחו של רבינו, ובשינוי הסדר, קודם המשפט השני על מדת הצניעות. ואח"כ המשפט הראשון, על צניעות בכל אורחותיו. ועצ"ע. וראה בהערה הבאה.

צניעות כמצוה מן התורה?

ו) שם, לפני המלים "וחכמים צוו בה לכל אדם", מצוין בסוגריים: "(ע' סמ"ק שמנאן במנין המצות וצ"ע)". והוא בסמ"ק מצוה נ"ז (ולא אדע מדוע לא ציינו למקום הסמ"ק לא בספר מראה מקומות של הר"נ מאנגעל, ולא במהדורה החדשה, שראיתי מסימנים אלו, שבעריכת הרשדב"ל) "וכך לשונו "להיות צנוע דכתיב והיה מחניך קדוש, וכתיב והצנע לכת עם ה' אלוקיך ואמרו חכמים אין צנוע אלא הצנוע בביה"כ והנפנה בלילה יפנה כדרך שהוא נפנה ביום... וגם בתשה"מ צריך להיות צנוע גם בכל דבר צריך להיות בצניעות ולא בפריצות...".

ולכאורה דברי הסמ"ק משמשים גם במקצת כמקור לדברי רבינו הזקן על כך ש"החכמים צוו". אך ביחד עם זה הרי חולק רבינו עליו בזה שאינו מקבל שזה מן התורה ומדייק שציוו חכמים בלבד. וכנראה ה"צ"ע" על הסמ"ק הוא על החידוש העצום שצניעות היא מצות עשה כי הפסוק שמביא מן פרשת כי תצא "והי מחניך קדוש" אינו מדבר בדין צניעות לפי חז"ל, אלא הוא דין בק"ש או תפלה שאסור לאמרם מן התורה לפני צואה או ערווה כמבואר בסי' ע"ד. עוד צ"ע בהסמ"ק שרואה את המקור לצניעות בביה"כ בפסוק "והצנע לכת עם אלוקיך" ולכאורה בכל המקורות ומדרשים נראה שזה מתפרש על עבודת ה' בלבד? ובכללות הענין יש להעיר שלכאורה דין צניעות המבואר בסימן ב', להתלבש בצניעות, ללבוש כיסוי על הרא"ש, לא ללכת בקומה זקופה; ודין צניעות של הלכות ביה"כ שני יסודות שונים הם. דין צניעות של סימן ב' יסודו בהפסוק מלא כל הארץ כבודו (כמבואר בסע' א ובסע' ה' (מהדו"ב)) ולכן לנוכח השכינה יש להתנהג בתכלית הבושה והצניעות. אולם דין צניעות בביה"כ לכאורה מבוסס על הגר של מיאוס וגיעול במעשה שפל ומטונף זה, ולכן יש דינים מיוחדים כמו שתיקה וכיו"ב, כי זה מעשה שחייבים להעלים עשייתו וקיומו מחמת מיאוסו כפי האפשר. אולם הסמ"ק כורך יחדיו כל גדרי הצניעות הללו. ועצ"ע בזה ולא באתי אלא להעיר.

בטעמו של נטילת ידים שחרית

ז) עוד שם במהדו"ב סי' ד סא. ידוע טעמו של הרשב"א (תשו' הרשב"א סי' קנ"א) מדוע מברכין ברכת נט"י בבוקר בברכה משום ברי חדשה "ולהתקדש בקדושתו של מקום ב"ה ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור" (לשון רבינו שם). ובמהדו"ב מצויין שם אות ז "רשב"א ורוקח". ובספר מרמ"ק וציונים של הר"נ מאנגעל, וכן בעקבותיו במהדורה החדשה של סימנים אלו ההולכת ונדפסת כנ"ל, שראיתי, לא ציינו איפה מקום הרוקח. והוא בסי' שס"ג (הלכות ברכות) וז"ל: "על נטילת ידים שחרית להתפלל אעפ"י שעיקרה משום שיבתא מיהו תחילתה כנגד כנגד תמידים ובתחילת עבודה צריך קידוש ידים ורגלים".

