דומ"צ בקהילת ליובאוויטש, לונדון
א. בימי חזקיהו מלך יהודה עלה סנחריב מלך אשור למלחמה על ירושלים. כתכסיס הגנה מפני האויב, "ויועץ עם שריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר, ויעזרוהו"[1]. עוד כתוב עליו ש"סתם את מוצא מי העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד"[2].
פעולה זו של סתימת מי הגיחון נמנה בדברי רז"ל[3]בין שלושת מעשי חזקיהו ש"לא הודו לו".
חומר מעשה סתימת מי הגיחון ילמד ממעשה נורא שכתב החיד"א[4]:
".. אמרתי אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עיה"ק ירושלים ת"ו: ידוע דחזקיה המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את , ועד היום יום הששי בחצות, שנסגרים פתחי שערי ירושלים, כי כל הישמעאלים הולכים בעוה"ר לבית המקדש, נשארה העיר כמעט ריקנית, ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל, שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב מהרח"ו היה בעיה"ק ירושלם, בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן, וידע שמלך ישראל סתם , ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו, ואמרו לו הגוים יש חכם שהוא אלהי, ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יוכל לפותחו. ושלח אחריו יום הששי ואמר לו: "גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר, ועליך מוטל לפותחו, ואם אין - דמך בראשך".
ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל, ובחלום ידבר בו: "הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי"ן, שבערבי פירושו "אבי החרבות", ואתה יש בך ניצוץ חזקי' המלך[5], והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח , כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה, שהוא מהדברים שלא הודו, ובזה היתה אתחלתא דגאולה". והשיבו מהרח"ו: "לא רציתי להשתמש בשמות הקודש". ואמר לו האר"י: "אילו לא נשתשמת לבא לדמשק - החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה, היית יכול להשתמש לפותחו, והיה קידוש השם ותקון גדול". אמר לו מהרח"ו: אם כן אחזור לירושלים לפותחו". אמר לו: "חליף שעתא, ולאו זימניה הוא"[6].
שעלינו להתבונן, מה גודל החשיבות של מעין זה, ומה חרה לבני דורו על חזקיה, על שסתם מעין זה[7].
השילוח נובע מקודש הקדשים
ב. מעין גיחון ידוע שממנו נובעים מי בריכת השילוח[8], ממנה היו שואבים מים לנסך על גבי המזבח[9].
והנה ב'סידור עם דא"ח'[10], הכולל מאמרי אדמו"ר הזקן כפי שהניחם בנו – כ"ק אדמו"ר האמצעי, מופיע זה הלשון:
"כי בשעת השאיבה ממעיין הנק' שילוח היוצא מבית ק"ק".
והיינו, שאע"פ שעל נביעת מים מן קודש הקדשים שמענו (כדלהלן), ועל מעין השילוח ידענו, אבל זה שמקור מי השילוח הוא מן קודש הקדשים – טרם מצאנו בדברי חז"ל.
ולהעיר שאכן מעין השילוח נמצאת לצד מזרח של ירושלים, קרוב לקצה דרומי[11]. ומתאים איפה פניית המים היוצאים מבית המקדש לצד דרומו של עזרה[12].
שער המים
ג. ולהבין יותר הקשר בין מי המקדש למי השילוח, הנה בסדר הבאת המים לניסוך בימי החג תנן[13]שהיו מביאים המים לעזרה דרך שער המים. ולדעת החכמים[14], השם 'שער המים' נקבע על שם אותה ההבאה, "שבו מכניסין צלוחית של מים בחג". אכן, ר' אליעזר בן יעקב [מוסיף ו]אומר[15]: "ובו המים מפכים[16], ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית"[17].
על מהות המים המפכים מפרש הר"ב[18]: כדכתיב ביחזקאל[19]"והנה מים מפכים מן הכתף הימנית", והיינו דרום שקרוי ימין . . וראה יחזקאל בנבואה שהיו יוצאים מבית קודש הקדשים דקים כקרני חגבים וכשמגיעים לשער זה מתגברים ונעשים כמלוא פי פך קטן[20], והיינו דקרי להו מים מפכים[21].
השאיפה של מים התחתונים
ד. והנה ידועים דברי המדרש[22]אודות בכיית מים תחתונים, שכאשר הבדיל הקב"ה בין המים העליונים להתחתונים, בכו המים התחתונים על ריחוקם מיוצרם. "מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהן הקב"ה . . אמר להם הקב"ה: הואיל ולכבודי עשיתן . . ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים[23]".
