ידועה שיטת הר"י אברבנאל בענין "מינוי מלך", שבאמת ענין המלוכה הוא דבר בלתי רצוי, וזה שנצטוו ישראל על מינוי מלך הוא רק על דרך שדיברה תורה כנגד יצר הרע (כמפורש בפירושו בפ' שופטים וכן בפירושו לנ"ך בסיפור מינוי שאול למלך).

ובפירושו לשמואל א (ח, ו הדבור הראשון) הגדיל לעשות, וכותב שכל הדברים המפורשים בקהלת ומשלי במעלת המלך, הרי "גם כי שלמה שבח ענין המלכים - ולעצמו הי' דורש - אבל אנחנו איך נסבול הדברים המבוארים בעצמם [החסרונות שבמלכות]".

ובס' מי מנוחות (לר' רפאל בירדוגו - נדפס בשנת תש"ב) דף קיט, ב יצא להקשות על דבריו של האברבנאל בשפה קשה: "שלח ידו במשיח ה'.. ומעולם לא נשמע כזה משום חכם, ואפילו חכמי התלמוד ואפילו התנאים לא יוכלו לומר דבר כזה, כי כל דבריו ע"ה ברוח הקודש נאמרו, והחולק עליהם כחולק על השכינה".

ומשמע ממנו שפירש דברי האברבנאל, כאילו שלמה המלך דיבר במעלת המלוכה משום שהוא הי' מלך, כאילו הי' "נוגע בדבר" חס ושלום, ולכן נקט נגדו לשון קשה וכו'.

אך באמת אפשר לפרש דברי האברבנאל באופן אחר, שכוונתו במ"ש "ולעצמו הי' דורש" היינו שכוונתו כשמדבר במעלות המלך היא לעצמו למלכים כמותו שהיו משיחי ה', משא"כ החסרונות שבמלכות שמדבר בהם האברבנאל הם בסתם מלכים שלא נתמנו מלמעלה, ובזה אכן יש חסרון.

ואף שדבריו של הרי"א נאמרו אודות מינוי שאול, הרי הוא מדבר מצד ענין המלוכה כמו שהוא מצד בני אדם, אבל כאשר בא לפועל המינוי מלמעלה "וישב שלמה על כסא ה'", וניתנה המלוכה לדוד ולזרעו עד עולם, גם בזה יודה הרי"א שאין בה החסרונות שמונה בענין המלכות. ויש לעיין עוד בדבר.

ידוע ומבואר בכ"מ הגדרת מצות אהבת ישראל כפי שהיא מבוארת ע"פ תורת החסידות: שיאהב את כל אחד מישראל (לא רק מצד מעלות הפרטיות שבו, שכל ומדות טובות, כי אם) לפי שהוא ישראל, והיא אהבת ישראל שמצד הנשמה. וזהו מחידושי הבעש"ט, שקודם הבעש"ט היתה אהבת ישראל מצד התורה, שאהבו בן תורה, והבעש"ט חידש אהבת ישראל מצד הנשמה ('ספר הערכים - חב"ד', כרך א, ערך 'אהבת ישראל' טורים תרטז-תרלז).

ויש להעיר לזה מהמבואר בספר 'מצות הלבבות' מאת הרב מרדכי ליכטשטיין, ווארשה תרס"ח, ע' 21 סעיף ה ואות ז שם, שמסביר את גדר המצוה 'ואהבת לרעך כמוך' שיאהב את החבר שלו. ועל כן כתב: הוא עצמו קודם לחבירו, וכן כל שהוא קרוב לו בריעות קודם לחבירו.

ויש לחפש בספרים של התקופה ההוא פירושים דומים.

ארשום בזה כמה הערות לספר "תיקוני מקוואות" להרש"ב שי' לוין:

1. בעמ' יט בתיקון המקוה של אדה"ז: "ולפי שקשה הדבר מאד להטיל מים חמין הרבה כ"כ למקוה, לכן ההכרח הוא שתטבול במתיחת גופה לארכה", לא הבנתי לפום ריהטא למה יותר קל לבנות מקוה רחבה והמים לא יהיו גבוהים כ"כ, מאשר מקוה שמימיו גבוהים יותר אבל צרה?

