בסידור רבנו הזקן כתב ב'סדר הנחת תפילין': "ויכוין בהנחתם שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו, וצונו[1] להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד[2] המוח, כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו".

ובקטע האחרון 'שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו', יש להבין, מדוע אומר 'שעל ידי הנחת תפילין', לכאורה הול"ל: 'שעל ידי הנחתם' - כמו שאומר בהתחלה: 'ויכוין בהנחתם' וכו' - וכן באמצע: 'וצונו להניחן', ולא קאמר 'וצונו להניח התפילין' וכו', כמו כן כאן הול"ל : 'שעל ידי הנחתם יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו'?

ונראה לבאר עפ"י מה שכתבתי בגליון הקודם (תתר עמ' 178), דלכאורה כל הקטע האחרון 'שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו' הוא מיותר לגמרי, דבפשטות הם כמו דברי סיכום וקיצור למה שנאמר לפני זה, ואין כאן דבר חדש לכאורה, והרי בסידור כל אות ותיבה מדויק להפליא, ולכאורה אין כאן המקום לעשות דברי סיכום וקיצור ולחזור עוד פעם על מה שנאמר לפני זה?

והנראה בזה לבאר בזה בדא"פ עפ"י מה שכתב רבנו הצמח צדק באור התורה ויקרא ח"ב ד"ה הא לחמא עניא (ע' תנו): "לפי שיסוד כל התורה הוא בחינת יציאת מצרים לצאת מכל בחינה מיצר וגבול של כל העולמות המגבילים ולהיות גילוי אין סוף ממש והיינו ע"י קבלת עול מלכות שמים ואחר כך עול תורה ומצות כנ"ל. ולכן במתן תורה נאמר אנכי כו' גילוי בחי' אנכי מי שאנכי שהוא למעלה מבחי' כלים . ." ולכן כדי להגיע לבחי' גילוי זה היה צ"ל מקודם בחינת אכילת מצה שבעת ימים לחם עוני, ואחר כך שבעה שבועות דספירת העומר, ואז אחר כך יוכלו להגיע לגילוי זה דבחינת אנכי דחג השבועות.

"כי הנה מבואר לעיל שכדי להמשיך בחי' גילוי עצמות אא"ס בתומ"צ הוא ע"י הקדמת אהבה רבה דמאדך, והנה עם היות כי גילוי בחי' זו דאהבה רבה הוא בפסח אך באמת לא כל אדם זוכה לבחי' גילוי זה, ולכן ניתנו המצות בגשמיות שע"י קיום מצות אכילת מצה בגשמיות יוכלו להמשיך ג"כ גילוי זה שע"י אהבה רבה זו . . וגם שהיא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' אהבה רבה זו. וכן עד"ז מצות ספירת העומר בפועל ממש הוא ג"כ מצוה מעשית בפועל ממש מעין מה שנמשך רוחניות ע"י אהבה דבחי' בכל לבבך בשני יצריך, וזה יש ביכולת כל אדם לקיים במעשה עכ"פ, וגם שהיא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' בכל לבבך, לכן מצות מצה וספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה מבחי' אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים", עכ"ל.

ועפי"ז י"ל דמה שכתב רבנו הזקן 'שעל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו' אינו דברי סיכום וקיצור של מה שנאמר לפני זה, אלא שהוא דבר חדש לגמרי, לומר שע"י עצם קיום מצות הנחת תפילין בגשמיות בפועל ממש יכולים להמשיך מעין מה שנמשך גילויים ברוחניות, וגם היא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' הנ"ל ש'יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו', וזה יש ביכולת כל אדם לקיים במעשה עכ"פ, כמו גבי קיום מצות אכילת מצה בגשמיות וספירת העומר בפועל ממש.

ומעתה י"ל דלכן כתב רבנו הזקן 'שעל ידי הנחת תפילין' - ולא 'שעל ידי הנחתם', כיון שכאן מיירי בענין חדש לגמרי ואינו המשך וסיכום למה שנאמר לפני זה, אלא דבא לומר דבר חדש שע"י עצם קיום מצות הנחת תפילין בגשמיות בפועל ממש יכולים להמשיך מעין מה שנמשך גילויים ברוחניות, וגם היא הנותנת כח ועוז בנפש לבא לבחי' הנ"ל ש'יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו', וזה יש ביכולת כל אדם לקיים במעשה עכ"פ כנ"ל, ולכן כתב 'שעל ידי הנחת תפילין', כנלענ"ד לומר בדא"פ.

