לונדון אנגלי'
רוח הקודש בבית מדרשו של הראב"ד
א. בידו החזקה (הל' לולב פ"ח ה"ח) פסק הרמב"ם: "הדס שנקטם ראשו כשר". ובהשגת הראב"ד כתב ע"ז: "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתניתין (סוכה לב, ע"ב), ודברי רבי טרפון שאמר (שם לד, ב במשנה) אפילו שלשתן קטומים כשר ענין אחר הוא, ולא שנקטם ראשו. והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים".
ובמגיד משנה (על הרמב"ם שם - הו"ד בב"י או"ח סי' תרמו) כתב על דברי הראב"ד: "ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר דחה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל, והעמיד דבריהם".
ויעויין בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' קטז) שכתב: "והרמב"ן ז"ל מזה המעשה[1] למד בההיא פלוגתא דנקטם ראשו של הדס, דהראב"ד פסק כסתם משנה דתנן נקטם ראשו פסול וכתב כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו והעלינו שהוא פסול..וכתב המגיד משנה..כבר ראה הרמב"ן דבריו והשיב עליהם וכו', ואין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ומקום הניחו לו מן השמים ונראה לכאורה שהם דברים כפשוטן שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו והורה כדבריו, ועם כל זה חלק על דבריו, וכיון דכן הי' נראה לכאורה דלא יהא כח ההדיוט חמור מכח גבוה וכד מעיינן אשכחינן דלאו קושיא היא..דגלי קרא (דברים ל, יב) וקאמר 'לא בשמים היא' ודרשא גמורה היא".
הרי שהבין מהר"י בן לב דמ"ש הראב"ד רוח הקודש כוונתו לגילוי דברים מלמעלה דומיא דבת קול המכרזת ואומרת.
וכ"מ לכאורה ממ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' פד בבואו ליישב דברי הרמב"ם (בענין אחר) מהשגת הראב"ד: "אף שאינני כדאי להכניס ראשי בין שני הרים גדולים, ובפרט אדם גדול וקדוש כמו הראב"ד שהרוח הקודש הופיע בבית מדרשו כאשר כתב הוא בעצמו גבי הדס שנקטם ראשו, עם כל זה אבקש מחילה מכבודו ומעצמותיו הקדושים על שבאתי לקיים דברי רבינו משה ולהראות לכל כי משה אמת ותורתו אמת".
וכ"מ ממ"ש בחידושי מהרא"ל צינץ עמ"ס סוכה (לא, ע"ב) ביישוב דברי הראב"ד (בענין אחר): "בודאי חלילה לחשוד מאור עינינו אשר הופיע רוח הקודש בבית מדרשו שנעלם ממנו ש״ס ערוך".
וגדולה מזו מצאתי בתשובת אחד מחכמי זמננו, ה"ה הגאון ר' מנשה קליין שליט"א, שכתב: "ובאמת מצינו הופעת רוח הקודש בבית מדרשם של רבותינו מדור דור, ולא לבד בתקופת רבותינו חכמי התלמוד כי אם גם אחריהם שרתה ביחידי האומה שזכו להדבק בחי עולמים, והראב"ד בהשגותיו..כתב כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו וכו' והכל ברור ומקום הניחו לי מן השמים. ועוד בכמה מקומות כתב כעין זה..וקבלה בידינו[2] שכל מקום שאמר הראב"ד 'הופיע רוח הקודש' היינו רוח הקודש ממש" (שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קסז)[3].
אבל בספר כפות תמרים עמ"ס סוכה לב, ב (הו"ד בספר תורת נביאים למהר"ץ חיות סוף פרק ראשון) הביא דברי מהר"י בן לב הנ"ל וכתב עליו: "אחר נשיקת ידיו של הריב"ל נראה כי לא נשתבח הראב"ד שממש הופיע רוח הקדש לו בדין זה אלא כיון שערב לו הפירוש והחילוק שפירש אמר כן בדרך גוזמא והרי דברי הראב"ד הביאם בס' תמים דעים ושם נתבאר דהראב"ד אמרה למילתי' מכח טענות וקושיות ולא אמרה בשם רוה"ק ומ"ש הרב המגיד ז"ל דחלק עליו הרמב"ן היינו מ"ש הרמב"ן בס' המלחמות לדחות דברי הרז"ה שהיא כדעת הראב"ד ודחה סברתו מכח סברות וטענות לא מטעם דלא בשמים הוא"[4].
