בנוגע לכמה מנהגים, סגולות והנהגות שמטרתם לשמור ולהגן וכו' על כל אחד ואחד מבנ"י. צריכים לדייק האם יכול אדם לומר את הסגולה הספציפית ותחול על שני אנשים באותה שעה, להלן כמה דוגמאות של סגולות הנוגעות לרבים במשך כל יום:

א) האם בעל יכול לומר את פרק התהילים כמניין שנותיו עבורו ועבור אשתו (שמניין שנותיה זהה לשלו) על ידי אמירת פרק אחד בלבד, או שמא צריך לחזור פעמיים על אותו פרק?

ב) אבא לתאומים - האם עליו לומר את הפרק שלהם פעמיים - לכל אחד בנפרד, או פעם אחת בלבד?

ג) האם אדם בשם "מנחם מענדל" צריך לומר פעמיים את הפסוקים של שמו בסיום תפילת שמונה עשרה, פעם אחת על שמו ופעם נוספת על הרבי (כמנהג החסידים, ע"ע ספר המנהגים) או שמא מספיק לומר פעם אחת?

ד) אבא שלו שתי בנות[1] - אחת בשם "חוה" והשני'ה בשם "חנה" - שלהם פסוק המתחיל באות ח' ומסתיים באות ה', האם עליו לומר פסוק אחד לשניהם או פסוק נפרד לכל ילדה?

על מנת לדעת כיצד לנהוג, נתבונן בליקוט דלהלן המדבר אודות גודל אמירת פסוקי תורה לפי אותיות השם בסיום תפילת שמונה עשרה:

המנהג: בספר המנהגים חב"ד (עמ' 12) כתב: "נוהגים לאמר בסיום שמונה עשרה - קודם יהיו לרצון השני - הפסוק של שמו. כמה מהחסידים נוהגים לומר . . גם הפסוק של שם האדמו"ר".

ובכף החיים (או"ח, סו"ס קכ"ב) כתב: "טוב לאמר פסוק אחד מן התורה או מן הנביאים או מכתובים קודם יהיו לרצון המתחיל בשמו וסיים בשמו". וכן מצינו בערוך השולחן (סי' קכב, ח) "...ועוד נוהגים לומר פסוק המתחיל באות של שמו ומסיים באות של שמו", וכן הביא בסידור עבודת ישראל.

המקור: בספר טעמי המנהגים הביא בשם זרע קודש: "טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת ח"י פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכל אחד מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלוקים וחס ושלום כשהס"א מתגברת נופלים שמות בני ישראל בגלות בין הס"א ואוה"ע, ובזה שאומר הפסוק בסוף תפלת י"ח שמתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו בזה הכח ייקח את שמו מבין הסט"א שלא יהיה בגלות ביניהם ויהיה שמו רק בקודשה".

הסגולה: על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט) אומר רש"י: "מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילתו מגיהינום".

ובקיצור השל"ה (ד',פ') כתב: ידוע מה שנכתב לעיל בעניני גיהנום וכן הוא בספר הכוונות בעניין חיבוט הקבר, הרשעים אינן יודעים שמם בקבר, ומכין אותם מכות אכזריות ומי שאומר בחייו כל יום פסוק אחד המתחיל בתחילת אות משמו וסיים בסוף אות משמו דהיינו אותו השם העולה עמו לספר תורה שהוא שם הקדוש . . ומי שאומר פסוק כנ"ל, היא סגולה שלא לשכוח שמו . . ויאמר אותו בשמונה עשרה קודם יהיו לרצון בסוף התפילה[2].

וכן כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אג"ק ח"ו, עמ' ערב) - בתרגום חופשי: ליל התקדש שמחת תורה בשנת תרנ"ד בשעת הקידוש - קודם ההקפות הואיל כ"ק אאמו"ר הרה"ק לשוחח בעניני התעוררות בעבודה ואשר העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים בתמימות ביראות שמים, והנני מעתיק קטע קטן משיחתו הק' בהנוגע לעניין הפסוקים:

הסבא - כוונתו על הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ - אמר ביחידות על אחד מגדולי החסידים ישראל משה פאדאבראנקער שעל ידי שאמר פסוקי השמות עם יראת שמים ותמימות פעל כמו אחד אחר שאומר עם קצת ביאורים והשכלות עמוקות.

