בלקו"ש ח"ט ע' 24 איתא (תרגום מאידיש):

שבת חזון הוא מלשון מחזה, שבשבת זו . . מראין לכאו"א המקדש דלעתיד מרחוק. והרב מבארדיטשוב מבאר זה במשל מאב שתפר מלבוש יקר לילדו והילד קרע את הבגד לכמה קרעים, ועשו לו אביו לבוש שני, אבל הילד קרע גם אותו וכו'.

באור התורה נביאים וכתובים כרך ב' ע' א'צז נדפס: משל עכו"ם מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו, ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד ועשה מעשים שלא יעשו, קרע אותו לכמה קרעים, ועשו לו פעם שני לבוש וקרע אותו ג"כ.

ז.א. שהאב הוא הי' זה שעשה הבגד והוא הי' זה שקרע הבגד פעמיים, אבל לא שהבן קרע הבגד.

ועוד ועיקר - המשל הוא בנוגע לבית המקדש ראשון ושני, והרי לא בנ"י החריבום אלא הקב"ה כמו שאומרים בתפילת נחם: כי אתה ה' באש הצתה וכו'.

וצריך ביאור למה בשיחה הנ"ל נאמר שהבן קרע הבגדים.

אפשר להסביר שהכונה הוא זה שהבן הוא זה שגרם את הקריעה, אבל אם כל זה אמר הרב מבארדיטשוב פעמיים שהאב הי' זה שקרע לא הבן.

בסה"מ עת"ר נדפס ד"ה נחמו עת"ר בתחילה "רישומי דברים" מגכי"ק, ואח"כ - הנחה. הנחה זו נדפסה בקונטרס בפני עצמו בשנת תשכ"ו, בהקדמת הקונטרס "ע"פ הנחת אחד השומעים". ובהקדמה שם נאמר "הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לחלק את המאמר לפרקים, וכן הוסיף הערות ומראי מקומות בשולי הגליון".

והנה בפרק ט (ע' רכח): "בהמ"ק דלעתיד ג"כ יהי' בבחי' קביעות שז"ש אהל בל יצען בל יסע יסודותיו לנצח". והוא טעות דמוכח, בכתוב נאמר "יתדותיו". וצע"ק שכ"ק אדמו"ר לא תיקן זה בהערתיו.

ולעצם הטעות הרי ידוע שאצל חסידים הי' חסר בקיאות בנ"ך* וידוע הסיפור שהצ"צ אמר פעם מאמר והזכיר פסוק מנ"ך וחסידים לא ידעו הפסוק ואדמו"ר מהר"ש בהיותו עוד בקטנותו הגיד להם כו'. וכפי הנראה המניח לא ידע הפסוק (אף שהובא ברש"י ס"פ תרומה) ולא הבחין בין "יסודותיו" ו"יתדותיו" (שבשמיעה קל לטעות ביניהם, בפרט בהברה רוסית שהחולם נשמע כמו צירי).

ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.

באגרות קודש ח"א אגרת נז נדפס אגרת בענין הטעם שלא נזכר שם משה בפרשה תצוה - וז"ל תחילת האגרת: "בתשובה על מכ' . . במש"כ בענין דלא נזכר שם מרע"ה בפ' תצוה - ובהוספה למענה הנדפס - ההני בזה להציע כו'".

בהערות המו"ל שם:

נדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 674.

למענה הנדפס: לא הגיע לידינו. וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 342. חכ"א ע' 173. ע"כ.

גם בלקו"ש שם (ובהוצאות האחרונות) לא צויין איפה המענה הנדפס.

וחבל - שהרי המענה אכן נדפס ונתפרסם!

אגרת זו נכתבה להרה"ח הר"ר משה פינחס הכהן כ"ץ ז"ל (שגר אז בעיר נוארק) - והוא המשך להנדפס ב"שמועסן" לחודש אדר א' תש"ג במדור "ווייסטו" (ע' 2):

"אין וועלכער סדרה (וחוץ די פון ספר בראשית) איז משה'ס נאמען ניט דערמאנט, און פארוואס?"

ושם ע' 11 נדפס המענה: אין דער סדרה "תצוה". אזוי ווי יעדער ווארט פון א צדיק מאכט א רושם און משה האט געזאגט "מחני נא מספרך".