ועל פי זה דברי אדה"ז שהבאנו יש לפרש כמין חומר מה שדוקא מים הללו נבחרו לניסוך על גבי המזבח,
והיינו אם נאמר שהמים היוצאים מבית ה' מתמצים הם מן התהום הנגלה בעת כריית השיתין בימי דוד המלך, שאיימו לשטוף את העולם ושוב הוכרחו לשוב למטה[24]
הרי במים הללו התבטאה במיוחד השאיפה לעלות מעלה מעלה, ומתאים איפוא שדוקא אותם המים, אחרי שירדו לשילוח, יזכו להתנסך על גבי המזבח[25].
ואולי יש לומר שהשם גיחון הוא על שם הרצוא - מרוצת מים הללו למעלה. ואילו אחרי שהוכרחו להישאר למטה – השוב, מצאנו שהשילוח מתאפיין בזה שמימיו הם איטיים[26].
הכח לאתחלתא דגאולה
שמכל זה מובן הכח החבוי במי השילוח, וגודל התועלת אילו סנחריב היה אכן שותה ממימיו, שאז היה נגמר הבירור שלו.
ולהעיר מהא דאיתא בספרים[27]שחזקיה וסנחריב הם גלגול של אברהם ונמרוד. ואף שרדף אברהם אחרי ארבעת המלכים, אך לא נצחם לגמרי, כי בבואו ל"חובה אשר משמאל לדמשק"[28]תשש כחו, על שראה שבניו עתידים להעמיד שם עגל - בחלקו של דן[29]. ועל חזקי' איתא[30]שהוא נפטר מעולו של סנחריב על ידי שהשתמש בחרב של קדושה, כדברי ר' יצחק נפחא:
"חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ".
שיש לומר שבזה תיקן 'החובה' של דן, והיה אפשר לברר סנחריב עד גמירא, על ידי שהיה שותה מן המים הנובעים מקודש הקדשים.
בירור זה נתאפשר שוב בימי הרח"ו, ואילולא נוצלה ההזדמנות היתה אז אתחלתא דגאולה, כדברי האר"י ז"ל. שיש לייחס אפשרות זו להטהרה וגילוי סודות התורה שפעל וגילה האריז"ל.
ההוראה אלינו
ובעבודת האדם, בכיית המים התחתונים היינו הבכיי' של בעל תשובה, שיודע שמקורו בקדושה העליונה, ומכיר ריחוקו, ושואף לחזור ולהידבק במקורו[31]. וזוהי איפוא השמחה בשמחת בית השואבה, בהבאת מים שנביעתם מקוה"ק, ונתרחקו, ושוב באים הם להתנסך על המזבח. ומוסבר בזה גם מה ששרו אז אודות מעלת הצדיקים ובעלי תשובה: "אשרי מי שלא חטא וכו'"[32].
עוד הוראה: דמיטמרן מיטמרן ודמיגליין מיגליין, ואכן נענש המלך חזקי' על זה ש"ויראם את בית נכתה וגו'"[33]. ברם כאשר עשה ה' שנביעת מי השילוח יהיו דוקא מחוץ לעיר, באופן שיתכן שיבא צר ואויב וישתה ממימיו, הרי כנראה שרצונו ית' הוא שהקליפה ישתה ממימי הקדושה ועל ידי זה יתבררו[34].
[1]) דברי הימים-ב לב, ג.
[2]) שם, ל. וראה מלכים-ב כ, כ.
[3]) ברכות י, ב; פסחים נו, א. אך להעיר שבאבות דר' נתן פ"ב מנה סתימת מי גיחון בין ד' דברים שעשה חזקיה והסכימה דעתו לדעת המקום. וכן משמע בפרקי דרבי אליעזר פ"ט.
[4]) שם הגדולים ע' חיים (21). וראה הוספת הרד"ל (אות י') לפרקי דרבי אליעזר שם, בשם החיד"א.
[5]) להעיר ש'חיים וויטאל' עולה 130, וכן 'חזקיה'. וראה שו"ע אה"ע סי' קכט סכ"ז.
[6]) פרטים נוספים רשם ה'בן איש חי' בפירושו בן יהודיע (פסחים שם):
ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין, הוא היה מן אנשי אמונת הישמעלים, ונקבר פה עיר בגדאד, ומקוס קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד, והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו, ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא, ואז עי"כ גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר, עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל, הוא הרב המחבר ס' קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר, ויתבודד שם ועשה יחודים וכונות, עד שביטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו - אפילו הגוים, ולא היה שום אדם נכנס אליו, וחרב החצר שלו ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי שנעשה כאחד הריקים. וראה להלן הע' 105.
