ב'אור התורה' להצ"צ על מאמרי רז"ל סוף עמ' נג ואילך (ולפני כן בספר מגדל עוז, כפ"ח תש"מ, עמ' תעט-תפ) הובא בשם הרה"צ ר' זושא מאניפאלי ש"על ידי כל מצוה שאיש ישראל עושה בורא מלאך אחד (כדאיתא במשנה), והמלאך יש לו גוף ונפש . . נפש המלאך נברא מכוונת המצוה ברעותא דלבא, וגוף המלאך נברא מעשיית המצוה בפועל ממש" וממשיך שכשם שכן הוא באדם אחד (שמכוונתו נבראת נשמת המלאך וממעשהו נברא גוף המלאך) "כן ג"כ יוכל להבראות מלאך בהצטרף רעותא דלבא ממי שאין לו ורוצה [=ליתן] וגשם העשי' ממי שיש לו ואינו רוצה ואעפ"כ נותן מפני הבושה, מאמצעות שניהם נברא המלאך בגוף ונפש".

[ותוכן הדברים נמצא בעוד ספרים לגבי האדם עצמו ראה בדברי החיד"א ב'יוסף תהלות' על תהלים עה"פ קיט, קנט: "בכל מצוה נברא מלאך אחד, ולפי הכוונה במצוה כן נברא המלאך, שאם המצוה נעשית כתקנה, במחשבה דיבור ומעשה, בכוונה שלימה בלי שום פניה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, אז יברא המלאך כתקנו, בשלם שבפנים. ואם המצוה לא נעשית כראוי, וחיסר איזה דקדוק, או היתה איזו פניה וכיוצא, אז כבר המלאך בעל מום, או חסר וכיוצא", ובחריפות יתר - ב'ראשי אבות' עמ"ס אבות פ"ד מי"א ("אם לא גמר המצוה - גם המלאך לא נגמר") וכו'].

ועפ"י דברים אלו של הצ"צ אולי אפשר לתווך בפלוגתא שמצינו בין המהרש"א להחיד"א:

דהנה על מאחז"ל (מכות י, ב) "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'" פירש המהרש"א (ב'חידושי אגדות' שם) כך: "דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו, והוא עפ"י מ"ש בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפני ענינו אם לטוב ואם לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך שהרשות בידי האדם ממנו יתברך ברוך הוא שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאך הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו".

אבל החיד"א בספרו מראית עין (מכות שם) הקשה על המהרש"א וז"ל:

מ"ש הרב דבכל מחשבה ודבור של האדם הוא נברא מלאך, הן לא ידענו זה, דאיברא דכל דיבור פועל למעלה אם לטוב אם למוטב . . הכתוב 'לא יחל דברו', כי דברו אינו הולך חנם, ככל היוצא מפניו יעשה אם טוב - טוב, וכן להיפך הכל עושה רושם למעלה . . אבל מ"ש שנברא מלאך וגם מן המחשבה נראה דזה אינו, ובפרט המחשבה דודאי גם המחשבה טוב מטהרת הנפש וכן להיפך, אבל שיהיה נברא מלאך מכל דיבור ומחשבה של האדם, אם לא יימצא בפירוש ברז"ל, אני בעניי אומר שאינו כן.

ובהקדים:

לכאורה היה אפשר להוכיח כמהרש"א ממה שמצינו בהלכה כמה ענינים שבהם מחשבה יוצרת פעולה גם בדבר שמחוץ לאדם החושב - כמפורט בתשובות וביאורים של כ"ק אדמו"ר (קה"ת תשל"ד) סי"ד ס"ב הערה 8 [נעתק גם ב'אגרות קודש' ח"א עמ' רלט הערה ח]: "למעלה מכולם ענין שהפעולה נעשית ע"י המחשבה אף שאין שם דבור ומעשה כלל, כמו נדבות קדשים . . הפרשת תרומה . . להחשיב אוכלין למאכל אדם...".

ולפי זה, הרי עאכו"כ שממחשבה נברא (ברוחניות) מלאך!

ברם באמת אין זה מוכרח כי אה"נ במצות שמקיימין ע"י דיבור כת"ת וכדומה, פשוט שנברא מלאך משום שזהו גדר המצוה, ועד"ז במצוות שבמחשבה (ראה הל' ת"ת לרבינו הזקן פ"א ס"ד) - נברא מהן מלאך גם ממחשבה לבד: והדיון היא במצות מעשיות שלא עשאן בפועל אלא חשב לעשותם שלמהרש"א גם מזה נברא מלאך, ולהחיד"א לא.

והנה מצינו להפרי מגדים בספר 'מתן שכרן של מצות' (חקירה ג) נסתפק בהא דממצוה נברא מלאך, אם הוא דוקא במצוה שעושה מעשה, אבל מצוה שהיא בשב ואל תעשה לא, כגון המבטל חמץ בלבו בי"ד ניסן עיין שם.

מדבריו עולה דפשיטא ליה דממחשבה טובה לבד שאין בה מצוה ממש, לא נברא מכך מלאך וספיקו הוא רק במצוה שמתקיימת ע"י מחשבה, ולכאורה הוא שלא כדברי המהרש"א הנ"ל.

ועפ"י דברי רבינו הצ"צ אולי אפשר לתווך:

החיד"א צודק שבמחשבה טובה של אדם לחוד ללא צירוף לא די לבראת מלאך, והמהרש"א צודק - כיון שעם ישראל הוא מציאות אחת (ובפרט לפי ביאור הצ"צ דרמ"צ קלח, ב), הרי מצטרפים יחד מחשבה (דיבור) ומעשה.

[ולהעיר מ'התוועדיות תשמ"ב' ח"ג עמ' 1993: ואפילו מחשבה אחת!] ועצ"ע.

ומדי דברי בו יש להעיר דבר פלא שבספרי חסידות פולין מצינו כיו"ב בשם הר"ר זושא גם לגבי עבירות - כך נאמר בספר 'רב טוב' לרי"י טייטלבוים (לבוב תרמט, בלק קלז, א):

"אמר רבינו הקדוש ר' זוסא זלה"ה, שלא ראה מלאך שלם מעבירה של ישראל המאמין בה', כי אם יש בלא ראש או בלא יד ורגל, כי ישראל אפילו בעת מעשה כואב בלבו ונאנח, ובזה נשברו אברי המלאך".

[וראה בספר "מדבר קדמות" להחיד"א מערכת תי"ל ס"ק לד: "כי בשוב החוטא תשובה שלימה יתבטל המשחית ההוא ולא תקובל טענתו" וראה גם של"ה תושב"כ פ' עקב הובא בלקו"ת לאדה"ז].

ולסיים: לכאורה המסופר ב'רשימות היומן' (עמ' רפז. שנט. תה) לגבי לימוד התורה של ר' זושא (וכן בלקוטי דיבורים תקכח, ב) "ונגש ר' זושא מאניפולי כו'" - קשור בהמסופר באוה"ת שם: וכשלמד הרב הקדוש ר' זוסיא מאנפאלי זאת בכה בכי' רבה למה אינו מבין ובא אליו הר"י בעל התוס' בחזיון לילה ואמר לו בני אל תבכה ואגלה לך כוונתו בזה היטב.