יישוב קושיית האחרונים על שו"ת מהר"ם

א. כתב בשו"ת מהר"ם בר ברוך ח"ג סי' שצ: אשר שאלת, למאן דאמר בשבת ניתנה תורה לישראל[1] היאך חזרו לאחוריהם י"ב מילין, הא לא קשיא, דאפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא מוקפין היו ענני כבוד והוי כמחיצת בני אדם דאמר בפרק מי שהוציאוהו יעשו לו מחיצת בני אדם לכנס גבי נחמי' ברי' דר' חנילאי[2]. ואע"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבין בממש, עננים שלהן שאני, שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות, ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני כבוד עליהם, וקרנינו תרום בכבוד. עכ"ל התשובה[3].

וכבר הקשו שלכאורה דבריו תמוהים, שהרי תלמוד ערוך הוא במסכת שבת צו, ב: "הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן, דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוה יתיב במחנה לוי', ומחנה לוי' רשות הרבים הואי [שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו], וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו [מאהליכם] לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה [שהי' הנדבה כדי להשלים כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו']. גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם והעברת שופר תרועה, מה להלן ביום אסור, אף כאן ביום אסור".

הרי מבואר להדיא שמחנה לוי' הי' רשות הרבים, ואם נאמר דמכיון ש"מוקפין היו ענני כבוד" היו כמוקפין מחיצה אם כן לא הי' מחנה לוי' רשות הרבים כלל.

עוד הקשו מסוגיא דעירובין נה, ב: אמר רב הונא יושבי צריפין [דירה של הוצין וערבה, ואינו קבע, הלכך, אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות]. אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן [כל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח, אם בא לצאת]. מתיב רב חסדא, 'ויחנו על הירדן מבית הישמת' [במחנה ישראל כתיב] ואמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי. ותניא, כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם [חוץ לענן, שמא ילך הענן והארון שם] ולא לצדיהן [חוץ לענן, שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור] אלא לאחריהן [חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות וישראל במדבר יושבי אהלים היו, שאינן קבועין, ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות]. אמר לי' רבא דגלי מדבר קאמרת, כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי [חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע]. עכ"ד הגמרא ופירוש רש"י שם.

והשתא אי נימא שענני הכבוד שהקיפו את מחנה ישראל היו כמחיצה, פשיטא שכל המחנה הרי הוא כארבע אמות, וקושיית הגמרא מעיקרא ליתא.

ועיין בשו"ת 'תורת חסד' סי' לה אות ו שביאר דבתוך העננים הי' למחנה ישראל גדר של רה"ר בגלל דאתו רבים ומבטלי מחיצה הנעשית בידי שמים. וממשיך שם "והא דאתו רבים ומבטלי מחיצה י"ל דהיינו רק לענין איסור הוצאה ברה"ר אבל לענין תחומין לא מצינו דרבים מבטלי מחיצה. וגם י"ל דלא הי' אז מקום דריסת רבים מחוץ לענן".

ובאמת כבר קדמו בספר דורש לציון סי' יב דשקו"ט מדעת עצמו אם ענני הכבוד הי' להם דין מחיצה לענין שבת ובתו"ד כתב, וז"ל: "יש לי להביא ראי' לדעת התוס' דמחיצה בידי שמים אתו רבים ומבטלי מחיצה ממה שאמרו במס' שבת בריש פרק הזורק דאכריז משה לא תפיקו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים דידי. וקשה, רשות הרבים מאי עבידתי' התם, הרי הענן הי' מקיפם מכל צד. בשלמא הוצאה וכל תולדותי' דצריך להיות כולם במלאכת המשכן, היינו בשעת סילוק מסעות שפירקו וטלטלו המשכן מקרקע לעגלה וכו' ושעת הקמתו, ואז נסתלק הענן ונקפל, אבל הכרזה זו בעת חנייתן לפני הר סיני היתה ורשות הרבים מאי עבידתי'. אלא וודאי דמחיצה זו דענן שהיא בידי שמים אתו רבים ומבטלי מחיצה".

אבל לפי דברי המהר"ם בן חביב הנ"ל נראה דאין מקום להקשות או להביא ראי' מסוגיא דשבת (ר"פ הזורק) שהרי זה שמשה הכריז "לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים" הי' בארבעה ימים שבין יוהכ"פ לחמשה עשר בחודש שעדיין לא חזרו ענני הכבוד מאז שנסתלקו במעשה העגל, ועל כן פשיטא שהי' מחנה לוי' רשות הרבים גמורה שהרי לא היו העננים סביבות המחנה.