[7]) להעיר מהוכחת ישעי' הנביא למלך חזקי' על זה שלא נשא אשה, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" (ברכות י, א), אע"פ שסיבת מניעתו היתה מפני שצפה שיולד לו בן רשע. אירוע זה היה בסמיכות להעת שסתם מי גיחון מפני סנחריב – ראה ישעי' פל"ח; דברי הימים שם. ומסתבר ששני התחבולות והביקורת שעליהן - שייכים זה לזה.
[8]) ראה רש"י ברכות שם, ובמלכים-א א, לג.
[9]) משנה סוכה מח, א.
[10]) דף רסח ד. מאמר זה הופיע לאחרונה בתדפיס של מהדורה חדשה של הסידור. ולהעיר שתוכן מאמר זה מופיע גם בלקוטי תורה (סוכות עט, ד) ועוד, כמצויין בהערת המו"ל. אבל הפרט המצוטט פה אינו מופיע שם.
[11]) בירושלמי חגיגה פ"א ה"א איתא ש"שילוח היה באמצע המדינה". ונראה דהכוונה שהוא בצד מזרח מבחוץ, לאמצע העיר מצפון לדרום.
[12]) ראה מאמר 'סוד המעיין הנעלם', מאת איל דוידסון, דו-ירחון 'עת-מול' (אוניברסיטת תל-אביב) גליון 184, בו הוא חוקר הקשר בין שני המימות הללו מבחינה היסטורית וארכיולוגית. הוא גם מצטט הר' בצלאל אשכנזי (בעל שיטה מקובצת ורבו של האריז"ל) שהוא כותב (בשו"ת שלו סי' כד): "יען מאסם מי הנהר העצומים, ובחרו במי השילוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים . .". [הביטוי במקורו בהחלט מליצתי, ובכל זאת מורה דפשיטא ליה שכן הוא המציאות]. גם מצטט מס' עמק המלך (אמשטרדם ת"ח), שכותב בהקדמת ספרו (פי"א מי"ב): "ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים ששמו גיחון וישטוף . .". [דבריו שם הם על העתיד, מיוסדים על נבואת יחזקאל, אך הוא מכנה הנהר בשם גיחון]. ושם מצאתי המעשה עם הרח"ו ז"ל הנ"ל. וראה גם אוצרות ירושלים גליון סד.
[13]) סוכה שם.
מעולם דימיתי שבחרו בשער זה בגלל קירובו אל המזבח, דקי"ל (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ה הט"ו) שהיה לצד דרום. אכן בזבחים נח ב נחלקו בזה תנאי, יש אומרים שכל המזבח עמד בצפון העזרה, ויש אומרים שהמזבח עמד באמצע. ועכ"פ כעת נראה לומר, כי שער זה הוא הכי קרוב לצד מזרח-דרום, שמכיווּן זה באו עם צלוחית המים ששאבו מן השילוח.
[14]) שקלים פ"ו מ"ג; מדות פ"ב מ"ו.
[15]) שם.
[16]) הגירסא הנפוצה, "ועתידין", מורה שכבר בבית שני היו המים מפכים בעד שער זה, ברם נזילת המים מתחת מפתן הבית לא יוכר אלא לעתיד. וכן מורה לשון התוספתא (סוכה פ"ג ה"ג). ואילו נוסח הרמב"ם שבהוצאת קאפח: "ובו המים מפכים עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית", ואליבי', הרי לר' אליעזר בן יעקב נקרא 'שער המים' [גם] על שם העתיד.
[17]) בתפארת ישראל (מדות שם) מציין הא דקי"ל (יומא לא א) שמעל שער זה היה מקוה שבו טובל כהן גדול בתחלת עבודת יום הכפורים, אשר מימיו נבעו מעין עיטם. ומקשה, למה לא נימא שנקרא 'שער המים' על שם המקוה שעל גביו?
ואענה על זה: אם דרך שער זה באים מים לנסך על גבי המזבח, וכל שכן אם נוזלים בו מים היוצאים מבית ה', למה יקראוהו על שם מים אחרים המגיעים מעין עיטם?
אך להעיר שבס' עזרת כהנים (ח"א ע' תלג) הביא מס' תבנית היכל (ס"ב פ"ז סימן מ"ח דף ט"ו ע"א) בשם מלחמות יוסיפון ו' מ' ובשם קדמוניות ט"ו י"ד, וזה לשונו: השלישי הוא השער הנקרא שער המים בעבור מי המעיין נקרא עיטם, שהיה נובע מתחת מפתן השער, עכ"ל.
גם העיר בתפא"י שם, שאולי נחל זה של המים מפכים בשער המים היינו אמת המים שהיתה עוברת בעזרה (משנה יומא נח ב; מדות פ"ג מ"ב. וראה פסחים סד א רש"י ד"ה אלא שהכהנים מדיחים).