בחודש שלאחריו (גליון דחודש אדר שני) נדפסה שאלה מהרה"ח הנ"ל עם מענה מהמערכת (שכידוע שהי' זה כ"ק אדמו"ר) - ועל זה קאי במכתב דידין, שנוסף על התשובה שהדפיס שם הוא מוסיף אריכות כו'.

וז"ל השאלה ותשובה שנדפסו בשמועסן שם:

הרב מ.פ., נוארק. - אין "וייסטו" פון אדר א', ערשטע פראגע, שרייבט איר "אין וועלכער סדרה, אחוץ די פון ספר בראשית, איז משה'ס נאמען ניט דערמאנט און פארוואס?" איר גיט דעם ענטפער - "אין תצוה כו'" - ווייל משה האט געזאגט "מחני נא מספרך אשר כתבת". דער ענטפער שטימט טאקע, אבער איך וויל אייך אויפמערקזאם מאכן, אז אויסער ספר בראשית און די דערמאנטע סדרה, זיינען נאך פאראן דריי סדרות אין דברים - עקב, ראה און שופטים - וואו משה'ס נאמען ווערט ניט דערמאנט.

ענטפער: מיר דאנקען אייך פאר אייער באמערקונג. באמת האט די פראגע געדארפט לויטן "אויסער בראשית און דברים". אויף בראשית איז קיין קשיא ניט, ווייל דאס איז נאך בעפאר משה איז געבארן געווארן. אויך אויף דברים איז קיין קשיא ניט, ווייל דער ספר דברים הויבט זיך אן מיט די ווערטער "אלה הדברים אשר דבר משה", וואס באציט זיך אויף דעם גאנצן ספר דברים. אין דברים פעלט משה'ס נאמען ניט אין די דריי סדרות אליין, נאר אין גאנצע 5 - אין תצא און נצבים אויך.

בתורת מנחם חל"ו שיחת יו"ד שבט תשכ"ג בתחלת סל"ו (עמ' 133) כ' וזלה"ק: בכלל יש כאן הסדר שאיש הישר בעיניו יעשה וכ"א מחשיב א"ע לגדול ולגברא, ולבעל דעה..לכן מוכרחים להכריז שאאפ"ל אחראי על הנהגת כל אחד" ובסיום השיחה (עמ' 135) "וסיים כ"ק אד"ש בבת שחוק, והכלל האמור בנוגע אלינו שכל ההכרזות שעושים אחרים אינני אחראי וגם אתם אינכם אחראים עליהם, וגם המכריז עצמו -כאמור- אינו אחראי על זה" עכלה"ק.

והנה המדובר בהשיחה שם היא אודות א' שקפץ ובירך ברכת הגומל לפני הקדיש שאחר קריה"ת. ומה ענין זה להכרזות כו' ומיהו האיש המכריז ומה הכריז? ומה הפי' שגם המכריז בעצמו אינו אחראי עבור הכרזתו? הנה רקע הדברים עפ"י סיפור א' הנוכחים דאז, דבסיום השיחה שלפני"ז הובאו דברי הרמב"ם בהל' מלכים, יעמוד מלך מבית דוד וכו' ואח"כ בשעת ההפסקה שבין שיחה לשיחה, וכנראה בהמשך להנ"ל קם הרב נחמן קובלסקי ע"ה (שהיה ידוע כבעל התפעלות גדול, ומסתמא הי' לאחר אמירת לחיים כהוגן), ואיחל לכ"ק אדמו"ר אודות ענין משיח וכו' וע"ז קאי השיחה שלאח"ז שאין אחראים להכרזות וכן ההכרזה הנ"ל אודות משיח, וגם בסיום השיחה אמר שהמכריז בעצמו אינו אחראי עבור דבריו, כנראה הן מצד היותו בעל התפעלות, והן משום שהי' זה לאחר לקיחת משקה וכו', ויתכן שכל השיחה אודות א' שקפץ ובירך ברכת הגומל לפני הקדיש, לא באה אלא בעטי' של הכרזה זו. שמכיון שנטפל לענין של הכרזות הוסיף בזה גם אודות ברכת הגומל כו' שכל איש הישר בעניו יעשה וכו'.

שאל ר"ח בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהן טוב? א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיהרגיל אצל ריב"ל שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום כו' הואיל וסופן להשתבר . . (ב"ק נד, ב).

