ירושלים עיה"ק
בשעה שהגיע לידי הגליון החגיגי מס' 770 חשבתי, הלא עת היא לחשבון הנפש למען דעת מטרת הקובץ.
ואף כי הדבר גלוי וידוע לכל, ובמשך עשרים-ושבע השנים מאז החלו בעריכת "הערות התמימים" (י"א ניסן תשל"ב) לא ערער אדם על הדרך הסלולה שבה הלכו, אלא שלאחרונה קמו אנשים, מאלו ש"תואנה המה מבקשים" ומשתדלים לקלקל כל חלקה טובה, ובפיהם "תורה חדשה" במטרת הקבצים ו"נזיפה" במהותם הנוכחית.
ומעשה שהיה כך היה: בגל' תשנח התקשיתי במכתבו של רבינו זי"ע, שבו מגדיר הוא כ"איסור חמור" רקימת תמונה מחוטי צמר ו"רשת" פשתן: הלא איסור שעטנז הוא בלבישה ולא בעשייה. בגליונות הבאים שקלו וטרו בקושיא זו בשובה ונחת, זה מותיב וזה מפרק, הכל כדרכה של תורה מימים ימימה וכקדם קדמתה.
עד שיצא איש ע"מ לקנטר (ראה תענית ז, א תוד"ה וכל), ובעקבות השקו"ט הנ"ל פירסם בא' הקבצים "דעת תורה" והוראה ברורה לאנ"ש, כיצד כותבין וכיצד אין כותבין, והכל כיושב ודורש מפי הגבורה. וז"ל:
פשוט לכל חסיד, שהכותבים בקונטרסים אלו צריכה להיות מטרתם "לקיים דברי חכמים", כלומר להראות העמים והשרים את יופיה ועמקותה של תורת הרבי, לסלק את הקושיות העלולות להתעורר ע"י העיון השטחי .. [אבל כשמקשים קושיות, אפילו אם "השאלות נכתבות בכל הכבוד הראוי, ואין צריך לומר שאין הם על מנת לקנטר ח"ו", הרי] כאשר בחור צעיר בישיבה קורא אותן, ויודע שהן נכתבו על ידי אחד מאנ"ש, ובדרך כלל אין בידיו של הבחור את הזמן והכשרון לחפש תשובה לכל שאלה, הרי בכל ליל שבת לאחר קריאת הקונטרס הוא "הולך לישון עם ספיקות באמונה" .. וכ"ש וק"ו כשהקונטרסים מגיעים לאלו אשר "תואנה הם מבקשים", שאין זה מוסיף בקידוש ה' אלא בהופכו. עכ"ל.
ואף כי למראית עין עטופים הדברים ב"חסידישע זיידענע זשופיצע", אבל הם היפך האמת, ולפיכך גם היפך החסידות! הכותב מודד את הרבי באמת המידה של בעלי-בתים, שהיא – כרגיל – היפך דעת תורה, ולכן משער שנחת-רוחו של הרבי היא כש"מראים העמים והשרים את יופיה ועמקותה" של תורתו. ואילו היה מביט על הרבי בעיניים של תורה, היה למד מדברי הגמ' (ב"מ פד, א) מהי הנחת-רוח האמיתית של תלמידי חכמים!
הגמ' מספרת שם על ר' אלעזר בן פדת שהיה חריף, ולכל דבר שאמר לו ר' יוחנן היה מביא "תניא דמסייע לך". אמר לו ר' יוחנן (בצער או בתרעומת), שבשעה שהיה ריש לקיש יושב אצלו, הרי על כל דבר שאמר לו ר' יוחנן, היה ריש לקיש מקשה כ"ד קושיות ור"י היה מתרץ כ"ד תירוצים "וממילא רווחא שמעתא", ואתה אומר לי "תניא דמסייע לך"! "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא"?! במלים אחרות: כלום אני זקוק ל"הסכמה" שלך או שתוכיח את יופיים ועמקותם של דבריי?! הנחת-רוח שלי היא כש"רווחא שמעתא" ע"י הקושיות והתירוצים!
ולא מלבי אני מדמה מילתא למילתא, אלא רבינו בעצמו הביא את דברי הגמ' הללו (בשיחת י' שבט תש"מ, באזני אלפי מאנ"ש ברחבי תבל), באמרו: בשעה שיש לתלמיד קושיא בדברי רבו, אסור לו לשקר ולומר שדברי הרב נראים לו, אסור לו להעלים את קושייתו, וכל-שכן שאסור לו להצדיק את דברי הרב בביאורים של שקר, וכדברי הגמרא (יומא סט, ב) מתוך שיודעין בו שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. וכדברי הגמ' דב"מ הנ"ל, שהרבי לומד ממנה: מתי היה לימוד התורה אצל ר' יוחנן בחיות ובשלימות? דוקא בשעה שהקשו והפריכו את סברותיו!
