ידוע דכ"ק אדה"ז כתב בעצמו, בכתב ידו הקדושה, רק את ספר התניא. וכן בנוגע לשו"ע שלו, ידוע דיוק לשונו מאז שהתחיל לחבר את השו"ע בפקודת הרב המגיד נ"ע, המשיך כל ימי חייו להוסיף ולתקנם ולערכם. הנה מצאתי שבהכותרת בשו"ע יש כמה שינוים בין שו"ע של הב"י ובין השו"ע של רבינו, וכן יש שינויים בשו"ע רבינו בין דפוס ראשון של קאפוסט לדפוסי צילום ווילנא הנפוצים, וצ"ע מי עשה השינויים, ולהלן כמה דוגמאות:

סימן ז: דין ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים. בשו"ע דין לברך בדעת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים.

סימן ח: דין ברכת אשר יצר ואלקי נשמה ופירושם. [כן צריך לתקן בשו"ע רבינו בלוח הסימנים], בשו"ע: ופירושיו, וכ"ה בשו"ע רבינו דפוס קאפוסט תקע"ו.

סימן כב: אין ציון רק: כב ובו סעיף אחד.

סימן כד: שכר לבישת הציצית ועונשה. בשו"ע: הנהגת לבישת הציצית ושכרה ועונשה.

סימן כז: דין מקום הנחתן ואופן הנחתן. בשו"ע: מקום הנחתן ואופן הנחתן.

סימן כט: אין ציון.

סימן לא: דין תפילין בשבתות ויו"ט. בשו"ע: דין תפילין בשבת ויום טוב.

סימן לב: דין כתיבת התפילין. בשו"ע: סדר כתיבת התפילין.

סימן לד: דין הנחת הפרשיות בתפילין. בשו"ע: סדר הנחת הפרשיות בתפילין והמהדרין אשר להם ב' זוגות.

סימן לו: דין דקדוק כתיבתן. בשו"ע: דקדוק כתיבתן [בלא תיבת דין].

סימן מד: דין איסור שינה בתפילין. בשו"ע: איסור שינה בתפילין, וכ"ה בדפוס ראשון של רבינו.

סימן נג: דין הראוי לירד לפני התיבה. בשו"ע: דין מי הראוי לירד לפני התיבה.

סימן נט: דין ברכה ראשונה ליוצר. בשו"ע: דין ברכה ראשונה ביוצר.

סימן סב: דין מי שלא דקדק בק"ש או לא השמיע לאזנו. בשו"ע: מי שלא דקדק בק"ש או לא השמיע לאזנו.

סימן עה: להזהר מגילוי שער וקול אשה בשעת ק"ש, וכן שלא לקרותה כנגד הערוה. בשו"ע רבינו דפוס ראשון: להזהר מגלוי שער בשעת ק"ש, וכן שלא לקרותה כנגד הערוה.

סימן צ: דין מקום הראוי להתפלל והולך בדרך. בשו"ע: מקום הראוי להתפלל, ולהתפלל עם הציבור ודין ההולך בדרך.

סימן צב: הנצרך לנקביו ודין רחיצה ושאר הכנות. בשו"ע: הנצרך לנקביו ודין רחיצה לתפלה ושאר הכנות לתפלה.

סימן קח: מי שלא התפלל לסיבת טעות או אונס. בשו"ע נוסף בסופו: או במזיד.

סימן קי: דין היוצא. בשו"ע ליתא תי' "דין".

סימן קכח: דיני נשיאת כפים וכו'. בשו"ע ליתא תיבת "דיני".

סימן קנה: שכל אחד חייב בת"ת. בשו"ע: לילך מב"ה לבית המדרש.

סימן קסו: דיני בציעת הפת. בדפוס ראשון משו"ע רבינו אין ציון רק: קסו הלכות בציעת הפת, שהוא סימן להלכות בציעת הפת.

סימן רד: דיני ברכות ליתר המאכלים. בשו"ע רבינו דפוס ראשון: דיני ברכות ויתר המאכלים.

בשו"ע של הב"י סי' שטז כותב הב"י בכותרת "צידה האסורה והמותרת בשבת. ושלא ישפשף הרוק". ובסעיף יא מביא דין שפשוף ברוק בשבת.

ואלו רבינו הזקן בשלחנו כותב "צידה האסורה והמותרת בשבת" ומשמיט דין שפשוף ברוק בסימן זה. וצע"ג אמאי השמיטו מסימן זה. ואבקש מקוראי הגליון לציין אם אחד מהאחרונים כבר העירו בזה.

כמעט בכל הלעזים שבפירושי רש"י על התנ"ך והגמרא (וכן בפירושים אחרים, כגון מהר"י קרא ותוס'), משמש אות שי"ן כמקביל לאות s בלשונות זרים; מעטים מאד המקומות שמשתמש רש"י באות סמ"ך (ובהרבה מאלו, לפי ס' "אוצר לעזי רש"י", נובע זה מטעותי המעתיקים והמדפיסים). גם בענינים הנוגעים להלכה, כגון בשמות המקומות בגיטין, השתמשו הראשונים בשי"ן במקום סמ"ך (כגון עיר "פריש" (Paris) דיתבא על נהר "שיינא" (Seine)). וגם בדורות מאוחרים מצינו שימוש רב באות שי"ן לצורך זה, כגון "גאטש נאמען" (מהבעש"ט, מובא בסוף "מנהגי חב"ד לר"ה ויוהכ"פ" לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), וכן בהמכתבים באידיש שבהגניזה החרסונית.