לכאורה, סיפור זה במסכת בבא קמא שלמדו בישיבה שנה זו מלאה קושיות ופליאות, ונתחיל במענתו המוזרה של רבי חייא בר אבא: "עד שאתה שואלני למה, שאלני אם..שאיני יודע", ומיד דוחהו ושולחו מעל פניו ‏בביטוי “כלך אצל.." והתנן "לא הקפדן מלמד"?

וגם לפי מה שכתבו התוס' (ב"ב קי"ג)בזה שלא היו חז"ל בקיאים בפסוקי תנ"ך, עדיין צריך ביאור, למה לא התענין רחב"א כלל לברר ולפשוט את ספקו אם אכן נאמר 'למען ייטב לך' בדיברות ראשונות, הלא דברי תורה צריכים 'ושננתם' שנונים בפיך ולא לגמגם, ופשוט היה לו לרחב"א לפתוח חומש ספר שמות פרשת יתרו, לראות ולהווכח שלא כתוב שם 'למען ייטב', וכשאלת הגמרא "ניתי ספר ונחזי" לענין מסובך יותר (קדושין ל, א)?

גם צריך להבין דעת השואל, למה התענין רבי חנינא בן עגיל רק בשינוי זה שבין שתי הדיברות,ולא בעוד כעשרה שינויים ביניהם(ראה כלי יקר פ' יתרו)?

ויש מתרצים, שאכן שאלתו כללה את כל השינויים שבי"ז (טו"ב) התיבות היתירות שבלוחות השניות, וע"ז ענהו רחב"א שלא ידע דיוקי גימטריא טו"ב. אבל א"כ למה דחאו לרבי תנחום ודברי אגדה, הרי זה נוגע גם להלכה, כמו שלמדנו במשנה "אחד בהמה ואחד כל חי' ועוף" בכלל ופרט "שורך וחמורך וכל בהמתך" (וישנם גם שינויים ביניהם שאינן תיבה שלימה לעצמה,אלא חילוק 'עד שוא' ו'עד שקר', והוספות ו' לחמש דיברות אחרונות) (יש מפרשים ע"ד הדרוש שהתענין רק ב'למען ייטב', מפני שלא נמצא כלל אות ט' בלוחות ראשונות).

גם קשה, למה הוצרכה הגמרא להודיענו פרט זה ששלחו תחילה למצוא דעת ריב"ל? מאי נפקא לן מינה, הרי לפועל לא שמע כלום מריב"ל, אלא ממקור אחר, מרבי שמואל בר נחום? ומהו התירוץ "מפני שסופן להשתבר"? וכי ציפו וידעו מתחילה שיחטאו ישראל בעגל ושישבר משה את הלוחות, כשאלת הגמרא: "וכי סופן להשתבר מאי הוי"?

וי"ל שרחב"ע לא שאל כן רק לדרשה בחילוקי לוחות ראשונות ושניות, אלא נפשו בשאלתו בעבודה פנימית, מהו דרגתו של צדיק בערך דרגת בעל תשובה,אי "אמרו צדיק כי טוב" היינו צדיק מעיקרו, או זה שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה (קדושין לט, ב).

ואין זה רק שאלת תם 'למה', אלא בא לעורר קושיא חזקה וטענה תקיפה נגד שיטתו של רבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: "צדיק גדול מבעל תשובה" (ברכות לד, ב), וכאן ראייתו: היתכן שלוחות ראשונות, שניתנו לישראל כשהיו בדרגת צדיקים אין בהן טוב, ורק השניות כשהיו בדרגת בע"ת שנמחלו ביו"כ על עון חטא העגל, דוקא אז נאמר בהן טוב? כלפי לייא, 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא'?

ולכן שלחו ללמוד אצל תלמידו של ריב"ל, שמצינו ריב"ל עוסק בזה לקמן בגמרא: 'הרואה ט' בחלום סימן יפה לו', שלכאורה פשיטא, למה נחוש שאות או מספר ט' הוי חלום רע? אלא יש לפרש שחלומו בא מפני הרהוריו ביום בעצב וצרת ט' אב (ולכן רצו לפרשו מלשון מטאטא וחורבן, שהקשו המפרשים הרי פסוק זה לא קאי על ישראל), או פסוקי 'טומאתה בשוליה', 'טבעו בארץ שעריה', וטוב ה' לקויו' מפרקי א' ב' ג' דמגילת איכה).