ובשיחת ש"פ החודש תש"מ (באותה שיחה שבה הבהיר הרבי שאת ההערות על השיחות יש לפרסם ב"קבצים" ולא לשולחם אליו – אבל בהקשר אחר) אמר הרבי: אצל אוה"ע, להבדיל, יש מישהו שצריכים לקבל את דבריו ללא קושיות, אבל אצל בנ"י צריך התלמיד לשאול את רבו ואפילו את משה רבינו, ומרע"ה חייב להשיב לו ולהראות את מקור דבריו "און דאס איז דרך והנהגת התורה"!
ולענין פירסום השאלות ב"קבצים", הדבר מפורש גם במכתבו של רבינו (י"ט טבת תשל"ט, מובא קטע זה בס' "אשכילה בדרך תמים" עמ' 95): ..נהניתי להערותיו בלקו"ש. בנוגע לשאלותיו בזה – הרי זוהי מטרת קובצי הערות אנ"ש והת' המו"ל בכ"מ – לרכז שם כל כיו"ב ושידונו רבים עד"ז וכו'. עכ"ל. כלומר: מטרת הקבצים היא לשאול ולפלפל, ולא כדעת הטועים!
וכך גם בשיחת ש"פ ויחי תשמ"א (מובא שם), שאת השאלות על השיחות המודפסות יש לפרסם ב"קבצים" ולא לשאול את הרבי, ואז יראו הכל את השאלה [ולא חיישינן שמא מישהו "ילך לישון עם ספיקות באמונה" ר"ל...]. מיד אח"כ עובר הרבי ומדבר על קושיא נוספת שהקשו על אחת השיחות ופרסמו ב"הערות התמימים", והרבי מתבטא בלשונו הק': ויישר כח לזה שכתב את ההערה, וכך גם לכל אלו שמעירים הערות! אם יש שאלה כלשהי בעניינים המתבארים בשיחות, אין צריכים להתבייש מלשאול, והכוונה היא שישאלו את השאלות בקבצים, ובפרט שבכך מתקיים "מחבירי יותר מרבותי".
המורם מכל האמור, שהקבצים נועדו להקשות קושיות ולתרץ תירוצים, וזהו רצונו וכבודו של הרבי! ולא כדעת בע"ב שהקבצים נועדו "להראות העמים והשרים".
כך היא דרכה של תורה, וכך נהג רבינו בתורתם של רבותינו נשיאינו, שלא הכחיד את הקושיות שהיו לו בדבריהם [ואיש לא יעלה בדעתו שהקושיות של הרבי חמורות פחות מהקושיות שלי!]. ניתן להביא לכך דוגמאות לעשרות, ולא אביא אלא אחת, שבס' התניא קדישא (פ"מ) כותב אדמו"ר הזקן "כדתנן ניטלו אגפיה כשירה", ומהערותיו של רבינו (הנדפסות בסוף התניא) עולה שדין זה אינו לא במשנה, לא בגמרא ולא בדברי הראשונים, אלא רק בדברי האחרונים נו"כ השו"ע!
גם ב"קבצים" למיניהם נשאלו במשך השנים מאות קושיות חמורות, בין שמצאו להן תירוץ ובין שלא מצאו להן תירוץ, ורק עתה "נתעורר" לפתע המשיג הנ"ל להביע ברבים את "חידושו", שאין להשאיר "ספיקות באמונה" בלב הבחורים לומדי הקונטרסים. ופשיטא שאין זה אלא "חידוש לצורך שעה", כדי לנגח ולקנטר כנ"ל.
והרי באותה "במה" עצמה שבה פירסם את דבריו נדפסו קושיות חמורות לא פחות, ולא שמענוהו מצפצף כנגדם! ולא זו בלבד, אלא שנתפרסם שם (בח"י אלול תשנ"ח) גליון שלם שכמעט כולו בא להוכיח שדבריו של אדמו"ר מוהריי"צ סותרים זה את זה, כמלעיג על דברי חכמים רח"ל, (וכותב הדברים ודאי לא היה מעלה בדעתו להדפיסם בחיים חיותו של רבינו בעלמא דין), ועל כל זאת עבר המשיג בשתיקה, ולא חשש שמא "ילכו הבחורים לישון עם ספיקות באמונה"!
ומשיג זה עצמו, אף שבמשך השנים מיעט ביותר להשתתף בקבצים ולא נשא בעול עם חביריו, וגם המעט שכתב הרי בדרך כלל אינו קשור לתורתו של רבינו, אלא רק "להראות העמים והשרים" את גודל חכמתו שלו, עכ"ז מצינו שגם הוא אינו טומן ידו בצלחתו מלהקשות קושיות בדברי הרבי.