ולכאורה, ישנם כמה אפשרויות בהטעם לנוהג זה:

(א) שכוונתם היתה על שי"ן שמאלית: בימי הראשונים עדיין ידעו החילוק במבטא בין סמ"ך לשי"ן שמאלית, והברת s בל' צרפתית היתה יותר דומה לשי"ן שמאלית מאשר לסמ"ך.

(ב) שכוונתם היתה על שי"ן ימנית: הברת s בל' צרפתית עתיקה (של ימי רש"י ובעלי התוס') היתה עם נשימה קצת, כך שדמתה לשי"ן ימנית.

(ג) שכוונתם היתה כנ"ל: בימיהם לא חילקו במבטא בין שי"ן ימנית לסמ"ך (כדרך ה"ליטוואקים").

טעם (ג) בודאי אינו נכון, שהרי אם כבר בימי הראשונים נשכחה הברת שי"ן ימנית מבני אשכנז, אי"ז סביר שנתגלתה להם מחדש בדורות מאוחרים. (ותהי להיפך: בני ליטא מסתמא סיגלו להם הברה זו מבני רוסיא, שביטאו שי"ן וסמ"ך כאחת, כמ"ש הט"ז (או"ח סי' קכח ס"ק ל).)

אבל לפי כל האפשרויות האלו, יש לשאול למה עברה נוהג זה גם לכתיבת אידיש, ולמה בוטלה בדורות מאוחרים? ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

גבור כארי ועז כנמר שייכים להלכות השכמות הבוקר

א) בגליון תשע"ה ע' 97 ביארתי הטעם מדוע כתב רבינו רק שני פרטים ממשנת י-ה-ודא בן תימא בפתיחת הספר. וביארתי שרק שני עניינים אלו (גבור כארי ועז כנמר) קשורים דוקא להלכות השכמות הבוקר עיי"ש בארוכה. וכעת השגתי הספר שולחן המלך וראיתי שמביא שם ממכתב הרבי שכבר ביאר הרבי את דברי אדה"ז כעין זה. ושם מציין שהמכתב נדפס בקובץ מסויים, ואין הקובץ תח"י לבדוק הדברים.

הבינוני כיסוד להלכות תלמוד תורה

ב) שם בע' 94 הארכתי בכללים במהדו"ב, והבאתי את דברי הרבי בלקו"ש (חט"ז ע' 363) שדברים מסוימים במהדו"ב מיועדים לבינוני דוקא. ויש להעיר מדברי אדה"ז במאמרי אדה"ז הקצרים ע' שי-י"א בו מבאר דברי החרדים בשם האריז"ל "שהדבקות גדול מלימוד התורה", וא"כ מהו משתמרת [אצל חסידים הראשונים]? וקודם מבאר עפ"י נגלה (ויסוד זה מביא גם בהל' ת"ת פ"ד ה"ו) "יש ב' מיני מצות הלימוד: א', ידיעות כל התורה והב', מצות והגית. ועל הידיעה אמר ותורתן משתמרת דהינו מחמת גודל האהוי"ר שלהם לא היו צריכים לחזור על לימודם". ואח"כ מבאר "עפ"י דרך אמת" שבאמת "הלימוד גבוה יותר מבחי' אהוי"ר" וזה תלוי למי. "אם ההשגה בתושבע"פ הוא בפנימיות מאד כהשגות רשב"י . . . נמצא גבוה מבחי' אהבה דהיינו התפלה".

מאידך "חסידים הראשונים לאחר שגמרו מצות הידיעה הי' עיקר עיסקם באהוי"ר בהתבוננות רב". ומסיים המאמר: "ולמעשה לבינונים בתחילה צריך לידיעות התורה כולה ולמצות והגית וגם צריכים ליתן עת קבוע לבחי' אהבה, כי לבינונים האהבה גבוה מבחי' לימודם. . .". וסדר לימוד זה הריהו בעצם אותו סדר הלימוד המבואר בהל ת"ת בארוכה. נמצינו למדים שאף הל' ת"ת מיועד לבינונים בעיקר. (וכידוע שהל' ת"ת מבוסס הרבה על יסודות הקבלה כפי שנראה בעליל, כמו פסקי הסידור ומהדורא בתרא). ומעניין, שזה היפוך מדעת בעל הבית: צדיק, לאו דוקא שצריך להיות עסוק כל היום בהתבוננות ובאהוי"ר, אלא ללמוד תורה; ודוקא הבינוני צריך להקדיש הרבה זמן על השגת אהבה אפילו על חשבון מצות והגית. (אבל לא על חשבון ידיעת התורה.)