ולכאורה דברי הכפות תמרים והתורת נביאים נראים נכונים, שהרי מ"ש הראב"ד בהשגותיו "הכל ברור בחבורינו" כוונתו למ"ש בהלכות לולב שלו שנדפסו בתשובות ופסקים שלו (מהדורת הר"י קאפח) סי' ו, ובנוסף לזה ששם פרש הראב"ד כשמלה הוכחותיו השכליות ולא רמז לשום התגלות מלמעלה (כמ"ש הכפות תמרים), הרי כתב בפירוש: "והשכל עזרנו בכל אלה" (שם עמ' כג); "עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי" (שם עמ' כו); "וכן דעתי נוטה וכן לבי מסכים עם שכלי" (שם עמ' כח)[5]. ועפ"ז נ"ל דמ"ש בהשגותיו הנ"ל "רוח הקודש" כוונתו שבירר הענין בשכלו בעזר החונן לאדם דעת דיהיב חכמה לחיכימין, והרגיש בלבו שנסתייע מן השמים לירד - בכח שכלו - לעומקו של דבר.
אבל נראה דאצ"ל כמ"ש הכפות תמרים שבדרך גוזמא בעלמא כתב כן הראב"ד, כי אם שבלשון הראב"ד וסגנונו משתמש 'רוח הקודש' כשם נרדף להשגה שכלית אמיתית ועל דרך לשון הכתוב "רוח חכמה ובינה רוח דעת". ואולי זוהי כוונת הכפות תמרים בדבריו הנ"ל.
"מסוד ה' ליראיו נתגלה לנו"; "כך הראוני מן השמים"
ב. ונראה דעד"ז יש לפרש מ"ש בהשגות הראב"ד על הרמב"ם: "כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו[6]" (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד); "ברוך אשר גלה סודו ליראיו" (הל' מטמאי משכב ומושב פ"ז ה"ז)[7], ובתשובות ופסקים סי' ריא: "ולא שבאנו לחלוק על הר"מ במז"ל שלא ביאר מקריעה וכ"ש על דברי גאון הרי"ף, אבל מה שהניח הוא אנו השלמנו, ואפשר שהי' לו בספק והניחו, ומסוד ה' ליראיו נתגלה לנו, ברוך המלמד תורה לעמו ישראל".
ונראה שכוונתו בביטויים אלו הוא ע"ד מ"ש בהקדמת פירושו על מסכת עדויות: "טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל קורא בספר זה אשר אני מחל, כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה, כי מעזרת ה' א-ל לבדו המלמד אדם דעת, ואולי יקרה בהם שגגה משגגת היד או משגגת הלב, ידע הקורא בו, בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד, כענין שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
הרי מבואר מדבריו שגם כאשר המליץ על דברי עצמו את מאמר הכתוב סוד ה' ליראיו לא כיוון לומר שהדברים הגיעו אליו בדרך התגלות מלמעלה, כי אם שהי' יגע בשכלו להבין דברי תורה, ועל מה שהצליח להשיג בחכמתו כתב שהוא מעזרת "המלמד אדם דעת", ועל הנמצא בדבריו "מן הטוב" המליץ שהוא מסוד ה'.
ועד"ז יש לפרש מה שמצינו בדברי כמה מן הגאונים והראשונים הלשון "כך הראוני מן השמים", וגם בדברי הראב"ד מצאנו כן: (א) בספרו בעלי הנפש - סוף שער המים; (ב) בתשובותיו סי' כ: "[כן] ראיתי לגלות סודו ולהעמידו על עיקר ההלכה כפי מה שהראוני מן השמים" - שאין הכוונה שהראה להם הקב"ה את הדברים ע"ד מה שהראה למרע"ה או להנביאים שעמדו אחריו כי אם שהשיגו את הדברים בשכלם הניתן להם מן השמים.