גם נראה פשוט שאין להקשות מסוגיא דעירובין הנ"ל, משום די"ל דהא דתניא "כשהן נפנין אין נפנין כו' אלא לאחריהן" מיירי גם באותם חדשים (בין מעשה העגל לחג הסוכות שלאחריו) שלא הי' הענן מקיפם, מחמת החשש שמא ילך הארון במקום שנפנו, ולגבי אותה תקופה אכן קשה קושיית הגמרא דאם הי' דינם כיושבי צריפים איך הלכו שלש פרסאות מפתח בתיהן ועברו על איסור תחומין, וע"ז תירצה הגמרא דשאני דגלי מדבר דכמאן דקביע להו דמי.

שקו"ט בדברי התרגום על שיר השירים

ב. והנה מ"ש בספרים הנ"ל שכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו ענני הכבוד מעליהם, לכאורה יש לזה מקור בתרגום על שיר השירים (ב, יז) דאיתא שם בזה"ל: "ובזערות יומיא עבדו בני ישראל ית עגלא דדהבא ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון ואשתארו מפרסמן ואתרוקנו ית תקון זיניהון דחקיק בי' שמא רבא מפרש בשבעין שמהן ובעא ה' להובדא יתהון מן עלמא אלולי דאדכר קדמוי קים דקים במימרי' לאברהם ליצחק וליעקב דהוו קלילן בפולחני' כטביא וכאורזילא דאילא ותקרובתא די קרב אברהם ית יצחק ברי' בטור מורי' ומן קדמת דנא קרב תמן ית קורבני' ופליג יתהון בשוה".

אבל באמת אין זה מקור מספיק להוכיח מ"ש הקדמונים הנ"ל ש"לא ירדו ענני כבוד עד אחר יום הכפורים" כי מפורש בדברי התרגום דמה ש"בעא ה' להובדא יתהון מן עלמא" לא הי' אלא עד "דאדכר קדמוי קים דקים במימרי' לאברהם ליצחק וליעקב", ויתכן לומר דמ"ש התרגום "דאדכר קדמוי קים דקים במימרי' לאברהם ליצחק וליעקב" קאי גם אמ"ש לפנ"ז – "ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון" – דכאשר "אדכר קדמוי קים דקים במימרי' לאברהם ליצחק וליעקב", שוב חזרו ענני הכבוד להגן עליהם. ומקרא מפורש הוא שעוד בהיות משרע"ה על ההר טרם ירד וראה את העגל כו' כאשר אמר לו ה' "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" התפלל משה רבינו על בני ישראל ואמר "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" ואז "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּו". ועפ"ז אין מקור מדברי התרגום שענני הכבוד נסתלקו מעליהם למשך תקופה ארוכה, עד יום חמשה עשר לחודש השביעי שלאחרי זה.[4]

סתירות לכאורה לדברי מהר"םהנ"ל

ג. אמנם לאידך גיסא מצינו לכאורה מקורות מפורשים שלא סרו העננים מעליהם גם כשחטאו ישראל בעגל, והנני לפורטם אחת אחת בצירוף מה שיש לדון בהם:

א) בדרשות מהר"ם חביב שם לאחרי שהביא דברי הספר 'לבנת הספיר' סיים בקושיא, וז"ל: ומ"ש בשם לבנת הספיר כו' הוקשה לי, דהא כתיב נחמי' ט, אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וגו' עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם.

וכוונתו למ"ש בספר נחמי' פרק ט (יב - כא) "וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם. וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ. וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹקַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם. אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם. וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׁלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ.[5]

ב) איתא במדרש במדבר רבה פ"כ, יט עה"כ (פ' בלק כג, ח) 'מה אקוב לא קבה א-ל': "בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו (פ' תשא לב, ד) אלה אלהיך ישראל לא הי' צריך לכלותן, אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד, ולא פסקו מהן המן והבאר וכן הוא אומר (נחמי' ט) כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם ומנך לא מנעת מפיהם ומים מסלע הוצאת להם והיאך אני יכול לקללם".