ובזה אולי אפשר לבאר הסתירה בין סדר הלימוד המעשי שאדמו"ר האמצעי כותב בשם אדה"ז בהקדמתו לשו"ע שאינו כולל לימוד כל התורה כולה כלל, אלא לימוד פסקי הלכות ממקורם הנוגעים למעשה, לבין סדר הלימוד המבואר בהל' ת"ת, הכולל לימוד כל התורה ממש עם כל התוספתות והמדרשים ובבלי וירושלמי שאין לזה זכר "בסדר לימודם כפי שקבלתי מאאמו"ר ז"ל והורגלנו בנעוריי? כי הדבר תלוי בדרגת הלומד. אך צ"ע כי סדר זה הי' לאדמור האמצעי בעצמו? וצע"ג בזה. וכן צריך בירור גדול בסוגיא זו מה גדול ממה: תורה או אהבה ה' בתורת רבינו הזקן כי לפום ריהטא הרבה סתירות בדבר. ואכמ"ל.

מקור לנטילת ידים קודם שידרוך על הקרקע

ג) באותו מאמר ע' 98 הבאתי מקורות על נטילת ידים ליד המטה וממקורות חסידיים הבאתי שהנט"י צ"ל על המטה ממש (והר"י מונדשיין הביא ממקורות חב"ד בענין זה) ומצאתי כעת מקור אחר בדבר והוא מהנהגות של רבי אברהם גאלאנטי (מגדולי תלמידי הרמ"ק ואח"כ גם קיבל מהאריז"ל) נדפס בספר האוסף 'הנהגות הצדיקים' ע' סד אות כ"ד "ליטול ידו בקומו ממטתו קודם שיגע בשום דבר וקודם שידרוך על גבי קרקע להעביר רוח הטומאה". הרי כאן בליל היסוד של נטילה קודם שידרוך על הקרקע!

עוד יש להעיר משם, על מה שדנתי באותו גליון, ע' 64 בדבריי 'מקורות בחסידות', על דברי אדה"ז הידועים, אי יישר חילי הי' מתקן שיר השירים במקום לכו נרננה. שם באות כ"ח מביא מנהג צפת "נוהגין להקבלת שבת אחר מנחה . . .קורין שיר השירים ואח"כ הפיוט של הקבלת שבת בואי כלה". הרי שהי' אכן מנהג כזה לא לומר לכו נרננה רק במקומו שה"ש.

מקור ללבישת אנפילאות בצניעות

ד) באותו גליון ע 99 הבאתי מקור לפסק אדה"ז שיש לנהוג במדינות אלו בצניעות אפי באנפילאות מצוואת בעל יסוד שרש והעבודה עיי"ש (ושם תהיתי אימתי נדפס הצוואה, כעת התברר לי שנדפס לראשונה בתקנ"ד, וא"כ יתכן שאדה"ז ראהו טרם כתב המהדורה בתרא) ולהעיר שיש לכאורה למצוא מקורו בבבא בתרא נז ב, שהמג"א בסק"א כבר מביאו, "חלוק של ת"ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו". ופרשב"ם: "שתהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף" והנה ראה שם דברי הנימוקי יוסף (על הרי"ף ע' ל"א) ד"ה כל שאין: "עיקר זה הדין נוהג בארץ ישמעאל שדרכם לכת יחפים וחלוקם ארוך לכסות עד פיסת רגלם".

אך הרמב"ם (הל דעות פ"ה ה"ט ) מפרש כוונת הגמ' באופן אחר, כפי שכבר ציין הפמ"ג, שלא יהא דק כל כך שיהא בשרו נראה מתחתיו (וכן הוא במאירי ועוד). אך צ"ב אם זהו מקור אדה"ז, כי לפי"ז (ובפרט לפי דברי הנמק"י), הרי שיש דין צניעות, לת"ח עכ"פ, אף להולכי יחף בארץ ישמעאל? ואילו אדה"ז פוסק בכל המקומות שדין זה חל רק על מדינות אלו (חוץ לש"ץ ועוד) שלא נוהגין ללכת יחף. ברם המדינות ההולכות יחף אין דין צניעות על הרגלים.

ואולי א"ל שאדה"ז יפרש למעשה את דברי הגמ' כהרשב"ם, אך ביחד עם זה יסבור שהנמוק"י, הסובר שהכוונה לאנשי מדינות ישמעאל, חולק למעשה על הרשב"ם. ואדרבה הרשב"ם אכן מדבר דוקא על מדינות אלו, הכוללת את צרפת - מקום מגוריו של הרשב"ם. ולכן דוקא במדינות אלו שלא נוהגין ללכת יחף יש שם דין צניעות לכסות הרגליים היחפות.

לעומת זאת הנמוק"י סובר שזה קאי על בני מדינות ישמעאל בלבד וזה דין וחומרא מיוחד על ת"ח בלבד ואינו דין צניעות לכולם, (ומדבריו יש להסיק כש"כ וק"ו שבמדינות שאין הולכין יחף כלל שיש בוודאי בזה דין צניעות) ומאידך נראה, שלכן פירוש הרמב"ם את דברי הגמ' באופן אחר לגמרי, כי מכיון שהוא חי במדינת ישמעאל בהן הלכו יחפות לכן לא שייך לפרש שזה קשור עם גילוי הרגליים ולפיכך פירוש באופן אחר. ובכן הרי י"ל שהרשב"ם מהווה מקור להלכה זו. ולהעיר שבאמת פירוש הרשב"ם מקורו בדברי רבינו גרשום מאור הגולה של יהודי אשכנז.