וכ"מ ממ"ש הראב"ד בתשובותיו סו"ס קל"א: "הנה לך אחי תשובות שאלותיך כפי מה שהראינו מן השמים, ואם קצרתי בהם די לך בזה כי על הכל יש ראיות ברורות, ואינני הולך על דרך זרות בדברים רחוקים, רק על דרכים סלולות ודברים שהדעת מקבלתן והשכל מורה עליהם, וחוץ מן הרחוקים שאין להם טעם, יכול אני לדון כל הדינים מראות השכל, מעזרת המקום יתברך ויתעלה, ומעזרת חברי ישמרם הא-ל".
ונראה מלשונו דמה שנראה לו מן השמים פירושו על ידי ראיות שהשיג בשכלו - "מעזרת המקום".
ויעויין בתשובת מהר"ם מרוטנבורג הובאה במרדכי עמ"ס יבמות (פ"ד סי' כג) שכתב: "לענין דינא דגרמי אכתוב הנראה בעיני כאשר הראוני מן השמים"[8]. ולפום ריהטא דבריו סתרי אהדדי תוכ"ד, דאם הראו לו מן השמים שוב אין זה הנראה בעיניו, ואם אין זה אלא לפי מה שעיניו רואות איך אפשר לומר ע"ז שכך הראו לו מן השמים?
ובתשובה שהובאה במרדכי עמ"ס קידושין (סי' תקמז) כתב: "ואני כתבתי דעתי כאשר הראוני מן השמים ואיני חפץ שתסמכו על דברי להתירה בלא גט אם לא תשלחו דברים לרבותינו אשר סביבותינו ולרבני צרפת ואם יסכימו לדעת תלמידם מוטב, ואם לא דעתי מבוטלת נגדם". וגם כאן יש מקום לשאול, דאם כבר הראו לו מן השמים שהאשה מותרת לשוק למה הוזקק להסכמת "רבותינו אשר סביבותינו ולרבני צרפת" - ולא רק כיהודה ועוד לקרא, כי אם כמו שכתב בהמשך דבריו - שאם לא יסכימו לו "דעתי מבוטלת נגדם"[9], והלא תורה זו מן השמים הגיעה לו, וקיי"ל דמשמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי!
ועכצ"ל שכתב מה שנראה בעין שכלו אלא שביאר דלולי עזרת החונן לאדם דעת החכמה מאין תמצא, והי' נראה לו שזכה לכוון אל האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ועל כן שפיר יתכן שלא האמין בעצמו כ"כ לסמוך על דעתו כנגד דעת שאר חכמי הדור, וקיים בעצמו מ"ש אל תהי דן יחידי.
שיטת החתם סופר בענין זה
ג. אמנם בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' רח[10]) כתב: "והיטב אשר דיבר מעלתו כי מ"ש הראב"ד בהלכות לולב 'כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו', וכיוצא בזה[11] כמה פעמים, אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהי' לדע"ה וחביריו[12], אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה[13] אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו[14], מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה, ועד"ז אחז"ל פרק קמא דבבא בתרא [יב, ע"א] אע"פ שניטלה הנבואה מן הנביאים מחכמים לא ניטלה..פירוש, אותו חלק נבואה שמשיג ע"ד חכמתו[15] שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה [כאבות פ"ו מ"א] בשכלו וחכמתו אע"פ שאיננו בכח תולדות טבע שכלו"[16].