2. עמ' כ סוף הערה יד: "שאמה היא לערך 8 ס"מ" - צ"ל: שטפח.

3. עמ' עב "מעלת החיבור שמלמעלה למטה", ראה גם בעמ' קלא במכתבו של הרב העלער.

כנראה שהראשון שהציע אוצר ע"ג אוצר מן הצד הוא רא"ח נאה ז"ל, צילום מכתבו בענין זה נדפס בעיתון כפר חב"ד גליון 328 עמ' 62. ואחרי עיון במכתבו מתברר שהוא לא מדבר על זריעה כלל. ולפ"ז צריך תיקון בנאמר בהערה שב'אגרות קודש' כ"ק אדמו"ר זי"ע ח"ז עמ' רעז. וא"כ לא הבנתי בדיוק מה כוונת הרבי שם ב"זריעה במים זוחלין". גם מש"כ הרבי שם: "נתן סאה ונ"ס כפי' הב' בראב"ד", נדמה לי שלא נתבאר בספר זה.

לאחרונה נתעורר פולמוס סביב קשריו של כ"ק אדמו"ר זי"ע עם הנשיא מר שז"ר ע"ה (ראה הערות וביאורים גליון ד'שנת העשרים' בהערות על האלבום שנתפרסם לאחרונה).

ברצוני להביא בפני הקוראים את הרשום בזכרוני מאותה תקופה:

באייר תשכ"ג הגיע מר שז"ר - אז המועמד (היחיד) לנשיאות - לביקור תנחומין אצל משפחת אלטהויז, לאחר פטירת אבי המשפחה, ידידי הרה"ח ר' פנחס ע"ה.

בשיחה שהתפתחה עמו שם, העזתי ואמרתי: אמנם בקרוב נזכה לנשיא מיוחד, אבל נפסיד חסיד. בתשובה לדברי, סיפר מר שז"ר שלמעשה הרבי הוא שהציע לו לקבל על עצמו משרה זו. והמעשה שהיה כך הי': כמה שנים קודם לכן - סיפר שז"ר - הייתי ביחידות אצל הרבי. עיקרי הדברים ביחידות זו, נסובו על נסיעתי למדינת דרום אמריקה בשליחות הסוכנות היהודית כשפניתי לילך אמר לי הרבי: דעתי היא, שאם יציעו לך את משרת נשיא המדינה, אל תקבל את ההצעה. התפלאתי מאד, כיון שיצחק בן צבי - הנשיא דאז - היה עוד בחיים.

את חששי, שמא הרבי רומז על פטירתו הקרובה של בן צבי העליתי בפני הרבי, והוא ענה לי: כוונתי שאולי הוא יפרוש לכתיבת זכרונות וכדו'.

נאמן להוראת הרבי, סירבתי ליטול תפקיד זה על שכמי כשזה הוצע לי (מאוחר יותר התברר, שבזכות סירובו, נתאפשר לו לנסוע בשליחות חשאית לבריה"מ - א.ב.ש.).

כשנתיים מאוחר יותר, שוב נזדמן לי להיות ביחידות אצל הרבי. גם אז נדונה נסיעתי לדרום אמריקה. בעומדי לילך אמר לי הרבי: אם יציעו לך כעת את משרת הנשיאות, אל תסרב יותר.

זמן קצר לאחר מכן, הלך לעולמו הנשיא יצחק בן צבי ע"ה ושז"ר אכן קיבל על עצמו את המשרה, עד כאן מה ששמעתי באזני מפי מר זלמן שז"ר ע"ה.

מובן לפי זה, שהיסוסיו של שז"ר - אם היו - לא נבעו מהצורך לשמוע את חוו"ד של הרבי, שהיתה ידועה עוד קודם שהוצע לו התפקיד.