ואינו, כי לפי התיאור ביחזקאל, הרי מי המעין היוצא מבית ה' מועטים הם, ורק ביציאתן מחוץ לעזרה הם מתגברים. וגם: תיאור תגבורת זה משמע דהיינו לעתיד לבא (ראה יומא עז סע"ב ואילך). ואילו לפי המתואר בסדר ניקיון העזרה, היו סותמין מקום יציאת האמה, והיו המים מתמלאים על כל גדותי', וכך היו מנקים העזרה (ראה רש"י פסחים שם) – דמשמע שהיו מי האמה מרובים. הרי שלא הרי מי האמה כהרי מי המעין היוצא מבית ה'.
[שו"ר בביאור הר"מ קזיס למס' מדות (ע' 32) שפירש שהאמה נמשכת מעין עיטם. ושם: "והיתה מתחלת מכותל צפוני או דרומי של עזרה". והמו"ל שם (הע' 36) נתקשה בהסתפקותו של המחבר, דמכיון שהיו המים יוצאים לנחל קדרון שהוא בדרום, מסתבר שהיו המים יוצאים מן הצפון. ושוב העיר (הע' 38), דמכיון שהמים היו באים מעין עיטם למלאות המקוה שעל גבי שער המים שהוא בדרום, לכך נסתפק אולי היו נובעים מדרום לצפון. וע"ש בהמשך, דאולי האמה של הדם אינו האמה של המים, ורק האמה של הדם היה נמשך לנחל קדרון, ואכמ"ל].
עוד כתב שם התפא"י, שבית הטבילה שעל השער "נתהווה על ידי וואסערקונסט מהנחל שעובר תחתיו", עכ"ל. אינני מכיר ה"וואסערקונסט" שאליו התכוין, ולכן לא בחנתיו בכור המבחן ההלכתי אי יאות למלאות מקוה בדרך זה. ובפשטות יש לומר דאדרבה, שהנתיב של מי עין עיטם הוליך את המים עד המקוה שמעל שער המים (שמזה הכריחו בגמ' יומא שם שעין עיטם גבוה ממפלס העזרה כ"ג אמה), ובמלאות המקוה גלשו המים החוצה, ומהם נתמלאה האמה העוברת בעזרה.
[18]) שקלים שם.
[19]) מז, ב.
[20]) לא ידוע לי שיעור פי פך. ולהעיר משיעור קילוח כאיסר הנאמר בהשילוח (ערכין י ב), ושיעור כאיסר מבואר בש"ך יו"ד סי' לד סק"ד. ואולי קרובים דברי זה לדברי זה. וע"ע על שיעור כאיסר: 'רשימות' קונ' קסה; תו"מ חי"ג ע' 34; שם חט"ו ע' 95.
[21]) וראה יומא עז, ב ואילך.
[22]) הובא ברבינו בחיי ויקרא ב, יג. ונזכר גם בבראשית רבה פ"ה, ד, ובתקוני זהר ת"ה ות"מ, ועוד.
[23]) באור החיים (בראשית א, ט) חקר באם הבדלת המים כללה מי התהום או לא. הסברא לומר שלא נכללו בההבדלה אינה תואמת עם דברי המדרש שלפנינו, שדוקא במי התהום בהם התבטא הצער על הבדלם ממים העליונים.
ולהעיר שהמלח המגיע על המזבח עם הקרבנות, מקורו ממי הים, לא מן התהום. ואילו ניסוך המים הוא בעיקרון ממי התהום, כמבואר בפנים.
ולהעיר על ההבדל, שמי התהום הם עצמן ניסוכים על המזבח, ובתור הקרבה עצמית. ואילו מי הים עצמם אינם באים על המזבח, כי אם המלח המצטבר בהם מחול הים, ואף זאת לא כהקרבה עצמית, כי אם כחלק טפל של הקרבנות. ולפי דברי המדרש י"ל, שמי התהום שהן עצמן נמרצו לעלות, זכו הן עצמן להינסך על המזבח, ואילו מי הים שה'רצוא' שלהן התבטא על ידי מים אחרים (מי התהום), לא זכו להגיע על המזבח כי אם על ידי דבר אחר, המלח הנאסף מהן.
[24]) סוכה נג, א; ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב; זח"ג קצח ב, ועוד. וראה בארוכה נתיבים בשדה השליחות ח"א ע' רפט ואילך.
[25]) וראה בזהר שם שדוד המלך ניסך מי כריית התהום על גבי המזבח.