הנה מבואר גם מדברי החתם סופר שגם הוא הבין דבמה שכתב הראב"ד "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו" לא כיוון לרוח הקודש במובנו הפשוט, אבל לאידך גיסא מיאן לפרשו (כפירוש הכפות תמרים) כ"דרך גוזמא" בלבד, וגם לא פירשו כלשון המורה על "עזרת ה'..המלמד אדם דעת" באופן טבעי (כמו שהצענו לעיל), אלא השיאו לענין רוח הקודש מסוג אחר, ופירש דברי הראב"ד כאילו אמר שבאמת 'נחה עליו רוח ה' - רוח חכמה ובינה', שזכה (לפי שעה) לחכמה יתירה, חכמה שלמעלה ההישג שכלו הטבעי, שעל ידה זכה לכוון אל האמת[17].
[ויעויין ברשימות רבינו חוברת קמו שציין "ידידי..העיר מב"ב (יב, ב) בפירש"י ועיין ראב"ד ביד לולב פ"ח ה"ח ובמגיד משנה שחלק עליו הרמב"ן בכ"ז", ואולי כוונתו גם לצרף דברי הגמרא ופירוש רש"י במס' בבא בתרא שם לדברי הראב"ד הנזכרים וכעיו דברי החתם סופר. ועצ"ע].
ובשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' קה) כתב בענין בעל המחבר ספר אור החיים הקדוש, ש"בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש, אך לא הוא לבדו, רק כל מחבר אפילו בדורינו אם הוא ראוי לכך חיבר ספרו ברוח הקודש היינו שהסכים בחכמתו לאמתו של תורה", וע"ש שגם הוא תמך יתדותיו על דברי הגמרא במס' בבא בתרא, ונראה שהן הן הדברים שכתב החת"ס[18].
המחברים עד הש"ך והט"ז כתבו חיבוריהם ברוה"ק
ד. ידועים דברי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (המשך תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה - נעתק ב'היום יום' ו' שבט) בשם רבינו הזקן שכל המחברים עד הט"ז והש"ך [ובמק"א (כתר שם טוב, הוצאת קה"ת תשנ"ט, בהוספות סי' ריז) - עד המהרש"א] כתבו חיבוריהם "ברוח הקודש".
וע"פ הנ"ל נראה לבאר שאין הכוונה שכל דברי כל המחברים עד הש"ך והט"ז ועד בכלל נתגלו להם מן השמים כעין בת קול אלא ר"ל ע"ד מ"ש בשו"ת חתם סופר הנ"ל דקים לי' לאדמו"ר הזקן שמחברים אלו זכו ל"רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי' כזו..שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה [כאבות פ"ו מ"א] בשכלו וחכמתו אע"פ שאיננו בכח תולדות טבע שכלו", וכמ"ש החתם סופר.
ויש להעיר גם ממ"ש הגר"י אייבשיץ בספרו אורים ותומים (קיצור תקפו כהן סי' קכג) שאי אפשר לטעון טענת קים לי נגד דברי השולחן ערוך, כי "לדעתי אין ספק כי הכל בכתב, מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות הקשו עליהם ותירצו..ולאין ספק לא כיוונו [המחבר והרמ"א] להכל..רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב".
וראה שו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' קב שכתב: "ואם אולי הרב בית יוסף לא כיוון לזה מכל מקום האלקים אנה לידו להמתיק בלשון קולמסו שיהי' אותו הצדיק ניצל מאותו השגיאה, כי כן אורחות נותן התורה ית"ש עם כל עוסקי תורתו לשמה להכחיד תחת לשון קולמסם והצלה משגיאותינו ואם יתורצו בדוחק עכ"פ לא תצא תקלה מתחת ידם, וכן כתב בתומים"[19].
ומבואר בדברי החתם סופר אלו דמעין מה שכתב התומים על בעלי השולחן ערוך והמפה שייך בכל העוסקים בתורה לשמה, אלא דלענין המחבר והרמ"א קים לי' להאורים ותומים ש"רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה" בכל דבריהם עד כדי כך שאי אפשר לטעון קים לי נגד דבריהם[20].
ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם ויחכם עוד.
*) לזכות האשה שרה לאה בת פייגא נעשא לרפואה שלמה וקרובה בתוך שאר חולי ישראל.
[1]) דתנורו של עכנאי - בבא מציעא נט, ע"ב.
[2]) סתם הרב ולא פירש ממי קיבל.