ג) בפרשת המרגלים (פ' שלח יד, יג-טז) נאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. וברש"י עה"כ שם ביאר, "זה הוא 'ואמרו אל יושב הארץ הזאת' כמו 'על יושב הארץ הזאת'. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, 'מבלתי יכולת השם', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה". ופירש במהרי"ק שכוונת רש"י היא: "כלומר אפילו אם יתפרסם חטאתם לא יתלו השומעים לומר שמה שנפרעת מהם היא בשביל שחטאו לך עתה, או בשביל שחטאו לך בעגל, שהרי אחר חטא העגל ידעו הגוים אשר עין בעין הראה ה' להם דרך חיבה, וראו שלא נתקע אהבתך מהם בשביל שחטאו לך, ומתוך כך יאמרו אם בשביל חטאתם הי' מביא ה' פורענות עליהם הי' נפרע מהם העוון העגל, ומדהראה להם חיבה גדולה לאחר כן מכלל דמחל להם בלב שלם ולא חש על חטאתם, ומדלא נפרע מהם בענין העגל כל שכן וכל שכן שלא הי' לו להפרע מענין המרגלים, אלא וודאי יאמרו מבלתי יכולת ה' וכו'".

והנה אחד מעניני החיבה שהראה להם הקב"ה למרות שחטאו בעגל הי' כמפורש בפרשה זו ש"עננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם", וא"כ משמע לכאורה שחטא העגל לא גרם לסילוק ענני הכבוד.

ד) במדרש רבינו בחיי עה"ת (פ' בא יב, ב) כתב, וז"ל: וכתב רבינו חננאל ז"ל קביעת החדשים אינה אלא על פי החשבון ולא על פי ראיית הלבנה והראי' שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הי' הענן מכסה אותם ועמוד האש לילה ולא ראה בכולם שמש ביום ולא ירח בלילה, והוא שאמר הכתוב (נחמי' ט, יט) ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם, ומהיכן היו קובעים החדשים על פי ראיית הלבנה, אלא ודאי עיקר המצוה בכתוב על פי החשבון, עכ"ל.

והנה את"ל כדברי הספר 'לבנת הספיר' שהביא מהר"ם בן חביב שענני הכבוד נסתלקו למשך כמה חדשים, איך אפשר לומר ש"לא ראה בכולם שמש ביום ולא ירח בלילה".

תירוץ ה'ציץ אליעזר' ושוברו בצדו

ד. בפירוש 'עבודת הגרשוני' על שיר השירים (ג, ד) מביא מה שמע בזה מהגר"א, והוא באופן אחר ממ"ש בשמו בפי' הגר"א על שה"ש, וז"ל: ושמעתי מדודי הגאון החסיד מווילנא הטעם מה שמצות סוכה הוא בט"ו לחדש השביעי וכו', ואמר דודי הגאון הנ"ל ששורש הטעם של מצות סוכה הוא על מה שחזר הקב"ה ונתרצה לשכון בתוך בני ישראל ולא למסור אותם למלאך כמו שאמר בתחילה הנה אנכי שולח מלאך לפניך, רק שהשכינה תהי' תמיד בתוכם ולישב בצילו, והתחלת חזרת השכינה לישראל הי' בט"ו תשרי כי ביום הכפורים ירד משה מן ההר להגיד לישראל שצוה הקב"ה לעשות משכן ולשכון בתוך בני ישראל לעולם ולא יסורו מהם לעולם כמו שכתוב השוכן אתם בתוך טומאותם, וביום מחרת יום הכפורים צוה להביא נדבות המשכן הרי י"א, וביום י"ב וי"ג הביאו נדבות דכתיב והם הביאו אליו נדבה בבקר בבקר, כדאיתא במדרש רבי יהודה ורבי נחמי' אומרים שני ימים היו מביאים נדבות שנאמר בבקר בבקר, וביום י"ד הכריזו שלא יביאו עוד, וביום ט"ו התחילו לבנות המשכן וחזרה השכינה על ישראל, ועל זה צוה לנו השם לעשות את חג הסוכות בט"ו לחדש השביעי על שם שזכינו לישב תחת כנפי השכינה. וזה פירוש הכתוב 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' וזה הוא ענן הכבוד שחזרה שכינה על ישראל וזה הוא מה שאמר דוד המלך ע"ה 'ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו' זה מעשה המשכן, כוננה עלינו פי' להיות לכם מקום השכינה, ומעשי ידינו כוננהו, פי' על ידינו תהי כן, ומיד נתקיים יושב בסתר עליון בצל שד-י יתלונן אפילו לינת לילה דהיינו על יום אחד ויומיים גם כן לא סר מהם, וזה הי' בט"ו בתשרי ונתכפר להם חטא העגל. עכ"ל 'עבודת הגרשוני'.