וקמ"ל ריב"ל, שהצרה מתהפכת ל'צוהר' ‏כמאמר הבעש"ט, מצרת ט' אב עד לצוהר "לא היו ימים טובים לישראל יותר מט"ו באב ויוה"כ שבו נתנו לוחות שניות לישראל". שגם הנראה כצרה וצער, הוי סימן יפה, כביאור רבינו בענין שחק ר"ע כשבכו שאר חכמי ישאל כשראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים (סוף מכות).

וזהו ענין התירוץ ש'סופן להשתבר' ו'ח"ו פסקה טובה', שעיקר הטוב המתקיים לעולם הוא 'חכמתי שלמדתי באף, היא עמדה לי', כמבואר בתניא מעלת טרחו ועמלו של הבינוני על עבודת הצדיק, וכמבואר בדא"ח ענין 'מן המיצר' ו'ממעמקים קראתיך', ו'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה', וכן ממשיך ריב"ל בענין זה במאמרו: הרואה 'הספד', שגם זה סימן יפה, 'חס ופדאוהו'.

והרי מעלת לוחות השניות על הראשונות זהו מעלת בעל תשובה על צדיק, כריש לקיש (שהיה בעל תשובה) שאמר: 'יישר כחך ששברת'. ומפורש שנינו: 'לפום צערא אגרא'.

וכן הוא ענין 'וירא את האור כי טוב' המובא בגמרא זו, שלא היה העולם ראוי וכדאי לאור זה, ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא, כמ"ש בזהר: 'משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא', שאז יגיע וישיג גם הצדיק לעלות למעלתו של בעל תשובה.

אבל רחב"א, כמובן, לא היה יכול לקבל דרך זו (ואולי התבטא בדרך ספק 'איני יודע' מפני כבודו של ר"ח בן עגיל) - שלשיטתו שצדיק גדול מבע"ת, מוכרח לומר שאף שלא נכתב מפורש, אכן עכ"פ נאמר 'טוב' גם בדיברות הראשונות, כמו שמסביר בספר אמתחת בנימין, כעין ביאור חז"ל בסתירת דיברות ראשונות ושניות בנוגע למצות שבת: 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'.

א. מבואר בכ"מ בדרכי לימודם דר"י ור"ל, דרבי יוחנן סיני וריש לקיש עוקר הרים (סנהדרין כד, א ובפרש"י שם ובכ"מ, וראה רשימות חוברת יב שביאר רבינו שיטתם של רבי יוחנן וריש לקיש בכ"מ, ובהערה שם "ר"י מארי דתלמודא דמערבא אור ישר ר"ל מקשה כ"ד קושיות ב"מ פ"ד א", והרי כבר נתבאר בכ"מ (ע"פ סוף הוריות, ראה לקו"ש חי"ג עמ' 32 ובהערות 21, 23, חי"ח עמ' 407 הערה 62, סה"מ תש"ח שם וש"נ, וראה גם רשימות חוברת ז בתחילתו) דדרך הלימוד של תלמוד ירושלמי הוא סיני ובבלי הוא עוקר הרים).

ויש להעיר מהמבואר בדא"ח בכ"מ ע"ד הסוד בביאור מדריגתם של תלמוד בבלי וירושלמי, דתלמוד ירושלמי ענינו המשכה מלמעלמ"ט בבחי' אור ישר ותלמוד בבלי ענינו העלאה מלמטל"ע בבחי' אור חוזר, והר"ז מתאים עם דרכי לימודם סיני המשכה מלמעלמ"ט ועוקר הרים העלאה מלמטל"ע (ראה שערי אורה לכ"ק אדמו"ר האמצעי ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד-נ"ו, סה"מ תש"ח ד"ה אמר רבא פי"א-י"ב ועוד).

[וצע"ק איך להתאים את דרכי לימודם של תלמוד בבלי וירושלמי עם המבואר בדא"ח בענין מדריגתם של תלמוד בבלי וירושלמי בספירות, דהנה בלקוטי לוי יצחק אגרות עמ' שמג (הובא גם בלקו"ש חי"ג עמ' 38 הערה 53) נתבאר סוגית הגמ' דסוף הוריות רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים ע"פ דרך הסוד, דר"י הוא בחי' בינה וסיני הוא ההמשכה מבינה, אך עוקר הרים חריפות ופלפול מגיע בכתר וכו' עיי"ש.

והנה ראה סה"מ תש"ח (עמ' 121) שנתבאר דתלמוד בבלי הוא בחי' בינה ותלמוד ירושלמי הוא בחי' חכמה עיי"ש.