[3]) וראה גם שו"ת להורות נתן חי"א או"ח סי' סג: "ומה שכתב הראב״ד דכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו בידיעת פירוש זה, וצריך ביאור דאמאי הוצרך לרוח הקודש בחידוש פירוש זה..נראה משום דפירוש זה מחודש לגמרי ולא דרכו בו הראשונים האחרים..ועל כן הוצרך לרוח הקודש לחדש פירוש זה". אבל כנראה הוא כתב כן לפי הבנת החתם סופר בדברי הראב"ד - ראה לקמן ס"ג.
[4]) בכפות תמרים שם סיים: "ומ"מ קושטא דמלתא הכי הוי שאם יאמר פוסק אחד פירוש אחד בשמועה בשם רוח הקודש יכולין לחלוק עליו משום דלא בשמים הוא ואין משגיחין בבת קול".
[5]) ולהעיר עוד ממ"ש שם עמ' יט: "מה שנתברר אצלי ברחמי שמים".
[6]) לשון הכתוב תהלים כה, יד [וראה ירמי' כג, יח: "כי מי עמד בסוד ה' וירא וישמע את דברו"]. וראה סוטה ד, ע"ב (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שמ); שם יו"ד ע"א; סנהדרין מח, ע"ב. ועוד. ואכ"מ.
[7]) וראה עד"ז בית יוסף יו"ד סי' רצד: "אין ספק שאילו ראה הרא"ש דברי הרמב"ן שהי' כותבם בשמו אבל לפי שלא ראה אותם הי' מצטער על הדבר עד שהאיר ה' עיניו ומצא סמך זה וכיון למה שאמר הרמב"ן כי על זה נאמר חכם עדיף מנביא וסוד ה' ליראיו". וראה גם ט"ז יורה דעה סימן קלד סוסק"א: "וקורא אני בזה על השו"ע סוד ה' ליראיו".
[8]) וראה גם שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שנו: "אחר שאמרתם שאענה גם אני חלקי, הריני כותב באשר הראוני מן השמים ואומר אני כי גם בעיני נראה כן". גם המהרש"ל התבטא כמ"פ בלשון זה ("הראוני מן השמים") ובמקום אחד כתב (יש"ש ב"ק פ"י סו"ס יו"ד): "כל זאת כתבתי כפי הנראה לע"ד על קו הממוצע כאשר הראוני מן השמים".
[9]) ועד"ז כתב בתשובה שהובאה בתשובות מיימוניות להל' אישות סי' ל: "טופסי גיטין אין בידי ולא ספרי פסקים בארץ הנגב, וסבבתי כל אלה הדברים כמו שהראוני מן השמים, ואם ימצא שהתוס' וספרי פוסקים חולקים עלי בשום דבר דעתי מבוטלת להם, כי מה לעני יודע שיושב חשך צלמות ולא סדרים זה ג' שנים ומחצה".
[10]) בהערותיו על ספר תורת נביאים הנ"ל. כאשר הדפיס מהר"ץ חיות את ספרו זה שלחו אל החתם סופר שהשיב למעניתו בצרור הערות והארות.
[11]) לכאורה כוונתו למ"ש סוד ה' ליריאיו - הו"ד בספר תורת נביאים שם.
[12]) ראה מורה נבוכים ח"ב פרק מה. ואכ"מ.
[13]) ובמק"א הוסיף שצ"ל גם בעל לב טהור וכו', "כי מי שלבו מלא ערומים תאוות עוה"ז, אע"פ שעוסק בתורה ומחדש בה חידושים טובים, לא ייניק אלא מאחוריים וממה שנפה אל הקליפה ונקרא אשה גרושה מאישה שלמעלה", ע"ש.