ולהעיר שכאשר לא היו להם מים מן השילוח, השתמשו במי הכיור (משנה סוכה שם ע"ב). והרי מי הכיור באים מעין עיטם (ראה ירושלמי יומא פ"ג ה"ח – לענין ים שעשה שלמה. ומסתבר שכעין זה עשו גם בבית שני, אע"פ שלהלכה איפליגו תנאי (סוטה טו ב; זבחים כב ב) אם מי הכיור צ"ל מי מעין או שגם מי מקוה כשרים לו), דקי"ל שהוא מקום הכי גבוה בארץ ישראל (זבחים נד ב, הובא ברש"י דברים לג, יב). הרי שאף מים הללו התרוממו ככל היכולת הניתן למים התחתונים להתרומם. ומתאים איפוא גם להם להתנסך על גבי המזבח.
[26]) ישעיה ח, ו. ולהעיר מלשון הכתוב (איוב ה, י) "ושולח מים על פני חוצות", עבודת בירור התחתונים. וראה תו"מ הנסמן בהע' 20, שמי השילוח שייך לענין קבלת עול.
[27]) מגלה עמוקות פ' נח. ושם, ששייכות שני הרשעים מרומז בפסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור" (בראשית י, יא), שמשנער, ממלכת נמרוד, יצא סנחריב, מלך אשור.
ומתאים איפוא איך עלה סופו של אבו סיפין, גלגולו של סנחריב, חזר לעיקרו, לבגדד, בארץ בבל (כנ"ל הע' 84).
[28]) בראשית יד, טו. וראיתי בספרים ש'דמשק' הוא אותיות 'מקדש', אלא שזה בשי"ן שמאלית וזה בשי"ן ימנית. שי"ל שכאשר יש 'חובה' אזי הוא "שמאל לדמשק", ואילו לאחר התיקון של דן בימי חזקיה נעשה 'מקדש' במקום 'דמשק'.
ולהעיר שבעובדא של הרח"ו, שבמקום לגלות המים היוצאים מן ה'מקדש', ברח ל'דמשק'!
[בפרקי דרבי אלעזר פט"ו איתא שנמרוד נתן את עבדו אליעזר במתנה לאברהם, כשיצא אברהם מאור כשדים. וכשגמל אליעזר חסד עם יצחק, הוציאו אברהם לחירות, והוא נהיה מלך הבשן. (ובילקוט שמעוני, בראשית כד - עה"פ ותפל מעל הגמל, איתא שאליעזר היה בנו של נמרוד). שגם בזה משתקף ההמשך מן נמרוד לדמשק, ואשר גם אליעזר לא נשאר בקדושה בסופו].
[29]) רש"י שם, יד. וראה מלכים-א יב, כט.
האם הרג אברהם את ד' המלכים? כן איתא בזח"א קיב וכן משמע במדרש תילים מזמור קי. אבל ראה תורה שלמה בראשית יד אות פה בההערה.
[30]) סנהדרין צד, ב.
[31]) ראה תורת מנחם-סה"מ מלוקט ח"ד ע' ג (וש"נ), ובכ"מ.
[32]) ראה סוכה נג, א.
[33]) ישעי' לט, ב, ע"ש בהמשך הפרק. וכן במלכים-א כ, יג. וראה פרקי דרבי אליעזר פנ"א, שהראה הלוחות והס"ת.
[34]) להעיר מהעונש על זה שמנעו את דינה מעשו – ראה ב"ר פע"ו, ט; תנחומא וישלח סי' יט; ילקוט שמעוני איוב רמז תתק. וראה ביאורו בלקו"ש חל"ה ע' 151.
קרית גת, אה"ק
"ת?
בענין המאמר "באתי לגני", ובכלל ביחס לשנת תש"י – יש להעיר על דבר פלא:
הנה המאמר "באתי לגני" מחולק כידוע לעשרים פרקים. עשרה מהם יצאו בחיי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעלמא דין, ועשרה האחרונים יצאו רק לאחר הסתלקותו.
ובכן, הכותרת לחלק הראשון היא: "ש"פ בא יו"ד שבט ה'תש"י". לחלק השני: "י"ג שבט ה'תש"י". – אולם הכותרת לחלק השלישי, שיצא כבר לאחר ההסתלקות, הוא: "פורים ה'שי"ת", וכן לחלק הרביעי: "ב' ניסן ה'שי"ת".
רואים כאן להדיא שההבדל קשור בענין ההסתלקות – לפני ההסתלקות הרי זה "ה'תש"י", ולאחר מכן הרי זה "השי"ת".