בגליון שעבר הגיב הרב שדב"ל שיחי' על הערותיי לחוברת לדוגמא ג' וטען עלי ש"בכ"מ הדגיש את הסאה מחמת שלא ירד לעומק הדבר". אודה ולא אבוש שגם אחרי הבהרותיו טרם ירדתי לעומק הדבר. כפי שאפרט:

1) הערתי מדוע הדפיסו במהדורה חדשה הכותרות לכל הסימנים הראשונים "הלכות השכמת הבוקר" כאשר לפנינו רק המהדו"ב נקרא כך. ואילו במהדו"ק מחלק בין ג' הסימנים הראשונים שנקרא "הל' הנהגת אדם בבוקר", ואילו סימנים ד ה ו ז נקראין "הל' נטילת ידים"? ומבחינת ההגיון החלוקה במהדו"ק מסתברת כי מסימן ה' ואילך דנים בדיני נט"י (ובמיוחד שכפי שביארתי לעיל, הרי יש הבדל אפילו בדיני הנטילה בין כפי שהוא מבואר בהל' השכמת הבוקר והנהגת הבוקר, לבין איך שמבואר בדין נט"י), ולכן הם חלוקים מהג' הסימנים הראשונים.

על כך השיב הרשדב"ל שיחי': 1) אינו יודע מי כתב הכותרות הללו. 2) לא מסתבר לו הכותרות הללו. 3) לפי הסידור דא"ח נראה לו להכליל הכל תחת כותרת אחת. ומחכתה"ר לא זכיתי לרדת לסוף דעתו, וכי מכיון שאנו מדמים נעשה מעשה? דבר שכזה שהוא שינוי מכל הדפוסים, יש להעיר על כך בפתח דבר או בהערה. ולמה לא נאמר שהכותרת מאדה"ז כמו כל הכותרות, בלי ראיה להיפוך? וההשוואה לסידור אינו עולה לענ"ד יפה, כי הסידור הוא כפי המהדו"ב ששם אכן החליט לתת אותה כותרת גם להל' נט"י (סימן ד), אך לא כן במהדו"ק ששם מפני סיבה (שבוודאי ניתן למצוא סברא לכך) החליט רבינו לחלקם. יתר על כן לשם מה צריך להביא מסידור דא"ח הרי כך כללו כל הלכות תחת כותרת אחת במהדו"ב? ושמא כי חסר שאר הסימנים, אך רואים שגם סימן ד' נכלל בכותרת השכמת הבוקר. זאת ועוד תמוה לענ"ד, להשמיט בכלל כל הכותרת של "הלכות נטילת ידים" שבמהדו"ק - כאילו לא הי' ולא נברא, בלי כת"י או דפוס ראשון?! (ואין לי תח"י הדפו"ר, אך מזה שלא כתב ששם כך, הבנתי שאין שם גירסא כזו, ואם שגיתי בוודאי אשמח לשמוע על כך).

זאת ועוד: כבר ציינתי אז, שבאליהו רבה מכנה לכל השבעה סימנים הללו "הלכות השכמות הבוקר" כבמהדו"ב. ויש להוסיף, שבשו"ע המחבר מכונה כל הז' הסימנים הללו "הלכות הנהגות הבוקר". ומאידך, בלבוש מחלק בין סימן הראשון שנקרא "הל' הנהגת אדם בבוקר" לבין הסימנים האחרים שמכנה אותם "הל' נט"י". (ולענ"ד טעות הדפוס בלבוש והכותרות גם על סימן ב' וג' צ"ל הל' הנהגת הבוקר רק המדפיסים (בדפוס פראג שפ"ג) כתבו כבר בדף ד הל' נט"י, ויש לעיין בדפוסים אחרים) והנה נמצא שבמהדו"ק הלך רבינו לאור הלבוש, לכן חילקם לשתי כותרות, ואילו במהדו"ב (שהשתמש בכתיבתה יותר בגלוי (כי במהדו"ק אינו מזכירו אף פעם, וצ"ע אם אכן שאב ממנו ויל"ע) בספר אליהו רבה) כתב הכותרות כמוהו, ובוודאי המתבונן והלומד ימצא הסיבות לשינוי זה בתוך כל שאר השינויים שבין המהדורות.