[14]) ראה דברי החתם סופר במק"א: (א) "באמת אין זה ביכולת האדם להשיג ולידע האמת, אלא שהאדם עושה מה שאפשר לו, אלא כל שהאדם עושה מה שאפשר לו..הקב"ה מסייע לו..ועל כן לא נעשתה המנורה בידי אדם, רק זרק ככר זהב לאש והיא נעשתה מאלי'" (תורת משה על התורה פרשת תרומה נט, א); (ב) "להמשכת אור התורה בעצם אי אפשר לעשות שום הכנה גשמית כי מתת אלקים היא" (תורת משה פרשת בהעלתך טז, א); (ג) "אמנם בעו"ה שכחת התורה היא מתגברת דזהו לאוקמי גירסא תליא מילתא בסיעתא דשמיא..ולזה צריך להיות צדיק ונשגב שיהי' לו סייעתא דשמיא, ובני עלי' מועטים ולא מוקמי גירסא, ומה יועיל להם שכלם וחריפותם, הלא מה שמחדשים על פי השכל זה יסתור מה שזה בונה, ויבא ננס ע"ג ננס וירכיבו אפילו אלף, מה תועלת יש בזה" (דרשות החתם סופר ח"א עה, א) (ד) "מצד אחד נראה יותר טובה במה שרצה ה' שלא יומסר להם הפלפול רק הלכה ברורה כמו שהיא כדי שלא יתערב בה שקר ח"ו ע"י סברא אנושית" (דרשות החתם סופר ח"ג תג, א).
[15]) להעיר מחידושי הרמב"ן עמ"ס בבא בתרא שם: "אף על פי שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".
[16]) להעיר גם ממ"ש החתם סופר בדרשותיו (ח"ב תה, ע"ב): "וכשאדם עוסק בשני אלה לשמוע בישן וחדש לשמה, זוכה לשלישי סייעתא דשמיא, ונתקיים בו 'חכמת אדם תאיר פניו' (קהלת ח, א), שרוח הקודש הופיע בקרבו".
[17]) ועד"ז וכיו"ב יש לפרש לשונות כעין אלה הנמצאים בכמה מקומות בספרים, ראה לדוגמא בעלמא: (א) שו"ת חוות יאיר סי' פב (בתשובה שנכתבה למחבר הספר מאת אחד מגאוני זמנו): "שהופיע בבית מדרשי רוח הקודש רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם..ונתמלא ביתי אור יקר הולך וגדל ודעתי מהן נוחה"; (ב) שו"ת יהודה יעלה (להר"י אסאד) יו"ד סי' צד: "הרב הגאון העצום מופת הדור. . קש"ת מו"ה חיים האלבערשטאם..התירם, ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו כו'". [ולהעיר משו"ת אבני נזר או"ח סי' כז אות ד; שם סי' ערב אות ו. ואכ"מ].
[18]) וע"ש שפסק בענין "מלמד המכחיש רוח קדשו של אור החיים" שיש לו דין "אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהי' ראוי לרוח הקודש והמלמד הזה כפר בעיקר רוח הקודש . .ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו".
[19]) וראה שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' פא.
[20]) ומוכרחים אנו לומר שעכ"ז ישנו חילוק בין בעלי השו"ע להפוסקים שעמדו אחריהם, שהרי רק בנוגע להמחבר והרמ"א כתב האורים ותומים שאי אפשר לטעון קים לי נגד פסקיהם. ועצ"ע.
נחלת הר חב"ד, אה"ק
איתא בספר השיחות תש"ג [מתורגם ללה"ק] - חג הפסח ליל סדר השני סל"ג (ע' עה): "כאן אנו נמצאים בגלות בידי אומות העולם, בארץ ישראל נמצאים בידי יהודים, וקשה להיות בגלות אצל רשעי ישראל מאשר אצל רשעי אומות העולם. הגלות בידי הגוים טובה מאשר הגלות בידי היהודים. הגוי מחזיק את הגוף היהודי בגלות, אך עם הנשמה היהודית אין לו עסק, ואילו הרשע היהודי מכניס את הנשמה היהודית בגלות ומחפש לטמא את הנשמה".
להעיר מאבות (פ"ב מ"ג) שרבן גמליאל אומר: "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו".
