ב'הערות וביאורים' גליון טו (תשצד) ע' 69-79 הבאתי דעתו של הצמח צדק בשו"ת יו"ד סי' קצה, שלדעתו: "מדינא דגמרא גבי מלאכת שמים כסופרים ומלמדי תינוקות וכה"ג אדרבה מקפידים שיהי' קנאת סופרים בכדי שיתייראו זמ"ז, וא"כ לא היה ראוי כלל ליתן הסכמה ואיסור על שאר מדפיסים שמסירים הקנאת סופרים, והוא הפך דינא דגמרא...". ראה שם בארוכה.

והעירני חכ"א שלכאורה א"א להתיר עפ"ז להפסיד מחדש בצורת אופסט ספר שמישהו אחר הוציא שהרי הוא השקיע כסף בזה ואיך אפשר להתיר הדפסתו כמו שהוא בצורתו, והרי בימי הצ"צ עוד לא היה דפוס אופסט.

ולכאורה באם כזה לא למדנו, אבל כיוצא בזה למדנו. דהנה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חו"מ סי' כד שדן במי שהדפיס כמה סדרים מהתלמוד מ'אימהות' ('מאטריצות') שנעשו בהזמנת מחבר אחד. בתחילת התשובה הוא דוחה את טענת מחבר הספר כיון שהרי המדפיס השני לא גרם למחבר הוצאה יתירא, וא"כ מקרי "זה נהנה וזה לא חסר", ופטור המדפיס מלשלם למחבר הספר.

אבל שוב מסיק שזה נכנס בגדר "זה נהנה וזה חסר", משום שע"י הפצת התלמוד המודפס מחדש ימעטו הקונים שיקנו את התלמוד שנדפס עם פירושו של המחבר.

ויל"ע: 1) באם המו"ל הראשון כבר הרוויח את הוצאותיו (ובפרט באם מדובר בהדפסה חוזרת) האם גם אז זה נקרא "זה חסר"? 2) מהו גדר "זה חסר" כאן, הרי לא החסיר לו כלום, אלא גרם שלא יקנו אצלו את ספריו, וא"כ לכאורה הרי זה רק נכנס בגדר הסגת גבול, שלדעת הצ"צ אין זה אסור במלאכת שמים? 3) יש מקום לחלק ולומר שמחבר הספר אכן שילם בשביל המאטריצין אבל הרי לא חידש בו כלום, משא"כ מי שעורך ספר. ויל"ע ולהאריך בכ"ז בסברות לכאן ולכאן, ותן לחכם וכו'.

ויש להעיר בנוגע למטריצען משו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קכה: "והוי לכל היותר כמו משתמש בכלי של חבירו שלא מדעתו".

הנ"ל צוינו אצל ר"נ רקובר בספרו 'זכות היוצרים' עמ' 104. ענין הסגת גבול בספרים מוזכר בקצרה באנציקלופדיה תלמודית, כג, ערך יורד לאומנות חברו, טור תז.