והבדל זה ניכר גם בה"פתח דבר" שכתב כ"ק אדמו"ר להקונטרסים של אותה שנה (שנדפסו בספר המאמרים ה'תש"י), שבכל הקונטרסים שלפני ההסתלקות חותם "ה'תש"י", ואילו לאחר ההסתלקות חותם באופן קבוע "השי"ת".
ובאמת, שגם באגרות הפרטיות שכתב כ"ק אדמו"ר יש הבדל זה, שלפני ההסתלקות כותב תמיד "ה'תש"י", ומיד באגרת הראשונה שלאחר ההסתלקות חותם "ח"י שבט ה'שי"ת". אמנם ברוב האגרות עדיין ממשיך לכתוב "ה'תש"י" (או "תש"י"), ורק מ"ג' תמוז השי"ת" ואילך משתמש רק בתאריך "השי"ת".
ולע"ע לא ראיתי מדברים בזה.
תלמיד בישיבה
"י הקב"ה, ובענין פרחה נשמתן
איתא בגמ' )שבת פח, ב) "אמר ריב"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדיבורו".
ובלקו"ש חכ"ח, שיחה לי"ב סיון (ע' 82 ואילך) כותב כ"ק אדמו"ר שהא ד"יצתה נשמתן" הי' בכל עשרת הדיברות. ובהערה 47 שם מוכיח זאת מזה ש"בשבת שם מפורש שהי' "בכל דיבור ודיבור (וראה גם חדא"ג מהרש"א שם [שמביא ראיות שי' פעמים מתו])", עכ"ל.
הנ"ל סותר לכאורה למש"כ במכות
ולכאורה אינו מובן דהרי איתא במכות (כד, א) שרק "אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום" וה"יצתה נשמתן" הי' על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, כמפורש בגמ' שבת!
(ואולי אפשר לומר שהם מדרשות חלוקות כמה דיברות שמעו מפי הגבורה, כהא דמצינו במדרש שהש"ר (פ"א - ב), והגמ' בשבת ס"ל כהשיטה ששמעו כל הי' דברות מהקב"ה. אבל לכאורה זה אינו, מכיון שהשיטה שסובר ליה התם שרק "אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום" הוא ריב"ל, בעל המימרא שב"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן" (ורבנין חולקין עליו שם, וס"ל ששמעו הכל מפי הקב"ה)[1].
יישוב הסתירה
ולכאורה יש לבאר זה עפ"י השיטות (שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"א (עמ' 160 הערה 20) – "רבינו ברוך הובא ברבעה"ת, רא"ם, משכיל ודוד, צידה לדרך" ועוד (– בדעת רש"י)) שבהחזרה על הדברות חזר גם הקב"ה בעצמו ופירש (בשבילם) כל דיבור ודיבור (אלא שישראל לא שמעו (בעת חזרה זו) את כל העשה"ד (לבד אנכי ולא יהי' לך) מפיו של הקב"ה, כ"א מפיו של משה) ולהעיר שבצידה לדרך לפרש"י (שם יט, יט) כ' ש"גם מה שדיבר משה הי' זה עם קולו של הקב"ה".
היינו, שבאמת כל דיבור יצא מפי הקב"ה ולא רק ב"הכלל", כמש"כ רש"י עה"פ "את כל הדברים האלה לאמר"[2]שבתחילה אמר הקב"ה הכל בדבור אחד וכו', ואחר כך חזר ופירשן, ואז שמעו רק אנכי ולא יהי' לך מפי הקב"ה. וכמו שמבאר בשפתי חכמים שם "ובפרישה שפירש לנו לא שמעו רק וכו'" (היינו שאמר הקב"ה ג"כ כל העשה"ד בהפרישה אלא שלא שמעו מצדם וכו', ולא רק בהכלל, אלא גם כשחזר ופירשן אמר הקב"ה הכל אלא ש"אנכי ולא יהי' . . שמענום" היינו שמצדנו שמענו רק שנים מהדיברות מהקב"ה בעצמו, והשאר מפי משה.
הוכחה מצד פשטות הכתובים
ולכאורה ענין זה מוכח מפשטות הכתובים (בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן), שלאחר כל עשרת הדברות אמרו בנ"י למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" (וכן פי' הרשב"ם שהי' זה לאחרי כל עשה"ד[3]) היינו שמשה ידבר בעצמו (בלי קולו של הקב"ה), וכמו שכתב רש"י עה"פ "והאלוקים יעננו בקול" ש"כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי' לך, והקב"ה מסייע לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע", שאולי הפירוש בזה שהשמונה דברות אמר הקב"ה עם משה "יעננו בקול" (צידה לדרך הנ"ל), והפירוש "דבר אתה ונשמעה" הוא, שמשה ידבר בלי "האלוקים יעננו בקול" בכדי שיהי' "ונשמעה" שיהיו יכולים לשמוע ולא תצא נשמתן.