ועיין במג"א סק"א שכותב על גמרא הנ"ל (ופירשב"ם עיין פמ"ג) "והאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראית". (אגב רואים כאן עוד הפעם המגמה שדיברתי עליה בגליון שעבר, שהמג"א מתנסח בניסוח של זמן: "והאידנא… שהולכין הכל בבתי שוקיים.." ואילו אדה"ז בסי' ב' כאן מתנסח בניסוח מקומי וכללי: "במדינות אלו שלא הולכין יחף לעולם אפילו בקיץ".

ואמנם לכאורה ניסוח של אדה"ז מובן יותר כי חילוק זה בין המדינות מבואר וידוע מאד כבר בין הראשונים, ואילו מלשון המג"א משמע שזה רק האידנא? ולהעיר שטעות נפלה בהערה ההיא שנשמטה, בציטוט שלי מהמג"א, מלת "מקום" מהמשפט "והכל לפי הזמן והמקום". וכל הערתי היתה על החידוש בנימת אדה"ז על חיקים של מקומות קבועים ומוגדרים המזכירים את החילוק הידוע שלו בהרבה מקומות על מדינות אלו שלא הולכים יחף לבין המדינות האחרות שהולכים, אולם מהמג"א נראה שזה ענין שקרה רק בזמנו ובמקומו ואינו תופעה כללית. ועל זה ביארתי מהי היסוד של אדה"ז? וזה ברור למעיין ומתבונן כראוי בכל רציפות דבריי ולא רק בכל קטע לחוד.) וצ"ע בכוונתו. ולכאורה משמע מדבריו מזה שכותב ש"האידנא אין נזהרין בגלל שהולכים בתי שוקיים", שאם אכן אין הולכין האידנא אנשי המקום בבתי שוקיים היו חייבים ליזהר, ולכאורה מדוע, הרי אז אין דין צניעות שייך כלל בזה? אלא מכאן שלומד כהנומק"י שדין זה נאמר מלכתחילה לאנשי ישמעאל ובכל זאת מצד מדת חסידות יש ההלכה שחייב לת"ח להתכסות. ועל כך כותב המג"א שאצלינו אין שייך כלל הידור כזה. אך מאדה"ז משמע שאין כלל דין של צניעות במדינה שהולכים יחף. ועצ"ע.

מקורות לשבח מדת הצניעות

ה) בסעיף הנ"ל שם פותח אדה"ז: "מדת הצניעות שיבח הכתוב במקומות רבות וחכמים ציוו בה לכל אדם להיות צנוע בכל אורחותיו ולא להתנהג בפריצות אפי' שלא בפני הבריות, אלא בינו לבין עצמו כמו שיתבאר בהל' צניעות" ועל המלים מדת הצניעות מצויין במרמ"ק (של אדה"ז? של המהרי"ל?) "עירובין ק, ב ברכות סב, ב". וצ"ע כוונת הציון, כי בשני המקומות לא מבוארים שום מקור מהכתובים המשבחים את הצניעות. בברכות מדובר על צניעות בביה"כ ולא מבואר שם אף מקור מהמקרא, ובעירובין על צניעות בתשמיש, ושם אף מביאים את מאחז"ל הידוע שאלמלא ניתנה תורה הי' למדין צניעות מחתול וכו', אך מקור מכתוב לא ראיתי? ואולי הציונים קאים על המלים "וחכמים ציוו בה לכל אדם", וראה להלן. וצ"ע.

ועוד יש לעיין מהם ה"מקומות הרבות" שבהם הכתובים משבחים את מדת הצניעות? לפי הקונקדרציא מופיעה מלת צנוע וכדומה, רק פעמיים בכל המקרא. עיין במדבר רבה א' ג': "יפה היא הצניעות שנא' (מיכה ו') והצנע לכת עם ה' אלוקיך …וכן דוד אמר (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה... מיכן אמרו אשה שהיא מצנעת עצמה... ראויה היא שתנשא לכהן.." (ופסוק זה מובא גם בירוש' יומא פ"א ה"א ובויק"ר פ"כ אות י"א ועוד) וראה בפסיקתא רבתי פרק מ"ה: "שאין לך חביב לפני המקום מן הצניעות והצנע לכת עם אלוקיך".

ופסוק זה מובא גם בסוכה מט ב, ומכות כד א,: "והלא דברים ק"ו ומה דברי שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה". ורש"י שם ד"ה דברים שדרכן לעשות בצנעה, מפרש: "כגון צדקה הניתנת בסתר". דהיינו שפסוק זה משמש על קיום המצות בעיקר. פסוק אחר שבו כתוב מפורש מלת צניעות הוא במשלי יא ב "ואת צנועים חכמה" וחז"ל אף למדו מכך בנוגע לימוד התורה בצנעה: "והיגע בתלמודו בצנעא לא במהרה הוא שוכח, מה טעם? ואת צנועים חכמה". והשווה סוכה שם, ומו"ק ט"ז א "מאי דרש? "חמוקי ירכיך" (שה"ש ז)... מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר". וצ"ע האם לאלו הפסוקים הכוונה?

