בספר אוצר י"ד החיים (לבוב תרצ"ד, דפוס צילום אה"ק תשמ"א) מהרב ישכר דוב באב"ד כתב וז"ל (אות שיד):

"במים שלנו בכלי מתכות, הרב בעל התניא בשו"ע חושן משפט פוסק דיש סכנה לשתות ובהגהות עובר אורח על ספר אורחות חיים חולק ומתיר והביא ראיה (מסוכה פ"ד) שהי' מחזיקין מים בצלוחית של זהב כל הלילה אבל נעלם ממנו הראב"ד בתמיד שבבית המקדש לא היה להם רשות להזיק".

אמנם עיין אג"ק מכ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו ח"ב עמ' קמג-קמה שקו"ט בענין משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה (שו"ע אדה"ז הלכות שמירת גוף ונפש סוף סעיף ז'),

ושם בעמ' קמד: "מה שהקשה בשם ספר עובר אורח [=והוא קונטרס של הגאון האדר"ת ז"ל הנדפס בסוף ספר אורחות חיים].. (ובעמ' קמה) וע"י חילוק זה .. מתורץ ג"כ מה שהקשה מסוכה (מח, ב) דהיו מלינין המים של הניסוך בחבית של זהב .. ובתירוץ הרש"מ מברעזאן דאין רוח-רעה שורה בביהמ"ק יעויין בשו"ת בני ציון הנ"ל דשקו"ט בזה" עכלה"ק.

וראה עוד הנאסף ונסמן בנושא זה בספר שמירת הגוף והנפש כרך א' סימן מה (עמ' קלד-קלז) בהרחבה. אוצר מנהגי חב"ד פסח עמ' מה.

כ"ק אדמו"ר הזכיר כמה פעמים את הפתגם "בשמים - ממעל" - בענינים רוחניים יש להביט על מי שבדרגא גבוהה ממנו, ואילו "ועל הארץ" (בעניני ארץ) יש להביט על מי שטוב לו פחות ממנו - "מתחת". והוא מעין מ"ש ב'היום יום' כ"ד חשון.

למקורו של הפתגם צויין בס' 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ב' עמ' 984 הערה 70 לספרו של הר"ח פלאג'י נפש חיים (מערכת הב' בסופה - סס"ב).

ויש להוסיף מקור (ולכאורה קדום יותר) לספר לב דוד להחיד"א פכ"ה.

בתניא פרק יב כותב רבינו הזקן בביאור הכתוב "יתרון האור מן החושך", "שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה מאליו וממילא". והנה לפי פשוטו יש לעיין בהבנת הדברים, והרי לכאורה בפשטות מדת החושך שנדחה היא כמדת האור שמאיר, דכשמאיר אור חזק יותר נדחה יותר חושך. ומהו הפירוש שמעט אור דוחה הרבה חושך. וכנראה הכוונה שכאשר יש נר קטן הרי הוא מאיר מקום גדול.

ואולי יש לציין לזה שהוא ע"ד מ"ש בגמרא סוכה (כב, ב) לענין "צילתה מרובה מחמתה", "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת", "כשהנקב רחב כשיעור זוז חמתו מרובה למטה כשיעור סלע" (רש"י), ונמצא, שאור החמה דוחה הרבה מהחושך שע"י הסיכוך. ולא באתי אלא להעיר.

בכתב-עת 'כפר חב"ד' גליון 926 נדפס ליקוט סיפורים אודות הרה"ק ר' נחום מטשרנוביל בעל מאור עינים, ובתוכם נדפס סיפור מתוך הספר "אדמור"י טשרנוביל", שבהיותו ילד קטן נפטר שמש בית הכנסת, ור' נחום שהי' קורא בכתבי קבלה החי' אותו ע"י שם קדוש, אבל בני העיר לא יכלו לסבול זאת, וביקשו ממנו שישיב את השמש למנוחתו, אמר הילד שם קדוש נוסף והשמש חזר למנוחתו.

והנה בכלל הרי סיפור זה לאו מר בר רב אשי חתים עלי', אבל העירני חכם אחד, דיש מקום לעיין ע"פ דין אם יש היתר שימית אותו אח"כ ע"י שם, ואין בזה משום חשש שפ"ד.

ויש להביא סימוכין לזה ממ"ש ב'ברכי יוסף' הובא בפתחי תשובה אבן העזר ריש סימן יז, דמי שמת ואח"כ חזר לחיות ע"י נס ("ע"י נביא או חסיד") אין קידושי אשתו הראשונים נפקעים. ומביא שם דוגמא על זה מהא דקם רבה שחטי' לר' זירא ואח"כ החי' אותו ע"י תפילה, שר' זירא לא הי' צריך לחזר ולקדש את אשתו. ולכאורה לפי זה, שאחר שהחי' את המת ע"י מעשה נסים חוזר לקדמותו, אם כן יש חשש שפ"ד אם מחזיר את הנס.