ובפרשת ואתחנן "שאת הדברים האלה דיבר" היינו העשרת הדברות ורצו ש"את תדבר אלינו" בכדי שלא יהי' עוד (לאחר עשרת הדיברות) פרחה נשמתן.
(אעפ"י שבפסוק כ"ב כתוב "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו" שמשמע ששמעו הכל מהקב"ה, אבל אולי אפשר לפרש ה"קול ה'"[4]שזהו קול ה' ששמעו ע"י משה ולא מפי הגבורה ממש, או שזה מדבר רק על הב' דברות (שזה מדבר על הפעם הראשון שאמר הקב"ה הכל בדיבור אחד ועצ"ע).
יוצא לנו מהנ"ל (עכ"פ לפי שיטת הגמ' ופשטות הכתובים ע"פ רש"י) שהב' דברות הראשונות אמרן הקב"ה בעצמו, ופרחה נשמתן בשתיהם. ואח"כ אמר הקב"ה גם השמונה דברות, אבל ביחד עם משה ושמעו בנ"י (ע"י) ממשה. וגם בהן פרחה נשמתן, ואח"כ רצו שרק משה יאמר ה-603 מצוות בעצמו בלי קול הקב"ה, כדי שיוכלו לקבל ולא תצא נשמתן[5].
רק אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום
ולאחר כל הנ"ל, יוקשה לן במאחז"ל הנ"ל ("אנכי . . שמענום", ו"על כל . . פרחה נשמתן")
א) מדוע שמעו השמונה דברות ממשה (ולא מהקב"ה)?
דלפי פשוטו, היה זה מפני שלא היו יכולים לסבול שהקב"ה יאמר אותם ולכן שמעו רק ב' הראשונות, אבל עפ"י הנ"ל זה אינו (א) מכיון שבקשתם למשה שלא ימותו עוד היתה [בפשטות הכתובים, כנ"ל] לאחר כל עשה"ד ו(ב) גם לפי זה לא פעלה בקשתם כלום, מכיון שעדיין פרחה נשמתן.
ב) ולאידך גיסא, מדוע שמעו רק אנכי ולא יהי' מפי הגבורה, דהיה להם לשמוע גם שאר הדיברות?
דממ"נ, אם ישנה מעלה לשמוע את עשרת הדיברות בקולו של הקב"ה למה לא שמעו הכל מהקב"ה, ואם אין בכך מעלה, ודי לבנ"י בזה ש"וירד הוי' על הר סיני וגו'", למה שמעו בכלל אפי' "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה?
אלא מוכרחים אנו לומר, דהטעם ששמעו מהקב"ה רק ב' הדיברות הראשונות הוא מפני שלא היו צריכים לשמוע יותר מזה, וכמש"כ אדה"ז בתניא (פ"כ) ש"אנכי" ו"לא יהי'" כוללים כל התרי"ג מצוות ודי שישמעו רק שניהם מהקב"ה[6].
למה פרחה נשמתן בכל הי' דברות
וגם על מחז"ל ש"על כל . . פרחה נשמתן" יש לשאול שאם שמעו רק ב' הדיברות הראשונות מהקב"ה מדוע פרחה נשמתן בכל עשה"ד?
הנה, יש לבאר זה בכמה אופנים: א) בפשטות, שפרחה נשמתן מצד הגילוי שהיה בעת שדיבר הקב"ה יחד עם משה ("והאלוקים יעננו בקול", וכנ"ל).
ב) ע"פ המבואר בשיחה הנ"ל, שיהודי עושה המצוות מצד ענין הבחירה (שקשור עם עצם הנפש) (אפי' מצוות הפשוטים ובפרט שח' הדברות שהם ענינים פשוטים מאד וכו') ולא מצד שכלו והבנתו זה מגיע בעצם נפשו ובמילא פרחה, ועיין שם לכללות הענין. ואוי"ל בנדו"ד שמכיון שזה מגיע בעצם הנפש, אעפ"י שמשה אמרן מ"מ פרחה.