מקור על חובת הצניעות?

גם הלשון "חכמים צוו בה לכל אדם", צ"ע בדיוק מה מקורו שזה "ציוו" ממש, כי אין לשון של ציוו בשני המקומות הללו. ולהעיר מלשון של חובה לגבי צניעות בדרך ארץ זוטא ז, ב: "תלמוד חכם צריך שיהא צנוע באכילה... ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה בהליכתו... כך תלמיד חכם צריך שיהא צנוע במעשיו...".

אך דא עקא ששם נאמר במפורש שזה רק לתלמיד חכם, ואילו אדה"ז כותב שזה 'לכל אדם'. ועדיין יש לחפש האם לא לקח רבה"ז משפט זה ממקור קדום כפי שרוב הביטויים במה"ק שהם שאובים ממקורות שלפניו? ולהעיר מלשון המנוה"מ בפרק על צניעות פ"א (מהד' מוסה"ק ע 760) "לעולם ישתדל אדם להיות צנוע בכל דרכיו שבזה היו מתפארים חכמים והצדיקים בצניעות גדולה...על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם לנהוג בצניעות בדברים שבינו לבין אשתו". ומסיים הפרק אחרי שמביא כמה מאחז"ל על מעלת הצניעות: "הא למדנו כי דבר הצניעות מדה מעולה וחשובה לאנשים ולנשים".

ואולי יש לראות את דבריו כמקור השפעה על ניסוחו של רבינו, ובשינוי הסדר, קודם המשפט השני על מדת הצניעות. ואח"כ המשפט הראשון, על צניעות בכל אורחותיו. ועצ"ע. וראה בהערה הבאה.

צניעות כמצוה מן התורה?

ו) שם, לפני המלים "וחכמים צוו בה לכל אדם", מצוין בסוגריים: "(ע' סמ"ק שמנאן במנין המצות וצ"ע)". והוא בסמ"ק מצוה נ"ז (ולא אדע מדוע לא ציינו למקום הסמ"ק לא בספר מראה מקומות של הר"נ מאנגעל, ולא במהדורה החדשה, שראיתי מסימנים אלו, שבעריכת הרשדב"ל) "וכך לשונו "להיות צנוע דכתיב והיה מחניך קדוש, וכתיב והצנע לכת עם ה' אלוקיך ואמרו חכמים אין צנוע אלא הצנוע בביה"כ והנפנה בלילה יפנה כדרך שהוא נפנה ביום... וגם בתשה"מ צריך להיות צנוע גם בכל דבר צריך להיות בצניעות ולא בפריצות...".

ולכאורה דברי הסמ"ק משמשים גם במקצת כמקור לדברי רבינו הזקן על כך ש"החכמים צוו". אך ביחד עם זה הרי חולק רבינו עליו בזה שאינו מקבל שזה מן התורה ומדייק שציוו חכמים בלבד. וכנראה ה"צ"ע" על הסמ"ק הוא על החידוש העצום שצניעות היא מצות עשה כי הפסוק שמביא מן פרשת כי תצא "והי מחניך קדוש" אינו מדבר בדין צניעות לפי חז"ל, אלא הוא דין בק"ש או תפלה שאסור לאמרם מן התורה לפני צואה או ערווה כמבואר בסי' ע"ד. עוד צ"ע בהסמ"ק שרואה את המקור לצניעות בביה"כ בפסוק "והצנע לכת עם אלוקיך" ולכאורה בכל המקורות ומדרשים נראה שזה מתפרש על עבודת ה' בלבד? ובכללות הענין יש להעיר שלכאורה דין צניעות המבואר בסימן ב', להתלבש בצניעות, ללבוש כיסוי על הרא"ש, לא ללכת בקומה זקופה; ודין צניעות של הלכות ביה"כ שני יסודות שונים הם. דין צניעות של סימן ב' יסודו בהפסוק מלא כל הארץ כבודו (כמבואר בסע' א ובסע' ה' (מהדו"ב)) ולכן לנוכח השכינה יש להתנהג בתכלית הבושה והצניעות. אולם דין צניעות בביה"כ לכאורה מבוסס על הגר של מיאוס וגיעול במעשה שפל ומטונף זה, ולכן יש דינים מיוחדים כמו שתיקה וכיו"ב, כי זה מעשה שחייבים להעלים עשייתו וקיומו מחמת מיאוסו כפי האפשר. אולם הסמ"ק כורך יחדיו כל גדרי הצניעות הללו. ועצ"ע בזה ולא באתי אלא להעיר.