ולפ"ז צ"ע, דהרי דרך הלימוד של תלמוד בבלי הוא עוקר הרים, ולאידך מבואר דמדרי' בספי' הוא בחי' בינה, וכמו"כ צ"ע דדרך הלימוד של תלמוד ירושלמי הוא סיני, ולאידך מבואר דמדרי' בספי' הוא בחי' חכמה].

ויעויין עוד לקו"ש ח"י עמ' 83 שנתבאר דשתי המדריגות ד"בור סוד שאינו מאבד טפה" ו"כמעין המתגבר" (ב' דרכי הלימוד דסיני ועוקר הרים, ראה ספורנו אבות ב, ט. ובפי' הרע"ב שם "לענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע, ולענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע", והן הן הדברים. וראה גם 'תורת מנחם - התוועדויות' שיחת ש"פ דברים ה'תשמ"ב וש"נ) בעבודת האדם הם מדרי' צדיקים ובעלי תשובה, דהצדיק הולך בדרך ישרה ועובד את ה' בעניני תומ"צ כפי שנתנו ונשפעו מלמעלה והוא כלי הראוי לקבל כל ההשפעות שע"י תומ"צ ("בור סוד"), אכן הבע"ת מחדש דבר ומהפך גם הזדונות לזכיות (וראה גם 'שערי אורה' שם ושאר המ"מ שנסמנו לעיל, ולהעיר גם מ'רשימות' ח"ז עיי"ש).

והרי נתבאר דר"י הי' במדרי' הצדיקים המשכה מלמעלמ"ט בבחי' אור ישר, ור"ל במדרי' הבע"ת העלאה מלמטל"ע בבחי' אור חוזר (ראה 'רשימות' שם ועוד, וראה גם מש"כ בגליון תתקמד עמ' 20), ומתאים שפיר עם דרכי לימודם סיני ועוקר הרים.

[וכבר כתבנו במ"א לבאר עד"ז שיטת הלימוד דרבי עקיבא שהי' בבחי' עוקר הרים (עירובין יג,א ובפרש"י שם, סוטה כ,א ובפרש"י שם ובכ"מ. וראה גם לקו"ש חי"ב עמ' 123 ובהערות 16, 17 וש"נ. ולהעיר עוד מקינה (לתשעה באב) 'ארזי הלבנון' "הביאו את ר"ע עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברה". וראה גם חגיגה יד,א "עקיבא מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות", ובפרש"י "שהן הלכות עמוקות").

והרי נתבאר בלקו"ש בכ"מ (ראה לקו"ש ח"ו יתרו ב', חי"א משפטים ב', חי"ז בהר א') דמדת ר"ע הי' במדרי' הבע"ת, ומתאים שפיר עם דרך לימודו עוקר הרים].

ב. ונראה להוסיף עוד בזה ע"ד הסוד ע"פ מה שמצינו מבואר בשרש נשמתם דר"י ור"ל בבחי' הספירות, דשרש נשמת ר"י הי' מספירת החסד ור"ל מספירת הגבורה (ראה 'בית האוצר' להגר"י ענגיל ז"ל ח"א כלל כז ד"ה ודע "דר"י גם כן היה מדריגתו ומהותו חסד ור"ל היה מדריגתו ומהותו הדין", ועפ"ז ביאר יסוד כמה פלוגתות דר"י ור"ל, ומסיים "ובכתבי אגדה שלי הבאתי עוד ראיות נכוחות לזה", ויש להעיר ולהאריך בזה ואכ"מ).

ואף כי אין לנו עסק בנסתרות וכו', מ"מ הנה ביסוד הדברים הנ"ל נראה דהכל עולה בקנה אחד, והוא להמבואר בדא"ח בכ"מ דספירת החסד ענינה המשכה מלמעלמ"ט בבחי' אור ישר וספירת הגבורה ענינה העלאה מלמטל"ע בבחי' אור חוזר, וא"כ נמצא דמדרי' ר"י הצדיק והסיני מתאימה היטב עם שרש נשמתו בספירת החסד, ומדרי' ר"ל הבע"ת ועוקר הרים מתאימה היטב עם שרש נשמתו בספירת הגבורה [ולהעיר מדרך לימוד ה'לשיטתיהו' של רבינו בכ"מ לחבר ולקשר השיטה הכללית עם נשמתו של בעלי השיטה, ראה לקו"ש ח"ו בא ב', לקו"ת שה"ש מח,ג, וראה גם עד"ז ב'בית האוצר' מע' א כלל כז, מע' ב כלל ב. ועוד].