ולכאורה נראה שהסיבה שאדה"ז מציין גם להרוקח כאן כי ברוקח מצינו שמצרף שני טעמים של רוח רעה (שיבתא) ושל קידוש ידים ורגלים יחדיו. ובמהד"ב רואים שאדה"ז גם מביא שני הטעמים יחדיו: "כך היתה תקנת חכמים... מהטעם המפורש בזוהר... ומוזכר גם בגמרא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם ולהתקדש בקדשותו של מקום..."

והנה נדמה לי, עד כמה שיכולתי לעיין בב"י ובנושאי כלי השו"ע (ובבאה"ג ובביה"ג), שאין הם מביאים את הרוקח כמקור. ומעניין שבמהו"ב השתמש אפוא רבינו במקורות ראשונים שמחוץ למסגרת השו"ע. (ועל העצם המיזוג במהד"ב בין טעם הגמ' (שבת קט) לטעם הזוהר (פ' וישב) יש לדון אם אכן הם היינו הך? ובפמ"ג תחילת סימן ד' נראה שמקבלם כשני טעמים ויש לענ"ד הבדלים ביניהם לכאורה ואכ"מ).

נטילת ידים דוקא בכלי ובכח אדם. מהו המקורו?

ח) בגליון תשע"ה ע' 77 דן הרשדב"ל שיחי' בפסק אדה"ז בסידורו, (וכן מוכח גם מסגנונו במהד"ב סי' ד ס"ב, וכבר העירו כך במהדורה הנ"ל שבעריכת הנ"ל): "צריך ליזהר אפילו לעכב... שיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם...לפי שבכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר". דהיינו שמחמיר כהרשב"א בכל הפרטים, ודלא כפסיקתו עצמו במה"ק ששם התבסס על המג"א והש"ע וכל הפוסקים האחרונים, שהם הקילו בפרטים אלו, אלא הסתמך לחלוטין על הרשב"א. והנה באמת צ"ע כי הרי הרשב"א בעצמו מיקל בדין כלי וכח גברא (ולדעתו מספיק שכשוך בכלי וכן דעתו גם בנט"י לסעודה כמובא בסי' קנ"ט ) ולכן על איזה סמך מחמיר כאן? על כך מעיר הרב הנ"ל "ופסק לחומרא כשיטת החולקים על הרשב"א וסוברים שבנט"י לסעודה צ"ל מכח אדם דוקא". וזה עדיין פלא, להחמיר עד כדי כך, בלי שום מקור?

וצ"ע עבורי, למה לא ציין הצ"צ לדברי האבודרהם (מהד' ירו' תשכ"ג, ע' ל"ט): "וצריך שיהו המים באים מכח אדם". ולכאורה משמע שאין זה קשור להמבואר לפני כן שם אודות הרוח רעה אלא זה דין בברכה. אך מסיים "ואם אין לו מים.. יכול לנקות ידיו בצרור... ומברך על נקיות ידים..." דהיינו שלדעתו זהו לכתחילה בלבד. בכל אופן, בדבריו אנו רואים שקיימת חומרא כזאת בנט"י שחרית. ועיין ביהגר"א סי' ד סעיף י"ב עיי"ש.

ומעניין להעיר שהרוקח שהבאתי בהערה הקודמת שסובר כהרשב"א (כהבה"ג עיין סי' קנ"ט) בטעם נט"י שחרית סובר גם בנטילת ידים לסעודה כמו הרשב"א, שמועיל שכשוך. וז"ל בסי' שכ"ח (ע' רכ"ד במהד' הנ"ל) "ונראה דהאי שכשוך שעושה בידו במים הרי כח אדם כמה דבעינן כח אדם".