ועפ"ז כתב ה'ציץ אליעזר "שלא אמר בזה הגר"א ז"ל כלל בנוגע לענני הכבוד כי אם על חזרת השכינה בישראל ולא למסור אותם למלאך, ואם כן יורדת כל הקושיא מנחמי' מעיקרה". ואף שבסוף דברי בעל עבודת הגרשוני כתב כי בסוכות הושבתי את בנ"י וכמ"ש "וזה הוא ענן הכבוד שחזרה שכינה על ישראל" מ"מ: (א) "כפי הנראה זה כבר לא מהגר"א ז"ל כי אם הוספת הסבר מבעל עבודת הגרשוני מעצמו"; (ב) "כפי הנראה ההשתמשות בזה בלשון 'ענן הכבוד' הוא לכינוי כבוד השכינה שחזרה על ישראל, אבל אין לזה שייכות למה שהלכו לפניהם עמודי הענן יומם ולילה שזה שפיר לא הסיר מעליהם גם כשאמר למסור אותם למלאך, וא"ש". עכ"ל הציץ אליעזר.

אבל באמת, אפילו אם תמצי לומר שדברי הגר"א בפירושו לשיר השירים משובשים הם והגירסא הנכונה בדבריו היא מה שהובא בשמו בספר 'עבודת הגרשוני', לא יועיל הדבר לתרץ את דברי הספר לבנת הספיר שהביא מהר"ם בן חביב, ושם פירש ולא סתם "שבעוון העגל נסתלקו ענני הכבוד . . והיתה חזרתן אחרי שנצטוו במשכן ונזדרזו בה . . ביום טו שכבר שילמו המעשים חזרו הענני הכבוד".

תירוץ ע"פ דברי הערוה"ש ושוברו בצדו

ה. והנה בערוך השולחן או"ח סתרכ"ה ס"ב וס"ג כתב שלמ"ד ענני כבוד היו "וודאי דשייך לעשות זכרון לדבר הגדול הזה שהקיפן בענני כבוד וכמו שהתוודו בעלותם מן הגולה בנחמי', שאמרו 'אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם וגו' ואת עמוד האש בלילה וגומר', דבענני כבוד היתה התגלות אלקות ממש כמו שאמר משה רבינו (פ' שלח יד, יד) בעניינא דמרגלים, 'אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה'". ושוב הוסיף (שם ס"ד) עפ"ז "טעם נכון על מה שהמצוה בתשרי ולא בניסן, לפי שרצה הוא יתברך להראות שאע"פ שחוטאים אנחנו מכל מקום לא סרה השגחתו מעלינו ובצלו אנחנו יושבים ובמחסה כנפיו נתלונן, וכמו שאחר מתן תורה עשו את העגל ועם כל זה נתרצה להם הקב"ה בלוחות אחרונות, והי' זה ביום הכיפורים, ולאחר יום הכיפורים צונו לעשות המשכן ששכינתו תשכון בינינו כדכתיב (פ' תצוה כט, מה) 'ושכנתי בתוך בני ישראל' ולא הסיר מעליהם ענני הכבוד כדכתיב בנחמי' . . . כמו כן עשה לנו הקב"ה במצוה זו דוגמתה לדורות שאע"פ שאנו חוטאים כל השנה מכל מקום ביום הכיפורים מכפר עוונותינו כשאנו שבים בתשובה, וסימן לדבר שתיכף אחר יום הכיפורים צוה עלינו לעשות סוכה שנשב בצלו של הקב"ה כדכתיב (שיר השירים ב, ג) 'בצלו חמדתי וישבתי' זו מצות סוכה ופריו מתוק לחכי זו מצות אתרוג כמו שאמרו חז"ל במדרש חזית, ולהורות שאחר כל החטאים הוא יתברך באהבה עמנו ומשגיח עלינו להצילנו מכל צרה ופגע והושיב אותנו בצלו הקדוש והטהור והוא יתברך סוכך עלינו".

ומשמע קצת מדבריו דמה שהקב"ה "לא הסיר מעליהם ענני הכבוד כדכתיב בנחמי'" לא הי' אלא אחרי יוהכ"פ שאז השכין שוב את שכינתו בתוך בני ישראל. ועפ"ז אולי יש מקום לומר דמ"ש בספר נחמי' "את עמוד הענן לא סר מעליהם", פירושו שלא סר לגמרי מעליהם ולא נסתלק אלא באופן עראי ולתקופה קצרה.

אבל אפילו אם הדברים ניתנים להאמר בפירוש דברי הכתוב בנחמי' עצמו אינם פירוש זה הולם את לשון המדרש (במדבר רבה) הנ"ל: "אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד . . ולא פסקו מהן המן והבאר וכן הוא אומר . . עמוד הענן לא סר מעליהם".