והנה בס' 'מוסר אבות' ו'מאיר נתיב' דנו בזה, דבפ"א מ"י מופיע משנה כמעט זהה למשנתנו: "שמעיה אומר אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות". האם משנתנו זו, אשר איננה שוללת את הקירבה לרשות מכל וכל, חולקת על דברי שמעיה הקובע כי אין להתוודע לרשות כלל ועיקר.
ומבארים, דמיירי כאן מתקופות שונות שבהן חיו אותם חכמים. שמעיה חי בתקופה בה עדיין היתה ארץ ישראל תחת מלכות חשמונאי, בימיו היתה יהודה קרועה בריב מפלגות, שני אחים עוינים זה לזה נאבקו על השלטון, ולחמו איש ברעהו עד מוות. היו אלה הורקנוס ואריסטובלוס, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה. שניהם שלחו משלחות אל הנציב הרומי פומפיוס, היושב באנטיוכיה שבסוריה, ובקשו שיתערב במלחמת אחים זו, כדי להשליט צד אחד על רעהו.
תוצאות התוודעות זו לשלטון היו מרות. פומפיוס הגיע לארץ בראש חילותיו, ומאז היתה נתונה הארץ לשלטון הרומי העריץ, אשר בסופו של דבר החריב את בית המקדש, והגלה את העם מארצו.
בתקופה כזו, ועל שלטון הדומה לשלטון ההוא, מצווה שמעיה 'אל תתוודע לרשות' כלל ועיקר.
שונה היה המצב בתקופת רבן גמליאל בנו של רבנו הקדוש. היהודים בארץ ישראל נחשבו כנתיני הממלכה הרומית, ומנהיגי העם היו מוכרחים להתקשר עם השליטים הרומיים, כדי להגן על עמם ולהפר גזירות קשות. אליהם פונה רבן גמליאל ואומר, אמת, אתם חייבים להיות בקשר עם השלטונות, אך יחד עם זאת זכרו, 'הוו זהירין ברשות'.
הרי שקשה יותר להיות בגלות בידי יהודים מאשר בידי גוים.
ww w
בענין קביעות יום א' דר"ה ביום ג' בשבוע
הת' מאיר שלמה גארדאן
תלמיד בישיבה
א. בדבר קביעות יום א' דר"ה ראינו לכאורה דבר פלא. דהנה ברוב השנים חל ר"ה בימי ב', ה' או ש"ק, אבל ביום ג' חל רק במקרים נדירים ביותר.
ואולי יש לבאר זה ע"פ מש"כ הרמב"ם בהל' קדה"ח הלכות א' - ג' וז"ל:
א) אין קובעין לעולם ראש חדש תשרי לפי חשבון זה לא באחד בשבת ולא ברביעי בשבת ולא בערב שבת. וסימן להם אד"ו. אלא כשיהיה מולד תשרי באחד משלשה ימים האלו קובעין ראש חדש ביום שלאחריו. כיצד הרי שהיה המולד באחד בשבת קובעין ראש חדש תשרי יום שני. ואם היה המולד ברביעי קובעין ראש חדש יום חמישי. ואם היה המולד בששי קובעין ראש חדש בשביעי.
ב) וכן אם יהיה המולד בחצי היום או למעלה מחצי היום קובעין ראש חדש ביום שלאחריו. כיצד הרי שהיה המולד ביום שני בשש שעות ביום או יתר על שש שעות קובעין ראש חדש בשלישי. ואם יהיה המולד קודם חצי היום אפילו בחלק אחד קובעין ראש החדש באותו יום המולד עצמו. והוא שלא יהיה אותו היום מימי אד"ו.
ג) כשיהיה המולד בחצי היום או אחר חצות וידחה ליום שלאחריו. אם יהיה יום שלאחריו מימי אד"ו הרי זה נדחה שלאחריו ויהיה ראש החדש קבוע בשלישי מיום המולד. כיצד הרי שיהיה המולד בשבת בחצות סימן זי"ח קובעין ראש החדש בשנה שמולדה כזה בשני בשבת. וכן אם היה המולד בשלישי בחצות או אחר חצות קובעין ראש החדש בחמישי בשבת. עכ"ל.