בבמדבר רבה (פכ"א, ד') "שתי אומות קידמו את ישראל בחרב, ושתים - בעבירה..ושתים בעבירה - מואבים ועמונים..על אלה שקידמו בעבירה להחטיא את ישראל - "לא יבוא עמוני ומואבי..עד עולם".

ובקטע הבא (אות ה'): צרור את המדיינים - אע"פ שכתבתי "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום", לאלו לא תעשו כן "לא תדרוש שלומם וטובתם" את מוצא במי שבא עמהם במידת רחמים, לסוף בא לידי בזיון..ואיזה, זה דוד - "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש..[ומסיים:] לכך כתיב "צרור את המדיינים". ובקטע הבא (ו') מביא כיו"ב על מואב, ומסיים כנ"ל.

ואף שלא נאמר שבנות עמון החטיאו את ישראל, ואדרבה, ברמב"ן (טו,יח) ברור שהם לא החטיאום בפועל[3], ועל מדין, אף שאמר ה' "צרור את המדיינים[4]..כי צוררים הם לכם" ששנאתם הייתה גדולה (ראה רש"י פסוק טו ופסוק יח), לא נאמר (לעתיד) "לא תדרוש שלומם וטובתם". והקב"ה לא ציווה להיפרע ממואב בגלל "שתי פרידות טובות" (וראה ברש"י (לא,ב) ובחזקוני (שם, ג) עוד טעמים בזה).

אך מאידך בלק (שבפועל שכר את בלעם, ודאג להחטיא את ישראל, ואף הפקיר בתו לשם כך) היה מנסיכי מדין, ובמלחמת מדין מצאו את בלעם שהלך לגבות שכרו ממנו, כי מלכותו לשעה במואב כבר נסתיימה, ואז כבר חזר לארצו (ראה המובא ב'שי למורא' לא,ח אות יז).

ולכאורה הכוונה שבעניין מלחמה זו היה למדין דין עמון ומואב, שהרי נצטוו (יותר מאשר "לא תדרוש שלומם וטובתם") "לאייב אותם".

[3]) ברמב"ן שם מציין על בני עמון רק מה "שהרחיקו את ישראל ולא קירבו אותם", אבל בפסוק (דברים כג,ה) על דבר אשר לא קידמו אתכם..ואשר שכר עליך את בלעם.." (ובפשטות הכוונה שגם בשכירת בלעם לקלל היו העמונים שותפים, אע"פ שבזה נאמר 'שכר' לשון יחיד, שבפועל עשה זאת רק בלק), ובספרי שם: "על דבר - אף על העצה", ולהלן: "עמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל", וכן פירש"י שם. ולכן לכאורה צריך רש"י להעתיק "שתי פרידות טובות", ולפרט "ונעמה העמונית" כדי לבאר מדוע לא נצטוו לפגוע הפעם גם בבני עמון (ולא כמ"ש ב'שי למורא' שם).

[4]) בתרגום אונקלוס - "אעיק" [=להצר להם]. בפי' רס"ג - שים עליהם מצור. אבל בפירש"י "עליכם לאייב [=לשנוא] אותם".