ג. ומדי דברי בו יש להעיר עד"ז בדרכי לימודם של בית שמאי שהי' בבחי' עוקר הרים ("מחדדי טפי" יבמות יד,א, "חריפי טפי" עירובין ו,ב תוד"ה כאן).

והרי מבואר בדא"ח בכ"מ (לקו"ת שם עוד, וראה לקו"ש ח"ו שם, ובספרי הגר"י ענגיל ז"ל שנסמנו לעיל) דשרש נשמת ב"ש היא מספירת הגבורה, והרי ידוע דספירת הגבורה ענינה העלאה מלמטל"ע בבחי' אור חוזר וכנ"ל, ומתאים שפיר עם דרך הלימוד דב"ש עוקר הרים והעלאה מלמטל"ע (ראה 'שערי אורה' שם ושאר המ"מ שנסמנו לעיל).

לברכה

בגמרא סנהדרין (לט, ב) בסוגיא דעובדי' הנביא:

"כתיב ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית ועובדיה היה ירא ה' מאד מאי קאמר קרא א"ר יצחק א"ל ביעקב כתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך ביוסף כתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך שמא לא ירא אלהים אתה יצתה בת קול ואמרה ועובדיה היה ירא את ה' מאד אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה".

ומכלל לאו - "בית של אחאב אינו מזומן לברכה" - אתה שומע הן, היינו, דבית לבן ובית פוטיפר היו ראויים לברכה, ולכאו', הרי אחאב הי' יהודי (לעומת לבן ופוטיפר), ובכ"ז לא הי' ביתו ראוי לברכה, והם - שגויים המה - כן הוו ראויים?

ואולי י"ל:

הן בבית לבן והן בבית פוטיפר, היו נשים צדקניות - בבית לבן: רחל ולאה, ובבית פוטיפר: אסנת[1], שבשבילם הי' ראוי להמשיך את הברכה לבתי לבן ופוטיפר (לא מצד בעלי הבית, כ"א מצד הנשים). משא"כ בבית אחאב ש"אין שם צדיק".

ויומתק יותר ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר בכ"מ[2] בדיוק הלשון "עקרת הבית", עיקר הבית, ש"כל מעמדו ("דער גאנצער שטעל") של הבית, ובמילא, במדה רבה, מראהו והנהגתו של הבעל - נמצא בידי' של האשה, עקרת הבית[3]", וכן הדיוק בלשון "כה תאמר לבית יעקב[4]" - "אלו הנשים[5]", היינו שעיקר ענין והמשכת השפע לבית, הוא ע"י הנשים. ובבתי לבן ופוטיפר הצדקניות שהתגררו בבית היו הנשים[6].

ועפ"ז מובן מה שבית אחאב לא הי' ראוי לברכה, כיון שבבית לבן ופוטיפר, היו הנשים (בנות) צדקניות, משא"כ בבית אחאב, נוסף גם לרשעותו, הייתה עקרת הבית - גוי', איזבל, מעובדי הבעל ומרשעת שבדור.

[1] ובייחוד למ"ד (פרקי דר"א רפל"ח) שאסנת הייתה נכדת יעקב - בת דינה שנולדה משכם [ביאור ברוחניות הענינים ע"ז: (גם ב)תו"מ ח"ח עמ' 223].

[2]) ויפה לקטם הרה"ח ר' זושא וואלף בס' 'אל נשי ובנות ישראל'.

[3]) לקו"ש ח"ב עמ' 573, בתרגום חופשי.

[4]) יתרו יט, ג.

[5]) מכילתא ופרש"י שם. וראה גם שמו"ר פכ"ח, ב.

[6]) אמנם לא היו אלו 'עקרת הבית', אבל – בנוגע לרחל מצינו ששאבה מים מהבאר, ויש שביארו שהיא החזיקה את הבית. ולמעלה מזה, מצינו כמ"פ בלשון רבינו שאפש' לדייק שענין זה נוגע גם לבנות, ולהעיר שעל רעיון זה חזר רבינו במכתביו ל'נשי ובנות ישראל' (נלקט ב'תורת מנחם – אגרות מלך' ח"ב בסופו). ועוד חזן למועד, ואכ"מ.