ג. עפ"י שיחת פר' שלח תש"נ שכ"ק אדמו"ר שואל שם שלכאורה מכיון שהטעם שפרחה נשמתן הי' מפני שלא היו יכולים להכיל הגילוי (עריבות, מתיקות) ופעולת הטל תחי' הי' בכדי שיהי' בכח גופם להכיל וכו' ואעפ"כ פרחה נשמתן לאחר "הטל תחי'" צריך לומר דהגילוי בדיבור השני וכו' (ובכל הדברות) הי' נעלה יותר מהדיבור שלפני"ז עד שהביאם לידי כלות הנפש וכו' . . ומסביר שהעילוי בדיבור שני, הוא זה שנותן מקום לענין הפכי (ע"ז, לא יהי') שבזה מודגש יותר עבודת התחתונים שממשיכים אלוקות עד לתחתון שאין למטה הימנו, וזה קשור עם גילוי נעלה ביותר וכו' . . עיי"ש לשלימות הענין.
ואוי"ל ג"כ בנדו"ד שמכיון שבכל דיבור מתגדל הגילוי, אעפ"י שמשה אמרן מ"מ הגילוי הי' כל כך שפעל בבנ"י כלות הנפש.
(ואוי"ל שזהו הטעם שהח' דיברות הי' צריך להיות דוקא ע"י משה ולא הקב"ה, מכיון שבהם הגילוי הוא יותר נעלה הי' צריך למעט הגילוי קצת עכ"פ, ומשום זה משה אמרן).
ביאור עפ"י הנ"ל במדרש שהש"ר הנ"ל
(ואחרי כל הנ"ל אולי יש לתרץ הקושיא על ריב"ל במדרש שהש"ר הנ"ל, שלכאורה מזה שכתוב "דבר אתה עמנו ונשמעה" לאחר העשה"ד משמע ששמעו כל העשה"ד מהקב"ה וכו'. עיי"ש.
ואפשר שלפי הנ"ל יכול לפרש שלאחר העשה"ד היו רוצים לשמוע ממשה בעצמו "דבר אתה" (בלי הקול של הקב"ה כנ"ל) בכדי שיהי' ונשמעה שיוכלו לשמוע ולא תצא נשמתן, ולא כמו הח' דברות שאעפ"י ששמעו ממשה מ"מ פרחה נשמתן).
(להעיר ולהדגיש שבענין אמירת עשה"ד יש ריבוי שיטות וכו', וענין זה הוא רק עפ"י דברי הגמ' (ריב"ל, וגם שיטתו דהשה"ר) ופשוטו של מקרא עם רש"י ומפרשיו.
ולשלימות הענין ראה תורה שלמה על הפסוקים וגם במילואים שם, וכמו שכ"ק אדמו"ר מציין בכמה שיחות בההערות (בענין עשה"ד) לתורה שלימה).
[1]) אעפ"י שאפשר לומר שהם ב' תנאים אליבא דריב"ל, ועצ"ע בזה.
[2]) וברש"י שם "מלמד שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור (ע"ד דיוק כ"ק אד' בהערה בחלק כח הנ"ל).
[3]) עיין רמב"ן שלא כתב כן - אבל בפנים זה עפ"י פשטות הכתובים.
[4]) עיין לקו"ש חי"א (עמ' 91) הערה 35 בענין "אזן ששמע קולי" בנוגע לגניבה.
[5]) ע"ד לשון הבעל הטורים על הפסוק "ואת תדבר - בקול נמוך כאשה בענין שיוכלו לקבל" (אעפ"י שמוכח שבעל הטורים לא ס"ל כמו שפירשנו בפנים, מהא שכתב ש"את תדבר" בגמטרי' שמונה דברות – ודלא כפשטות הכתובים ש"את תדבר" הוא שאר המצוות).
[6]) ראה שיחת קודש תשכ"ט ח"א שיחת ליל שמח"ת סעיף ג'.
משפיע בישיבה
בגליון א'כח כתב הרב ב.מ.מ.ב. שיחי' לפרש בדברי רש"י[7]שיעקב לא ישן י"ד שנים שהי' בבית עבר, שאין הפירוש כפשוטו (שלא ישן כלל) אלא שלא ישן בלילה אלא ביום.
ולכאורה דוחק לפרש כן, דמה הגדלות בזה, דהרי בפשטות מדבר בשבחו של יעקב. וגם, דאם זו היא הכוונה, הי' רש"י כותב זאת במפורש, ולא הי' סותם את דבריו שמשמע שלא ישן כלל.
ולכאורה הפי' הוא בפשטות, שרש"י לא כותב שלא ישן בלילה אלא "לא שכב בלילה", והפי' הוא שלא שכב במטה, וכמ"ש אדה"ז בשו"ע[8]"כגון ת"ח שרוב הפעמים אינו חולץ מנעליו ולא פושט מלבושיו כ"א משבת לשבת", שהטעם הוא מפני שעוסק בתורה כל השבוע ואינו ישן במיטה.
[7]) ויצא כח, יא – ד"ה וישכב במקום ההוא.
[8]) סי' שיז ס"א.
Download PDF