הסדר בברכות השחר

בגליון שעבר הערתי על אחד הציונים של המהדורה חדשה של שו"ע רבינו ההולכת ונדפסת. הערתי על המצוין בסימן מ"ו ס"ה על מה שכותב שם רבינו (עפ"י המג"א) ש"במקומות שאין הולכין יחף כלל ונועלים מנעלים תחילה ואח"כ הולכין, מברך תחילה: העושה לי כל צרכי, ואח"כ המכין מצעדי גבר. ובמקומות שהולכין קצת יחף בתוך הבית ואח"כ נועלין כשיוצאים לשוק,מברכים: המכין מצעדי גבר-תחלה". ובהערתי הנ"ל חקרתי באיזה מקומות מדובר? כלום ישנו מקומות ידועים ומוגדרים בזה? והגעתי למסקנה שכפי הנראה מהמקור במג"א יוצא כך: המקומות שאין הולכין יחף כלל ולכן הם מברכים קודם העושה לי כל צרכי, הם מקום הרי"ף והרמב"ם (שהם ארצות ערב). ולפי המג"א כמו כן נוהגים אנו, כי גם בזמנינו חדלו ללכת יחף כלל ומיד נועלים נעליים. ואילו המקומות שבהם הולכים קצת יחף הם קהלת פולין וליטא ואשכנז לפני תקופת הב"ח, שכן בסידורם קודם כתוב ברכת מצעדי גבר ואח"כ העושה לי כל צרכי.

בנוסף הערתי על משמעות הציון במהדורה החדשה אודות חלוקה זו, לאלי' רבה סימן ב' סק"ה שמעיר שם על דברי הרמ"א שם "ולא ילך יחף" - "במקומות אלו ולא במקומות ערב", כלומר - כך נראה לי פירוש דבריו- שבמקומות ערב הולכים יחף, ולכן עבורם לא חל הדין של לא ללכת יחף. ותמהתי מה פשר הציון? ואני מצטט את דברי: "אם כדי להראות שבארצות ערב הלכו יחף בלי אניפלאות למה יש להביא ראיה משם, הלא דבר זה רביה"ז אומרו במקומות הרבה? ואם כוונתם במלת יחף שבא"ר מובנה שבארצות ערב הלכו בלי נעלים הרי כאן מבואר ההיפוך שדוקא בארצות ערב הלכו בנעליים כל הזמן?"

בר בי רב דחד יומא

והנה נשלח אלי, בדרך לא דרך, צילום מדברי הרי"י קעליר (שכפי שצויין בהקדמת ה'חוברת לדוגמא' הוא מצוות העורכים של המהדורה חדשה, וסבור להניח שיש לו יד ושם בהמראה מקומות וציונים שבא להגן עליהם) שהטיח דברי ביקורת נגד דבריי אלה. ואע"פ שמן הראוי שלא לענות לו כלל מאחר שנוקט בדרכים מוזרות ובלתי הגינות לחלוטין, להדפיס טענותיו בגליון שכמעט אף פעם אינו מגיע לידי, ובכן הרי ברור שמטרת דבריו היא רק להישאר צודק, בלי לשמוע מהצד השני, ומה אני לקלקל לו חגיגתו? וכמו כן נוקט בלשון בוטה וגסה עם הכפשות אישיות וכו'; בכל זאת חשבתי שכדאי פעם אחת, לפחות, לענותו כי כאן זה נוגע להדפסת המהדורה וכו'. ואם ימשיך בדעתו ובסגנונו הרי מעכשיו ,עד שידפיס בקובץ דנן או ישלח את דבריו אלי על מנת שאוכל לראותו ולהגיב וייהפך לשואל כהוגן, הרי אין לי שום ענין בדבריו, ושיתפלמס מעתה ועד עולם, כטוב לבו.

הוא כותב שהוא מבהיר "את המובן בלא"ה לכל בר בי רב דחד יומא" - ביטוי האהוב עליו במיוחד, אך מדבריו בהערתו נראה שלא הבין כלל וכלל במה מדובר כאן, וכמעט כי ניים ושכיב כתב את הדברים, ואכן כנראה מתוך האי-הבנות שבהערתו, שכדי להבין הלכה לאישורה, בר בי רב דחד יומא אינו מספיק, אלא צריך ,לפחות, לכמה יומא.

"כש"כ שיש מקומות שהולכים קצת יחף התוך הבית"

זה לשונו אחרי שהוא מעתיק מקצת מדבריי: "וממשיך שאין לומר שהכוונה שבארצות ערב הלכו בלי מנעלים (מפני קושיה מסויימת שיש לו על זה). . . אך בא"ר אחרי שמציין את מקור ההסבר (מלבושי יום טוב להתוי"ט) ממשיך "ועיין לקמן סימן צ"א סעיף ה'. והמעיין בב"י יראה בבירור (את המובן בלא"ה לכל בר בי רב דחד יומא) שבארצות ערב הלכו בלי מנעלים, שבטור שם העתיק לשון הרמב"ם (הל' תפלה פ"ה ה"ה) "ולא יעמוד בתפילה…ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני גדולים אלא בבתי רגלים" ובב"י שם: ונראה מדבריו שאם דרך אניש המקום לעמוד בפני הגדולים כמו בארץ הערב שרי להתפלל יחף" וממשיך לצטט את דיון הב"י עם הגמי"י האוסר להתפלל בלי מנעלים ואינו מחלק בין מקום למקום. וממשיך הרי"ק "וכן כתב אדה"ז בשו"ע שלו סי' צ"א סעיף ה' "אבל אם דרכם להתפלל יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב מותא להתפלל יחף" הרי שבארץ ערב הלכו יחף יחפי בלי מנעלים"

ומסיים הרי"ק: "ואע"פ שדין זה בסי' מ"ו מדבר בעיקר אודות מקומות שנועלין מנעלים אלא שנועלים אותם רק כשיוצאים לשוק אבל בבית הולכין קצת יחף , מ"מ חזינן מהא"ר (והא"ז) בסי' ב' ומהב"י בסי צ"א שיש מקומות שהולכים יחפים לגמרי וכש"כ שיש מקומות שהולכים קצת יחף (בתוך הבית) ודו"ק". עד כאן לשונו.