בטעמו של נטילת ידים שחרית

ז) עוד שם במהדו"ב סי' ד סא. ידוע טעמו של הרשב"א (תשו' הרשב"א סי' קנ"א) מדוע מברכין ברכת נט"י בבוקר בברכה משום ברי חדשה "ולהתקדש בקדושתו של מקום ב"ה ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור" (לשון רבינו שם). ובמהדו"ב מצויין שם אות ז "רשב"א ורוקח". ובספר מרמ"ק וציונים של הר"נ מאנגעל, וכן בעקבותיו במהדורה החדשה של סימנים אלו ההולכת ונדפסת כנ"ל, שראיתי, לא ציינו איפה מקום הרוקח. והוא בסי' שס"ג (הלכות ברכות) וז"ל: "על נטילת ידים שחרית להתפלל אעפ"י שעיקרה משום שיבתא מיהו תחילתה כנגד כנגד תמידים ובתחילת עבודה צריך קידוש ידים ורגלים".

ולכאורה נראה שהסיבה שאדה"ז מציין גם להרוקח כאן כי ברוקח מצינו שמצרף שני טעמים של רוח רעה (שיבתא) ושל קידוש ידים ורגלים יחדיו. ובמהד"ב רואים שאדה"ז גם מביא שני הטעמים יחדיו: "כך היתה תקנת חכמים... מהטעם המפורש בזוהר... ומוזכר גם בגמרא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם ולהתקדש בקדשותו של מקום..."

והנה נדמה לי, עד כמה שיכולתי לעיין בב"י ובנושאי כלי השו"ע (ובבאה"ג ובביה"ג), שאין הם מביאים את הרוקח כמקור. ומעניין שבמהו"ב השתמש אפוא רבינו במקורות ראשונים שמחוץ למסגרת השו"ע. (ועל העצם המיזוג במהד"ב בין טעם הגמ' (שבת קט) לטעם הזוהר (פ' וישב) יש לדון אם אכן הם היינו הך? ובפמ"ג תחילת סימן ד' נראה שמקבלם כשני טעמים ויש לענ"ד הבדלים ביניהם לכאורה ואכ"מ).

נטילת ידים דוקא בכלי ובכח אדם. מהו המקורו?

ח) בגליון תשע"ה ע' 77 דן הרשדב"ל שיחי' בפסק אדה"ז בסידורו, (וכן מוכח גם מסגנונו במהד"ב סי' ד ס"ב, וכבר העירו כך במהדורה הנ"ל שבעריכת הנ"ל): "צריך ליזהר אפילו לעכב... שיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם...לפי שבכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר". דהיינו שמחמיר כהרשב"א בכל הפרטים, ודלא כפסיקתו עצמו במה"ק ששם התבסס על המג"א והש"ע וכל הפוסקים האחרונים, שהם הקילו בפרטים אלו, אלא הסתמך לחלוטין על הרשב"א. והנה באמת צ"ע כי הרי הרשב"א בעצמו מיקל בדין כלי וכח גברא (ולדעתו מספיק שכשוך בכלי וכן דעתו גם בנט"י לסעודה כמובא בסי' קנ"ט ) ולכן על איזה סמך מחמיר כאן? על כך מעיר הרב הנ"ל "ופסק לחומרא כשיטת החולקים על הרשב"א וסוברים שבנט"י לסעודה צ"ל מכח אדם דוקא". וזה עדיין פלא, להחמיר עד כדי כך, בלי שום מקור?

וצ"ע עבורי, למה לא ציין הצ"צ לדברי האבודרהם (מהד' ירו' תשכ"ג, ע' ל"ט): "וצריך שיהו המים באים מכח אדם". ולכאורה משמע שאין זה קשור להמבואר לפני כן שם אודות הרוח רעה אלא זה דין בברכה. אך מסיים "ואם אין לו מים.. יכול לנקות ידיו בצרור... ומברך על נקיות ידים..." דהיינו שלדעתו זהו לכתחילה בלבד. בכל אופן, בדבריו אנו רואים שקיימת חומרא כזאת בנט"י שחרית. ועיין ביהגר"א סי' ד סעיף י"ב עיי"ש.

ומעניין להעיר שהרוקח שהבאתי בהערה הקודמת שסובר כהרשב"א (כהבה"ג עיין סי' קנ"ט) בטעם נט"י שחרית סובר גם בנטילת ידים לסעודה כמו הרשב"א, שמועיל שכשוך. וז"ל בסי' שכ"ח (ע' רכ"ד במהד' הנ"ל) "ונראה דהאי שכשוך שעושה בידו במים הרי כח אדם כמה דבעינן כח אדם".

הסדר בברכות השחר

בגליון שעבר הערתי על אחד הציונים של המהדורה חדשה של שו"ע רבינו ההולכת ונדפסת. הערתי על המצוין בסימן מ"ו ס"ה על מה שכותב שם רבינו (עפ"י המג"א) ש"במקומות שאין הולכין יחף כלל ונועלים מנעלים תחילה ואח"כ הולכין, מברך תחילה: העושה לי כל צרכי, ואח"כ המכין מצעדי גבר. ובמקומות שהולכין קצת יחף בתוך הבית ואח"כ נועלין כשיוצאים לשוק,מברכים: המכין מצעדי גבר-תחלה". ובהערתי הנ"ל חקרתי באיזה מקומות מדובר? כלום ישנו מקומות ידועים ומוגדרים בזה? והגעתי למסקנה שכפי הנראה מהמקור במג"א יוצא כך: המקומות שאין הולכין יחף כלל ולכן הם מברכים קודם העושה לי כל צרכי, הם מקום הרי"ף והרמב"ם (שהם ארצות ערב). ולפי המג"א כמו כן נוהגים אנו, כי גם בזמנינו חדלו ללכת יחף כלל ומיד נועלים נעליים. ואילו המקומות שבהם הולכים קצת יחף הם קהלת פולין וליטא ואשכנז לפני תקופת הב"ח, שכן בסידורם קודם כתוב ברכת מצעדי גבר ואח"כ העושה לי כל צרכי.

