שאל ר"ח בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהן טוב? א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיהרגיל אצל ריב"ל שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום כו' הואיל וסופן להשתבר . . (ב"ק נד, ב).

לכאורה, סיפור זה במסכת בבא קמא שלמדו בישיבה שנה זו מלאה קושיות ופליאות, ונתחיל במענתו המוזרה של רבי חייא בר אבא: "עד שאתה שואלני למה, שאלני אם..שאיני יודע", ומיד דוחהו ושולחו מעל פניו ‏בביטוי “כלך אצל.." והתנן "לא הקפדן מלמד"?

וגם לפי מה שכתבו התוס' (ב"ב קי"ג)בזה שלא היו חז"ל בקיאים בפסוקי תנ"ך, עדיין צריך ביאור, למה לא התענין רחב"א כלל לברר ולפשוט את ספקו אם אכן נאמר 'למען ייטב לך' בדיברות ראשונות, הלא דברי תורה צריכים 'ושננתם' שנונים בפיך ולא לגמגם, ופשוט היה לו לרחב"א לפתוח חומש ספר שמות פרשת יתרו, לראות ולהווכח שלא כתוב שם 'למען ייטב', וכשאלת הגמרא "ניתי ספר ונחזי" לענין מסובך יותר (קדושין ל, א)?

גם צריך להבין דעת השואל, למה התענין רבי חנינא בן עגיל רק בשינוי זה שבין שתי הדיברות,ולא בעוד כעשרה שינויים ביניהם(ראה כלי יקר פ' יתרו)?

ויש מתרצים, שאכן שאלתו כללה את כל השינויים שבי"ז (טו"ב) התיבות היתירות שבלוחות השניות, וע"ז ענהו רחב"א שלא ידע דיוקי גימטריא טו"ב. אבל א"כ למה דחאו לרבי תנחום ודברי אגדה, הרי זה נוגע גם להלכה, כמו שלמדנו במשנה "אחד בהמה ואחד כל חי' ועוף" בכלל ופרט "שורך וחמורך וכל בהמתך" (וישנם גם שינויים ביניהם שאינן תיבה שלימה לעצמה,אלא חילוק 'עד שוא' ו'עד שקר', והוספות ו' לחמש דיברות אחרונות) (יש מפרשים ע"ד הדרוש שהתענין רק ב'למען ייטב', מפני שלא נמצא כלל אות ט' בלוחות ראשונות).

גם קשה, למה הוצרכה הגמרא להודיענו פרט זה ששלחו תחילה למצוא דעת ריב"ל? מאי נפקא לן מינה, הרי לפועל לא שמע כלום מריב"ל, אלא ממקור אחר, מרבי שמואל בר נחום? ומהו התירוץ "מפני שסופן להשתבר"? וכי ציפו וידעו מתחילה שיחטאו ישראל בעגל ושישבר משה את הלוחות, כשאלת הגמרא: "וכי סופן להשתבר מאי הוי"?

וי"ל שרחב"ע לא שאל כן רק לדרשה בחילוקי לוחות ראשונות ושניות, אלא נפשו בשאלתו בעבודה פנימית, מהו דרגתו של צדיק בערך דרגת בעל תשובה,אי "אמרו צדיק כי טוב" היינו צדיק מעיקרו, או זה שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה (קדושין לט, ב).

ואין זה רק שאלת תם 'למה', אלא בא לעורר קושיא חזקה וטענה תקיפה נגד שיטתו של רבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: "צדיק גדול מבעל תשובה" (ברכות לד, ב), וכאן ראייתו: היתכן שלוחות ראשונות, שניתנו לישראל כשהיו בדרגת צדיקים אין בהן טוב, ורק השניות כשהיו בדרגת בע"ת שנמחלו ביו"כ על עון חטא העגל, דוקא אז נאמר בהן טוב? כלפי לייא, 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא'?

ולכן שלחו ללמוד אצל תלמידו של ריב"ל, שמצינו ריב"ל עוסק בזה לקמן בגמרא: 'הרואה ט' בחלום סימן יפה לו', שלכאורה פשיטא, למה נחוש שאות או מספר ט' הוי חלום רע? אלא יש לפרש שחלומו בא מפני הרהוריו ביום בעצב וצרת ט' אב (ולכן רצו לפרשו מלשון מטאטא וחורבן, שהקשו המפרשים הרי פסוק זה לא קאי על ישראל), או פסוקי 'טומאתה בשוליה', 'טבעו בארץ שעריה', וטוב ה' לקויו' מפרקי א' ב' ג' דמגילת איכה).

וקמ"ל ריב"ל, שהצרה מתהפכת ל'צוהר' ‏כמאמר הבעש"ט, מצרת ט' אב עד לצוהר "לא היו ימים טובים לישראל יותר מט"ו באב ויוה"כ שבו נתנו לוחות שניות לישראל". שגם הנראה כצרה וצער, הוי סימן יפה, כביאור רבינו בענין שחק ר"ע כשבכו שאר חכמי ישאל כשראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים (סוף מכות).

וזהו ענין התירוץ ש'סופן להשתבר' ו'ח"ו פסקה טובה', שעיקר הטוב המתקיים לעולם הוא 'חכמתי שלמדתי באף, היא עמדה לי', כמבואר בתניא מעלת טרחו ועמלו של הבינוני על עבודת הצדיק, וכמבואר בדא"ח ענין 'מן המיצר' ו'ממעמקים קראתיך', ו'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה', וכן ממשיך ריב"ל בענין זה במאמרו: הרואה 'הספד', שגם זה סימן יפה, 'חס ופדאוהו'.

והרי מעלת לוחות השניות על הראשונות זהו מעלת בעל תשובה על צדיק, כריש לקיש (שהיה בעל תשובה) שאמר: 'יישר כחך ששברת'. ומפורש שנינו: 'לפום צערא אגרא'.

וכן הוא ענין 'וירא את האור כי טוב' המובא בגמרא זו, שלא היה העולם ראוי וכדאי לאור זה, ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא, כמ"ש בזהר: 'משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא', שאז יגיע וישיג גם הצדיק לעלות למעלתו של בעל תשובה.

אבל רחב"א, כמובן, לא היה יכול לקבל דרך זו (ואולי התבטא בדרך ספק 'איני יודע' מפני כבודו של ר"ח בן עגיל) - שלשיטתו שצדיק גדול מבע"ת, מוכרח לומר שאף שלא נכתב מפורש, אכן עכ"פ נאמר 'טוב' גם בדיברות הראשונות, כמו שמסביר בספר אמתחת בנימין, כעין ביאור חז"ל בסתירת דיברות ראשונות ושניות בנוגע למצות שבת: 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'.