בספר יערות דבש דרוש ז (דרוש התעוררות לגירוש פראג): "והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה, כי אין לך עני מישראל שלא היה לו תשעים חמורים טעונים ביזה מביזת הים ומצרים, ואם-כן לא היה להם חס ושלום מצד הדין תקומה. אמנם קוב"ה כביכול קיימם בתורת הלואה כשיגיעו לכלל מצות צדקה שיקיימו אותה . . תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה יתנוהו למשכן והקרבנות, כי לא היה אז להטיב לעניים כלל".

בדברי היערות דבש יש מקום להעיר ולהאיר:

א) מ"ש "והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה" בשיחת כ"ק אדמו"ר משנת תשמ"ו (נעתקה בספר מצות הצדקה עמ' מז) "...ודאי בהכרח לומר שקיימו את מצות הצדקה (לא על-ידי נתינת ממון, כי-אם) ע"י היחס לכל-אחד-ואחד בסבר פנים יפות, ובפרט כפי שהדבר בא לידי פועל ע"י הכנסת אורחים...".

ב)"קיימם בתורת הלואה כשיגיעו לכלל מצות צדקה" – הוא ע"ד משנ"ת בשיחות קיץ תשכ"ז שיש ענינים שהקב"ה משלם עליהם גם על-סמך המעשים של ישראל שבעתיד כו'.

ג) "תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה – יתנוהו למשכן והקרבנות"; לכאורה למה הוצרכו לזה אם הקב"ה כבר קיימם בתורת הלואה על-סמך כשיגיעו (בעתיד) לכלל מצות צדקה, למה הוצרכו לתת צדקה בפועל לקרבנות, ומשמע שנתינת צדקה לביהמ"ק אינה נחשבת לצדקה הרצוי' ביחס לנתינה לנצרך בפועל כו'1.

ואולי י"ל שזה תלוי בחקירה הידועה [של הראגוצ'ובי (הל' מתנות עניים פ"י), ועד"ז בלקו"ש חי"ז עמ' 26] האם במצות צדקה העיקר היא הנתינה של האדם (ההוצאה מרשותו, חינוך עצמו לנדיבות לב), או העיקר היא הנתינה להעני2. והיינו: אם העיקר היא ההוצאה שלו מרשותו, הרי גם כשהנתינה היא לביהמ"ק – שפיר נחשבת; אך אם העיקר היא ההגעה לרשות העני3.