ולפי"ז יוצא שבכדי שר"ה יחול ביום ב' צ"ל המולד בין חצות ש"ק וחצות יום ב', דהיינו 48 שעות, וכן בכדי שיחול ביום ה' צ"ל המולד בין חצות יום ג' וחצות יום ה', שהם 48 שעות, וכן בכדי שיחול בש"ק צ"ל המולד מחצות יום ה' עד חצות יום הש"ק, גם 48 שעות, אבל בכדי שיחול ר"ה ביום ג' יכול להיות רק אם המולד הוא בין חצות יום ב' וחצות יום ג' דהיינו רק 24 שעות. ולכן רואים שקביעות ר"ה ביום ג' (וכן קביעות ערב פסח ביום הש"ק, שיחול כך רק בפסח שלפני ר"ה שחל ביום ג'), הוא מקרה נדיר ביותר ועד שלפעמים במשך עשרים שנה לא יצא קביעות כזה. וכנ"ל.
ב. מענין לענין חשבתי ליישב מה שהרבה מתמיהים על זה שר"ח -כבר כמה חודשים - חל יומיים לאחרי המולד.
וי"ל שזה תלוי בקביעת זמן המולד דחודש תשרי תשע"ב שיהיה ביום ג' שעה 5, 8 דקות ו14 חלקים אחה"צ ולפי המבואר ברמב"ם הנ"ל, כיון שהמולד יחול לאחרי חצות אין ר"ה יכול להיות ביום ג', וגם ביום ד' א"א לקבעו מפני הכלל ד"לא אד"ו ראש" ולכן מוכרח להיות ר"ה תשע"ב ביום ה'.
ובכדי לקבוע ר"ה ביום זה, צריכים לאחר כל ראשי החדשים מתחילת השנה.
דהנה, ר"ח תשרי תשע"א חל ביום המולד (יום ה'); המולד דחודש חשון תשע"א היה ביום ו' בבוקר ולכן ר"ח חל בשבת (כיון שחודש תשרי תמיד מלא[1]); ובכדי שר"ה תשע"ב יחול יומיים אחרי המולד הוצרכו לקבוע החדשים דחשון וכסלו מלאים, דהיינו שר"ח כסלו חל ביום ב' אע"פ שהמולד היה בליל א' (כיון שניתוסף יום ל' לחודש חשון[2]), וכשמגיעים ליום שלושים לאחרי ר"ח כסלו, יום ג', שאז אמור להיות ר"ח (א') טבת (כיון שהמולד הוא ביום ב' [היינו כ"ט כסלו, וא"א לקבוע ר"ח ביום כ"ט!]), הנה בכדי שנוכל לדחות ר"ח תשרי ליום ה' כנ"ל, (וכן פסח ליום ג', דא"א להיות ביום ב'), הוצרכנו להוסיף יום אחד לחודש כסלו שיהיה ל' יום, ויהיה א' טבת ביום ד' ואז ר"ה ע"ב יחול ביום ה' כנ"ל, (כיון שבשאר החדשים [מטבת עד תשרי] א"א להוסיף ימים, ע"פ הכלל הידוע שרק חדשי חשון וכסלו פעמים מלאים ופעמים חסרים) ולכן כל החדשים מטבת ע"א עד חשון הבא (תשע"ב), - שאז עושים חודש חסר, (חשון) - יהיה ראש חדשם יומיים לאחרי המולד.
*) לעילוי נשמת אמ"ו הרה"חר' אלעזר בהרה"ח ר' יוסף שלמה ז"ל הכ"מ. נלב"ע מוצאי ש"ק בהר בחוקתי כ"ה אייר תש"ע. ויה"ר שיקוים היעוד ד'הקיצו ורננו שוכני עפר' והוא בתוכם אכי"ר.
[1]) ע"פ הכלל דתשרי - מלא, טבת - חסר, שבט - מלא, וכו'.
[2]) ועי"ז נדחה פסח מיום א' ליום ב', ור"ה מיום ג' ליום ד'.
Download PDF