אמנם לפי מה שביאר כ"ק אדמו"ר בשיחה הידועה אודות רבה ור' זירא משמע לכאורה, דמכיון שזה שר' זירא שחל"ח הי' ע"י שהגיע לכלות הנפש מחמת לימוד פנימיות התורה ע"י רבה, ליכא בזה ענין של שפ"ד ממש. ויש לעיין לפי זה ה"החזרה למנוחתו" ע"י שם קדוש מה דין יש לה.

בכמה מקומות בדברי חז"ל (כגון בבא מציעא נט, א. תניא פרק לב) נדרש הפסוק "את עמיתך (את עמיתו) - עם שאתך בתורה ובמצוות", ובפשטות מקובל לנקד תיבת "עם שאתך", עיין בחיריק, עם במשמעות "אצל". אך ראיתי שיש מנקדים את העיין בפתח, עם במשמעות אומה. ואבקש מקוראי הגליון לעיין ולהעיר בזה.

הרב נחום גרינוואלד, במאמרו ב'הערות וביאורים' גיליון תתה (עמ' 84), זיהה את הספר 'אור זרוע', שמצוטט קטע ממנו, ב'תולעת יעקב', לר' מאיר ן' גבאי, סוד פסוקי דזימרא, הוצאת שבילי ארחות החיים, ירושלים תשנ"ו, עמ' לב. ביחס למקורה של ברכת ברוך שאמר. שמחברו של ספר זה הוא רבנו דוד ב"ר יהודה החסיד, נכד הרמב"ן, (כבר העיר על-כך ג' שלום, קרית ספר ד (תרפ"ז-ח) עמ' 321, הערה 1: "האחרונים שמביאים אותו הם ר' מאיר ן' גבאי בס' תולעת יעקב (שתי פעמים בשמו והרבה פעמים בעילום שמו)..."). והוא מצא "קטע קצר מספר זה שנדפס מכת"י המוזיאון הבריטי 771, ושם אכן נמצאים הדברים בדף 16א". הוא מצטט שם קטע שאכן הקורא משתכנע שהוא דומה לכאורה למה שמצוטט בתולעת יעקב, (לא ידוע לי איפה פורסמו את הקטע הקצר הזה, אולי הוא ראה את הקטע, במאמרו של מרמורשטיין, ב- M.G.W.J. 1927, pp. 39-48 שמאמרו שם הוא מבוסס ומיוחד על כתב-יד זה. יהיה נכון, אם הוא יפרסם על במה זו, איפה בדיוק, הוא ראה קטע זה).

אתייחס כאן על ציטטתו, שהוא מדלג משום-מה, על משפט שהוא הפוך ממה שמצוטט בתולעת יעקב, רנ"ג מצטט שם כך: "ברוך שאמר הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התשבחות ... חכמי המחקר ובעלי התושיה קבלו כך ממסורת הברית שפתקא נפל מן השמים והוה כתיב ביה ברוך שאמר".

בספריית ששון נמצא כתב-יד, של ספר אור זרוע זה, ומתואר בקטלוג 'אהל דוד', כרך ב אוקספורד 1933 מספר 1064, והקטע הזה שנמצא בכתב-היד P.68, מועתק בעמ' 1007 טורים א-ב, וכמובן בלא דילוגים: "ואתה צריך לדעת כי ברוך שאמר הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התשבחות כי אנשי כנסת הגדולה לא תקנוה אלא חכמי המחקר ובעלי תושיה קיבלו כך ממסורת הברית שפתקא נפל מן השמים והיה כתוב בו ברוך שאמר...". המשווה את המילים המודגשות, לקטע שמצוטט בתולעת יעקב, יראה שהן הפוכות בהחלט! ואולי היה לפני ר' מאיר ן' גבאי, נוסח מוטעה של ספר אור זרוע.

מספר אור זרוע זה קיימים בעולם עוד שלושה כתבי-יד, ומונה אותם שלום, שם עמ' 320 (כנראה לא ידע מכתב-יד ששון): "מספר זה ידועים לי ארבעה כתבי יד: כ"י בריטיש מוזיאים מרג. 771 (הוא כה"י שעליו יסד הח' מרמורשטיין את מאמרו, ואינו מזכיר אחרים); כ"י אוכספורד 1624 (שם איננו שלם), כ"י ניו יורק (בבית מדרש לרבנים) סי' 883; כ"י גסטר 196 (יחד עם שלשה פירושים אחרים על סדר התפלות, ונקרא רק בר"ת סא"ז, אבל אין ספק כי הוא זה). שטיינשניידר מזכיר ברשימת הבודליאנא 2415 עוד כ"י של המדקדק שלמה דובנא (35,9) ואיני יודע אנא בא...". וראה גם: אוצר הספרים בן-יעקב, עמ' 24, א מספר 479. יש לבדוק בכתבי-יד הללו הם נמצא באחד מהם, נוסחו של ר"מ ן' גבאי, או קרוב לנוסחו.