האותיות של פסוקי השמות שאומרים אותם בשמונה עשרה, הם האותיות שבתורה שמטהרים את הנשמה שבגוף מלכלוך הגוף, וכשקוראים קריאת שמע שעל המיטה כמו שצריך לקרוא, כל אחד אומר לפי כוחו "בידך אפקיד רוחי" מפנימיות הלב על ידי האותיות של פסוקי השמות זוכים שנותנים לנו לעמוד ליד הדלתות הפתוחות ולראות מה קורה בהיכלות שלמעלה".

לסיכום: לפי הנ"ל נראה, כי אמירת פסוקי התורה כפי אותיות השם הינה סגולה גדולה וחשובה ביותר, וממילא ראוי לאמרם לכל אדם בנפרד, לכן אדם ששמו "מנחם מענדל" ורוצה לומר עבורו ועבור כ"ק אדמו"ר את הפסוקים בסיום תפילת שמונה עשרה, עליו לומר - לכאורה - פעמיים את הפסוקים. וכן אבא שרוצה לומר את פסוקיו ילדיו, כפי הדוגמא שהבאנו למעלה, כאשר יש לו שני בנות בשם "חוה" ו"חנה" אשר שניהם מתחילים באות ח' ומסתיימים באות ה' - עליו לומר שני פסוקים שונים או אותו פסוק פעמיים עבור כל בת בנפרד. כי צריך להציל כל אחד ואחת בנפרד מדיניהם הפרטיים.

ובאותה מידה, אבא לתאומים צריך לומר לכל אחד מילדיו את פרק התהילים שלו בנפרד.

ואולי אפשר אף להוכיח זאת (בהשגחה פרטית - ממנהג של ימים אלו, ימי תחילת חודש ניסן) - אשר מר"ח ניסן עד י"ב בו אומרים כל יום נשיא, ובמשך כל הימים אנו חוזרים על אותם פסוקים בתורה ומסיימים בשם של נשיא אחר.

ובלקו"ש (ח"ח, עמ' 44) שואל על כך כ"ק אדמו"ר זי"ע מדוע כל הנשיאים הקריבו את אותם קורבנות? (ובמ"א הקשו עוד יותר, מדוע בתורה מופיעים כל הפסוקים ברצף, הרי כל מילה מדוייקת ואפשר היה לכתוב פעם אחת את הקורבן ואחר כך רשימה של הנשיאים שכך הקריבו), ומתרץ שם, אמנם כל הנשיאים הקריבו את אותם קורבנות ממש, למרות זאת לכל נשיא הייתה כוונה פרטית שלשמה היו צריכים קרבן בפני עצמו.

וכנ"ל בנוגע לנידון דידן, כל אחד צריך את פסוקו ופרק התהילים שלו בפני עצמו מפני הכוונה.

מעניין לעניין באותו עניין, מצאתי אודות לימוד משניות לעילוי נשמת כמה אנשים ביחד, דהנה ב'עולת כהן' (סימן מד) כתב תשובה הלכתית אודות 'אם לימוד אחד עולה לעילוי נשמת שני נפטרים'? ומסיק שם "מדברי המג"א מבואר דבאמירת קדיש על שני אנשים אין לכל אחד זכות כשם שהיה אומר על כל אחד לבדו, ועל כן נראה דלדבריו עם קיבל על עצמו ללמוד משניות לעילוי נשמת אחד, אינו יכול ללמוד משניות אלו אף לעילוי נשמת אחר..", ומסיים: "אף באופן שאינו יכול להוסיף וללמוד אף לע"נ אחר, נראה דאם עבר ולמד אינו צריך לשוב ולחזור וללמוד כל המשניות לע"נ מי שהתחייב ללמוד עבודו, דעיון שהיה צריך ללמוד רק עבורו אף שהוסיף אחר, הזכות עולה רק עבור מי שהיה חייב ללמוד עבורו", עכ"ל.

ועדיין צריך עיון האם אפשרי לומר פרק כ' בתהילים לרפואת כמה חולים ביחד, או שמא יש לומר בנפרד לכל חולה פרק בפני עצמו. וכן כשעושים "מי שברך" לחולים, האם צריכים לומר את כל הנוסח עבור כל חולה וחולה כפי שנהוג בכמה מקומות, או שאפשר לומר "מי שברך" אחד כללי ולפרט את כל השמות?

אשמח באם הקוראים יאירו את עינינו בנושא זה.