בנוסף הערתי על משמעות הציון במהדורה החדשה אודות חלוקה זו, לאלי' רבה סימן ב' סק"ה שמעיר שם על דברי הרמ"א שם "ולא ילך יחף" - "במקומות אלו ולא במקומות ערב", כלומר - כך נראה לי פירוש דבריו- שבמקומות ערב הולכים יחף, ולכן עבורם לא חל הדין של לא ללכת יחף. ותמהתי מה פשר הציון? ואני מצטט את דברי: "אם כדי להראות שבארצות ערב הלכו יחף בלי אניפלאות למה יש להביא ראיה משם, הלא דבר זה רביה"ז אומרו במקומות הרבה? ואם כוונתם במלת יחף שבא"ר מובנה שבארצות ערב הלכו בלי נעלים הרי כאן מבואר ההיפוך שדוקא בארצות ערב הלכו בנעליים כל הזמן?"

בר בי רב דחד יומא

והנה נשלח אלי, בדרך לא דרך, צילום מדברי הרי"י קעליר (שכפי שצויין בהקדמת ה'חוברת לדוגמא' הוא מצוות העורכים של המהדורה חדשה, וסבור להניח שיש לו יד ושם בהמראה מקומות וציונים שבא להגן עליהם) שהטיח דברי ביקורת נגד דבריי אלה. ואע"פ שמן הראוי שלא לענות לו כלל מאחר שנוקט בדרכים מוזרות ובלתי הגינות לחלוטין, להדפיס טענותיו בגליון שכמעט אף פעם אינו מגיע לידי, ובכן הרי ברור שמטרת דבריו היא רק להישאר צודק, בלי לשמוע מהצד השני, ומה אני לקלקל לו חגיגתו? וכמו כן נוקט בלשון בוטה וגסה עם הכפשות אישיות וכו'; בכל זאת חשבתי שכדאי פעם אחת, לפחות, לענותו כי כאן זה נוגע להדפסת המהדורה וכו'. ואם ימשיך בדעתו ובסגנונו הרי מעכשיו ,עד שידפיס בקובץ דנן או ישלח את דבריו אלי על מנת שאוכל לראותו ולהגיב וייהפך לשואל כהוגן, הרי אין לי שום ענין בדבריו, ושיתפלמס מעתה ועד עולם, כטוב לבו.

הוא כותב שהוא מבהיר "את המובן בלא"ה לכל בר בי רב דחד יומא" - ביטוי האהוב עליו במיוחד, אך מדבריו בהערתו נראה שלא הבין כלל וכלל במה מדובר כאן, וכמעט כי ניים ושכיב כתב את הדברים, ואכן כנראה מתוך האי-הבנות שבהערתו, שכדי להבין הלכה לאישורה, בר בי רב דחד יומא אינו מספיק, אלא צריך ,לפחות, לכמה יומא.

"כש"כ שיש מקומות שהולכים קצת יחף התוך הבית"

זה לשונו אחרי שהוא מעתיק מקצת מדבריי: "וממשיך שאין לומר שהכוונה שבארצות ערב הלכו בלי מנעלים (מפני קושיה מסויימת שיש לו על זה). . . אך בא"ר אחרי שמציין את מקור ההסבר (מלבושי יום טוב להתוי"ט) ממשיך "ועיין לקמן סימן צ"א סעיף ה'. והמעיין בב"י יראה בבירור (את המובן בלא"ה לכל בר בי רב דחד יומא) שבארצות ערב הלכו בלי מנעלים, שבטור שם העתיק לשון הרמב"ם (הל' תפלה פ"ה ה"ה) "ולא יעמוד בתפילה…ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני גדולים אלא בבתי רגלים" ובב"י שם: ונראה מדבריו שאם דרך אניש המקום לעמוד בפני הגדולים כמו בארץ הערב שרי להתפלל יחף" וממשיך לצטט את דיון הב"י עם הגמי"י האוסר להתפלל בלי מנעלים ואינו מחלק בין מקום למקום. וממשיך הרי"ק "וכן כתב אדה"ז בשו"ע שלו סי' צ"א סעיף ה' "אבל אם דרכם להתפלל יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב מותא להתפלל יחף" הרי שבארץ ערב הלכו יחף יחפי בלי מנעלים"

ומסיים הרי"ק: "ואע"פ שדין זה בסי' מ"ו מדבר בעיקר אודות מקומות שנועלין מנעלים אלא שנועלים אותם רק כשיוצאים לשוק אבל בבית הולכין קצת יחף , מ"מ חזינן מהא"ר (והא"ז) בסי' ב' ומהב"י בסי צ"א שיש מקומות שהולכים יחפים לגמרי וכש"כ שיש מקומות שהולכים קצת יחף (בתוך הבית) ודו"ק". עד כאן לשונו.