ואפילו אם יבאר הדבר באלף ראיות כפי דעתו המסתברת עבורו, הרי בלי כת"י או דפוס אחר, אין לענ"ד שום הצדקה לעשות כך ובפרט בלי שום הערה שכך וכך נעשה, כנהוג אצל כל המהדירים שבעולם.

2) התפלאתי מדוע דוקא על המלים "וכל החיל אשר נגע בלבו" ציינו שמקורו בפסוק, ועל כך כותב כי הוא ביטוי לא רגיל ומשתמש אתו רק לענין תיקון חצות, ולכן הי' מוכרח לציין שהוא ע"פ שמואל. ואין לי טענות למה ציינו כאן, אלא למה לא ציינו גם במק"א כגון הביטוי "קדוש יאמר לו" (סוס"ד מהד"ב) שמקורו בישעי' ואף זה לשון נדירה ויחידית בכל השו"ע. ואף מיתוסף בכך משמעות כשמעיינים במקור כפי שביארתי בגליון שעבר).

3) בחוברת ציינו על מה שכתב רבינו, שבתיקון חצות "יקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו" - "כמו מזמור למנצח בבוא". וציינו לתניא פכ"ו. ושאלתי הלא מזמור זה אינו קינה אלא שייך לתשובה כמבואר בתניא וכן בסידורי האריז"ל? וע"כ ענה: "בסידור אדה"ז נכלל למנצח בסידור תיקון חצות". וכי לא ידעתי שאדה"ז כללו בתיקון חצות שלו? והלא כמו"כ הוא בכל סידורי האריז"ל. אך תיקון חצות מורכב משני פרטים. א) קינות ב) תשובה אחרי הקינות, וביחד מהווים תיקון חצות. ובכן שאדה"ז כותב לקונן מסתבר שכוונתו בעיקר לשאר מזמורי קינות. (וזה נוגע למעשה: באם יש לו האפשרית רק לומר שתי קינות האם למנצח חלק ממנו או לאו?) ולו יהא, שאינו מקבל ההסברה, הרי בכל זאת למה דוקא לציין מזמור זה שיש עליו פקפוק? האם רק כדי לציין ל'תניא'? תלי תניא בדלא תניא?!...

4) על דברי אדה"ז שיש ללמוד אחרי תיקון חצות תורה שבעל פה שמקורו בעולת תמיד בשם ה'לבנת הספיר' - כנראה הספר שעל הזהר שהוא לרבינו דוד בן רבי יהודה החסיד נכד הרמב"ן - נימקו העורכים שהטעם שיש ללמוד תושבע"פ דוקא מפני האיסור ללמוד תושב"כ בלילה. וטענתי העיקרית היתה - הלא המקור ללמוד תושבע"פ קדום הרבה (כי ה'לבנת הספיר' הי' בזמן הראשונים) לאיסור המבואר בכתבי האריז"ל שלא ללמוד תושב"כ בלילה? ועל כך עונה "כאן הי' ההכרח לכתוב "אולי הטעם כי אין לעסוק במקרא בלילה" כדי לציין למנהגים ולסידור וכדי ליישב...". ואני בעניי לא זכיתי להבין ולרדת לעומקו, וכי בשביל לכתוב מנהגים וליישב טעמים יש לכתוב טעם שאין לו כל בסיס? והשאלה בתצ"ד מקומו בתצ"ד.

ולבסוף חשוב לי להבהיר, שאינני בא להתנצח כאן ח"ו כלל, אלא לגודל חשיבות הענין הוכרחתי לכתוב עוה"פ, כי הרי המהדורה הזאת תהי' המהדורה הרשמית של חב"ד וקה"ת מעתה ועד עולם.