כגון: בקובץ הע' הת' ואנ"ש דקרית-גת (י' כסלו תשמ"ה), מעיר על משנ"ת בלקו"ש חלק יט, ופותח בזה"ל: והנה דברים אלו שנאמרו שם בלשון קצרה מאד, אינם מובנים כלל לכאורה, ומצוה ליישבם. כי כמה קושיות וענינים בלתי מובנים כלל יש בזה. עכ"ל. ואף כי מנסה לתרצם, אבל כנראה שגם דעתו לא נחה מתירוציו, וכדמסיים: ואבקש מהקוראים הנכבדים לחוות דעתם בזה, כי הענין צריך עיון רב!
מן הסתם זו גם הסיבה לכך שפלפול זה לא היה חשוב בעיניו לצרפו לספר ה'פרד"ס' שלו ["כי כלול הוא מכל חלקי התורה בפשט רמז דרוש וסוד" כפי שמעיד עליו הנחתום בענוות-חן] שבו ליקט את מאמריו ו"מחקריו" השונים.
אילו נתכוין המשיג להסיר את ה"ספיקות באמונה" מלב קוראי הקובץ, היה עליו לפרסם את דברי השגתו ו"תירוציו" באותו מקום שבה נתפרסמה הקושיא, אבל מכיון שכוונתו לקנטר, הלך והדפיסם בקובץ אחר, ולא נתקררה דעתו עד שחזר ופרסמם בעיתון שאינו של תורה, המגיע לידי מספר רב בהרבה של קוראים. כלומר, בה בשעה שאני הדפסתי את הקושיא בקובץ שנועד למספר מצומצם של בני תורה, הלך המשיג ועשה לכך פומבי אצל קהל קוראים רחב ומגוון יותר שאינם בני תורה (כדי "להראות העמים והשרים"), ולא חשש כלל שעוד מאות של קוראים "ילכו לישון עם ספיקות באמונה"!
בתוך דבריו באו גם ציטוטים מלשונות הפוסקים, כדי לזרות חול בעיני הקוראים, ואת כולם ניתן לפטור במשפט אחד: אין הם מדברים אלא בעשיית מלבושים של שעטנז או מצעות אסורים וכד', אבל נדו"ד הוא בעשיית ציורים ותמונות! ולא קרב זה אל זה.
עוד מביא הוא בשם יצרנית הריקמה (שאליה כתב רבינו את מכתבו הנ"ל), ש"הריקמה מיועדת לתופרה על מושב של כסא, או למפה על השלחן". עכ"ל. דברים אלו מרפסן איגרא, שהרי ידוע לכל שאין רוקמים "רשת" ומצמידין אותה למפה, אלא רוקמים בגוף המפה. וגם אין רוקמים "רשת" (שמצוייר עליה "דגל משיח" או "נרות שבת קודש" דבהכי עסקינן) כדי לישב עליה. ואף שזה דבר פשוט ולא מפי הייצרנית אנו חיים, אבל כדי להסיר ספיקות שוחחתי היום יום ו' בניסן עם אותה הגברת, ואמרה לי שהריקמות נועדו לשם נתינתן במיסגרת ותלייתן על הקיר, וגם שללה את האופן של הצמדה לכסא או למפת שולחן, ושלא אמרה מעולם כדברים הללו! (ויעויין מ"ש לעיל משיחתו של הרבי, שאין לתרץ את דבריו בדברים של שקר. וד"ל).
לשם הבהרת הנושא כתבתי בהערתי הנ"ל שהרשת עשויה "חומר קשה" (ולא נתכוונתי כלל ל"קשה" שבדיני שעטנז, שהרי בתמונות אין נפק"מ בין קשה לרך), ועל כך כותב המשיג (בשם הייצרנית) "שאין מדובר בחומר קשה, אלא בבד פשוט שמגוהץ עם עמילן". עכ"ל.
כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא! ויעיין בכל מילון עברי פשוט, ויראה "עמילן" מהו: חומר המקשה את האריג בגיהוץ! (וזו דרגת קושי גם לענין שעטנז, שהרי אינו נכרך). אבל כבר נתבאר לעיל שאין זה נוגע כלל לענייננו, שהרי בתמונה אין נפק"מ בין רך לקשה.
ותבוא ברכה על מי שיתרץ ויבהיר את הענין בדרך אמת, וכדברי הגמ' ביומא שהובאה לעיל משיחתו של רבינו: מתוך שיודעין בו שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
Download PDF