הרי שהוא משיג עלי 1) שדברי הא"ר שייכים ושייכים לכאן 2) ומקורם ברור בב"י ומשם נראה בעליל שבערב הלכו ממש בלי נעליים 3) לכן יש אפוא מקור מסויים שהולכים יחף אפילו בבית.

מקור מפורש ברמב"ם ובב"י!

והנה כאשר למדתי בהלכה זו על חילוק המקומות בין מקומות שהולכים מיד, כשיורדים מהמטה, בנעליים, נסיתי לחקות למקור הדבר, האם יש מקור על שינוי הרגל כזה, באחרונים, בראשונים, או בגמרא? והנה ראיתי ב'חוברת לדוגמא' שמציינים לאליהו רבה סימן ב', וחשבתי הנה בוודאי שם אמצא קצה- מקור לדבר זה (מלבד שכך יש להסיק מדברי המג"א ועיין לעיל בהערה שלי אות שגם בזה לא הבין הכוונה) והתאכזבתי. מה חידש שם הא"ר, הלא דבר זה -לחלק בין אנשי ערב שהולכים יחפים לבין מדינות אלו שלא הולכים, ידוע למדי, ואפשר לציין לדברי אדה"ז בזה בכמה מקומות (כמובן שהמקור בראשונים) ומה חידש לנו הא"ר?

והנה כעת כותב הרי"ק, מצוות העורכים (ומתנצל שהלך בעקבות הר"נ מנגל, ואין לי טענות בזה חזקה על חבר וכו', אך כשמוכיחים לו, מה יש להתעקש?) בעצמו, שאכן מקורו של הא"ר הוא בב"י! ואם כן השאלה שלי מתעצמת פי שבעתיים: אם כבר נאמר הדבר בב"י למה ציינתם להערה רחוקה של האליהו רבה?! יש רמב"ם מפורש, יש ב"י מפורש ומציינים דוקא לא"ר! (ואני כתבתי שיציינו למקבילות אצל אדה"ז שכן כך נוהגים בכ"מ)

האם הולכים יחף אפילו בחוץ ובכל זאת לובשים נעלים מיד כשקמים ממיטתם?

אך כאמור לא הבין כלל במה דברי אמורים. הוא מסיים את דבריו, שאם רואים שהולכים בארץ הערב יחף הרי מכש"כ שאפשר לומר שהולכים קצת יחף בבית! ודבריו מדהימים: הרי כלפי לייא, כפי שברור מהמג"א ובעקבותיו אדה"ז, הרי הרמב"ם והרי"ף, בני ארצות ערב, ברכו קודם שעשה לי כל צרכי ואח"כ רק מצעדי גבר כי - לפי הסבר היוצא מהמג"א - הם מיד נועלים נעליים בלי שהולכים כלל יחף, ולכן מברכים מיד הברכה על נעליים.

והרי לפי דברי הרי"ק נמצא יציבא בארעה וגיורא בשמיא! הם הם ההולכים יחף אפילו בחוץ, והם הם הלובשים נעלים מיד בקומם ממיטתם?! ובאמת ניכר מדברי הרי"ק שלא הבין כלל ועיקר בהבעיא העצומה שיש בהקבלה זו, ולא תפס מהלך ההלכה, ונתפס לצדדים החיצוניים של ההלכה בלבד, וסבר שאלו בני ערב הם או שכניהם, הם גם אלו שהלכו קצת יחף בבית! (ולכן השמיט השאלה שלי וכותב: "מפני קושייה מסויימת שיש לו על זה" כי לא תפס הכוונה.) והרי ההיפוך הוא הנכון. שיש כאן מוזרות עצומה הנוגד לכל הגיון לכאורה, שדוקא בני הערב שהולכים כל פעם יחף, - "אין הולכים בלי מנעלים כלל ונועלים מנעלים תחילה ואח"כ הולכים". מכל זה ברור כשמש, שאין הציון לא"ר ולהרמב"ם והב"י שייך לכאן כלל, וזה רק גזירה שווה מילולית בעלמא.

מובנו של יחף בהלכה?

מלבד האמור טען בעיקר נגד עצם הרעיון שהעליתי שיש לומר שבני ערב לא הלכו יחף ממש בלי מנעלים או סנדלים וטען שיוצא ברור מהרמב"ם והב"י שהלכו יחף ממש בכפת רגליהם על הארץ ממש. והיות שזה אכן חידוש קצת שלי והעניין מסובך מאד, כי יש הרבה סתירות גדולות בזה, עיין לדוגמא דברי ה'תורה שלימה' (ושם מסיק שכנראה אפילו בארצות ערב לא הלכו בכפת הרגליים בלי שום חציצה בינה להרצפה )בנספח לסדר שמות, מה שמביא סתירות גדולות מכמה סוגיות ירושלמיות, וכן קושיות גדולות בענין מן הבבלי, וכן אי בהירות במובנו של מלת יחף בהלכה, ואין המסגרת מרשה להאריך יותר אשאיר הדברים לגליון אחר אי"ה.