הרי שהוא משיג עלי 1) שדברי הא"ר שייכים ושייכים לכאן 2) ומקורם ברור בב"י ומשם נראה בעליל שבערב הלכו ממש בלי נעליים 3) לכן יש אפוא מקור מסויים שהולכים יחף אפילו בבית.

מקור מפורש ברמב"ם ובב"י!

והנה כאשר למדתי בהלכה זו על חילוק המקומות בין מקומות שהולכים מיד, כשיורדים מהמטה, בנעליים, נסיתי לחקות למקור הדבר, האם יש מקור על שינוי הרגל כזה, באחרונים, בראשונים, או בגמרא? והנה ראיתי ב'חוברת לדוגמא' שמציינים לאליהו רבה סימן ב', וחשבתי הנה בוודאי שם אמצא קצה- מקור לדבר זה (מלבד שכך יש להסיק מדברי המג"א ועיין לעיל בהערה שלי אות שגם בזה לא הבין הכוונה) והתאכזבתי. מה חידש שם הא"ר, הלא דבר זה -לחלק בין אנשי ערב שהולכים יחפים לבין מדינות אלו שלא הולכים, ידוע למדי, ואפשר לציין לדברי אדה"ז בזה בכמה מקומות (כמובן שהמקור בראשונים) ומה חידש לנו הא"ר?

והנה כעת כותב הרי"ק, מצוות העורכים (ומתנצל שהלך בעקבות הר"נ מנגל, ואין לי טענות בזה חזקה על חבר וכו', אך כשמוכיחים לו, מה יש להתעקש?) בעצמו, שאכן מקורו של הא"ר הוא בב"י! ואם כן השאלה שלי מתעצמת פי שבעתיים: אם כבר נאמר הדבר בב"י למה ציינתם להערה רחוקה של האליהו רבה?! יש רמב"ם מפורש, יש ב"י מפורש ומציינים דוקא לא"ר! (ואני כתבתי שיציינו למקבילות אצל אדה"ז שכן כך נוהגים בכ"מ)

האם הולכים יחף אפילו בחוץ ובכל זאת לובשים נעלים מיד כשקמים ממיטתם?

אך כאמור לא הבין כלל במה דברי אמורים. הוא מסיים את דבריו, שאם רואים שהולכים בארץ הערב יחף הרי מכש"כ שאפשר לומר שהולכים קצת יחף בבית! ודבריו מדהימים: הרי כלפי לייא, כפי שברור מהמג"א ובעקבותיו אדה"ז, הרי הרמב"ם והרי"ף, בני ארצות ערב, ברכו קודם שעשה לי כל צרכי ואח"כ רק מצעדי גבר כי - לפי הסבר היוצא מהמג"א - הם מיד נועלים נעליים בלי שהולכים כלל יחף, ולכן מברכים מיד הברכה על נעליים.

והרי לפי דברי הרי"ק נמצא יציבא בארעה וגיורא בשמיא! הם הם ההולכים יחף אפילו בחוץ, והם הם הלובשים נעלים מיד בקומם ממיטתם?! ובאמת ניכר מדברי הרי"ק שלא הבין כלל ועיקר בהבעיא העצומה שיש בהקבלה זו, ולא תפס מהלך ההלכה, ונתפס לצדדים החיצוניים של ההלכה בלבד, וסבר שאלו בני ערב הם או שכניהם, הם גם אלו שהלכו קצת יחף בבית! (ולכן השמיט השאלה שלי וכותב: "מפני קושייה מסויימת שיש לו על זה" כי לא תפס הכוונה.) והרי ההיפוך הוא הנכון. שיש כאן מוזרות עצומה הנוגד לכל הגיון לכאורה, שדוקא בני הערב שהולכים כל פעם יחף, - "אין הולכים בלי מנעלים כלל ונועלים מנעלים תחילה ואח"כ הולכים". מכל זה ברור כשמש, שאין הציון לא"ר ולהרמב"ם והב"י שייך לכאן כלל, וזה רק גזירה שווה מילולית בעלמא.

מובנו של יחף בהלכה?

מלבד האמור טען בעיקר נגד עצם הרעיון שהעליתי שיש לומר שבני ערב לא הלכו יחף ממש בלי מנעלים או סנדלים וטען שיוצא ברור מהרמב"ם והב"י שהלכו יחף ממש בכפת רגליהם על הארץ ממש. והיות שזה אכן חידוש קצת שלי והעניין מסובך מאד, כי יש הרבה סתירות גדולות בזה, עיין לדוגמא דברי ה'תורה שלימה' (ושם מסיק שכנראה אפילו בארצות ערב לא הלכו בכפת הרגליים בלי שום חציצה בינה להרצפה )בנספח לסדר שמות, מה שמביא סתירות גדולות מכמה סוגיות ירושלמיות, וכן קושיות גדולות בענין מן הבבלי, וכן אי בהירות במובנו של מלת יחף בהלכה, ואין המסגרת מרשה להאריך יותר אשאיר הדברים לגליון אחר אי"ה.