בא' הקובצים העיר ח.א.ק בכדי לתקן טעות חמורה בקשר לשאלת טל ומטר, ועי"ז יוצא שנכשלים באלפי ברכות לבטלה, אבל באמת הוא טעה טעות חמורה ע"י שלא עיין ושלא דייק בשו"ע. אדה"ז פוסק בשו"ע שלו סי' קי"ז ס"א שמתחילים לשאול טל ומטר ביום ששים מתקופת תשרי, ויום התקופה ויום השאלה מן המנין, ואין מדייקין בשעות, פי', באיזה שעה מהיום חל התקופה. בקיצור שו"ע מובא שזה יוצא ביום 4 או 5 של דעצעמבער, ומאז שנת 1960 הוחל אף ליום 5 או 6 דעצעמבער. ומתחילים להגיד טל ומטר בתפילת מעריב של ליל יום הששים. בשנת ה'תש"ע חל יום תקופת תשרי ביום י"ט תשרי, וממילא יום הששים, שבו מתחילים לשאול טל ומטר, חל ביום ח"י כסלו. תאריך הלועזי של ח"י כסלו, ה'תש"ע הי' 5 דעצעמבער. ממילא מתחילים לשאול טו"מ בתפילת מעריב ששייך ל-5 דעצעמבער, הגם שלפי מנהג אוה"ע היום החדש מתחיל מחצות הלילה, אבל לפי מנהג היהודים היום החדש מתחיל מזמן תפילת ערבית, שזה שייך בכמה עניינים ליום המחרת, כולל התחלת שאלת טו"מ. מאמר המוסגר: השנה חל יום ח"י כסלו ביום ש"ק וממילא נדחה שאלת טו"מ למוצש"ק, ליל י"ט כסלו, ויוצא מזה דין מעניין, ואכ"מ. ע"כ מאמר המוסגר.

הנ"ל העיר שע"י הטעות החמורה נכשל שוב אלפי ברכות לבטלה, גם בזה טעה טעות חמורה. כ"ק אדה"ז פוסק בסי' קי"ז סוס"א שבן חו"ל שנמצא בחו"ל אחרי ז' מרחשוון ושאל טל ומטר, אינו מחוייב לחזור. המקור של זה הוא הרדב"ז, המטה משה ועוד. כידוע שכ"ק אדמו"ר הצ"צ אמר שהמקורות שכ"ק אדה"ז מציין בצדי (בשולי) הגליון הם מכ"ק אדמו"ר הזקן בעצמו. מכל הנ"ל יוצא שכל הספרים, כולל הסידורים, הדפיסו מה שהדפיסו באופן שהכל כשורה ולא צריכים לתקן שום דבר, ועוד שאף א' לא נכשל בשום ברכה לבטלה, אדרבה, אם אחד חוזר התפילה מפני שטעה ושאל טו"מ אז הוא נכשל בכו"כ ברכות לבטלה.

הת' אליהו שוויכה

בגליונות האחרונות (תתקצ"ו-תתקצ"ח) הי' דיון ארוך במענה על שאלת הרב י.ש.ק. במה דאיתא בהגדה של פסח "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלקים אחרים". ושאל מדוע אינו מוזכר גם שהיה אבי הרן. וניסו לישב זאת בכמה אופנים ולבסוף נשארו בצ"ע.

ונראה לומר בפשטות: כשתרח היה בעבר הנהר הוא לא היה עדיין אבי הרן, כי הרן עדיין לא נולד.

דהנה, כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית יא, כח) על הפסוק "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו", וז"ל: "והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת ואני מבאר אותו אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד, יג) לא הכשדי, וכתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. וראיה לדבר כי נחור בחרן היה ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים.

אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר. והיא מנחלת אבותיו מעולם..ומצינו בתלמוד (ב"ב צא) כי אברהם נחבש בכותא וזאת העיר איננה בארץ כשדים דכתיב..(ו)היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים, כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים דכתיב (להלן כד, י) וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן. ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל ובינה ובין חרן כמו ששה ימים אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל ובין חדקל ההולך קדמת אשור.

והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי שם מולדתו של הרן לבדו. והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג, כט) כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים" כי אברם אשר נולד בכותא..".עכ"ל.

א"כ מצינו פסוק מפורש שהרן נולד באור כשדים, ולפי פירוש הרמב"ן אין זה בעבר הנהר. ולכן י"ל שהפסוק לא כתב תרח אבי הרן, כי בעת שישב בעבר הנהר הוא לא היה אבי הרן.

ובפרט לפי המבואר בגליון תתקצח, שהטעם שכתבו אבי אברהם ואבי נחור, הוא כדי לרמז שגם הם עבדו שם עבודה זרה. י"ל שהרן לא עבד בעבר הנהר עבודה זרה, דהרי הוא לא נולד עדיין ולכן הכתוב לא כתבו.