בשנת תשל"ז בעת ביקור הרה"צ ר"י אלטער (כיום האדמו"ר) מגור שליט"א, (נדפס בס' "צל החכמה") דייק כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו בלשון חז"ל "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן", שמהקדמת הלשון גיטין לקידושין משמע, שרבנים וכיו"ב צריכים ידיעה בטיב גיטין, אפילו לפני קידושין, עיין שם. וכבר דנתי בזה בהערות וביאורים לפני כמה שנים. ועתה מצאתי בפירוש העיון יעקב לעין יעקב שמבאר כדלהלן (אחרי שציין למהרש"א):

"ועוד יש לומר דנקט דרך לא זו אף זו, פשיטא גיטין דראוי למנוע ממנו מי שאינו יודע בטיבו, שהרי שנוי המשלח כדאיתא סוף גיטין, אלא אפילו קידושין, דבמצוה קא עסיק לזווג איש ואשתו לקיים מצות פריה ורביה. ועוד דבקידושין דבעינן מדעת שניהם ולא בעל כרחה כמו בגיטין, אפילו הכי מי שאינו יודע לא יהיה לו עסק עמהם אף שנעשו מדעת שניהם".

בנוסף למאמרי שנדפס בגליון תתכו ע"ד סדר ה"אגרות קודש", מצאתי לנכון להוסיף בהבהרת העניינים, ולהעמידם על נכונם, כיון שבגליון זה נדפס מאמר נוסף בנושא זה.

הרב ב.א. שי' כותב בין השאר בעמ' 82: הרי עריכת והדפסת ה"אגרות קודש" הפקיד הרבי ביד הרש"ב שי' לוין, והיו הוראות שונות אליו בקשר להדפסה. אבל הרבי לא הגביל כלל את סוגי האגרות שאותם ניתן להדפיס, כלומר, כאילו שישנו חילוק בין העתקי המזכירות מוגהים ובלתי מוגהים. ע"כ.

כנראה שורות אלו נכתבו מתוך חסרון ידיעה של הכותב, באופן ובסדר מסירת האגרות להרש"ב לוין, והשמיט שלב אחד שהי' לפני מסירת אגרות אליו, והוא: הממונה על הארכיון של הרבי, הוא הרב שלום מענדל שי' סימפסון, והכלל גדול בזה הי' - אך ורק האגרות שעברו הגהת ואישור הרבי, והעתקם היו בהארכיון, נמסרו להדפסה בסדרת אגרות קודש. והסדר בזה הי' - לאחרי שהרב סימפסון אסף חבילה של אגרות, נמסרה חבילה זו להרבי, ואחרי שהרבי ראה אותם, רק אז נמסרה החבילה להרב לוין.

עפי"ז מובן ופשוט למה הרבי לא הי' צריך להגביל איזה סוג מכתבים להדפיס, כי רק סוג אחד נמסר להרב לוין - והוא סוג המכתבים ה'מוגהים' מהרבי.

[מכתב "מוגה" - אין הפירוש דוקא כשיש איזה תיקון או הוספה עליו, אלא הפירוש - מכתב שהי' למראות עיניו הק' של הרבי ואישרו גם בלי שום תיקון וכו', וציוה לשלחו לנמענו, וההעתק נמסר לארכיון]. וראה בזה מה שפרסם הרש"ב לוין בספרו 'עבודת הקודש' ע' נב-נג.

וזה שהוסיפו לסדרות אגרות קודש, גם אגרות שנדפסו בלקוטי שיחות. כי גם אגרות אלו, הם מסוג זה של מוגהים, ואושרו ע"י הרבי להדפיסם.

[באם צודק הכותב - שגם אגרות בלתי מוגה נדפסו בסדר "אגרות קודש", נחוץ במאד לפרסם אישור הרבי על דבר זה].

ובנוגע לאופן הכתבת המענות ע"י הרבי:

ההכתבה שקיבל הרמ"ל ע"ה רודשטיין - הרמ"ל אמר לי, שהשתדל עד כמה שאפשר לרשום מילה במילה, כפי שהוכתב לו ע"י הרבי באידיש או בלה"ק, ואח"כ הכתיבם במכונת כתיבה ונמסרו להרבי להגיהם וכו'. גם מכתבים אלה תיקן הרבי והוסיף וכו', ז"א שההעתק שנשאר אצל הרמ"ל לא הי' סופי.

בנוגע לההכתבה שקיבל הרנ"מ, מתאר הוא בעצמו אופן וסדר הדברים, ונדפס כבר בספר:

The Letter & the Spirit p. IX:

I should make it clear, in passing that the Rebbe himself neither wrote nor dictated-in the conventional sense of the term - any of the letters in this book. Mine was the exclusive, and awesome, responsibility of rering his response, communicated to me in Hebrew and Yiddish, into the English language, in a form and style best suited to the needs of the correspondent.

תוכן שורות הנ"ל: "הנני רוצה להבהיר דרך אגב - הרבי בעצמו לא כתב את המכתבים, וההכתבה לא היתה מילולית במובן הרגיל, שנדפסו בספר זה.

עלי היתה האחריות הבלעדית לנסח המענות שהוכתבו אלי בלה"ק ובאידיש, בצורה ובסגנון המתאים למקבל המענה. (להוסיף - גם המענות שקיבל בלה"ק ובאידיש - הי' מנסחם אח"כ בסגנונו הוא).

עפי"ז, נשלל לגמרי כל הנכתב בעמ' 84 - "ועל כן הצליחו לרשום את דברי הרבי באופן כזה, אשר המכתב הסופי הכיל בדיוק ובאופן ברור את דברי הרבי כפי שהכתיב אותם להם . . והם הם דברי אותיות הרב!"

וגם נשלל המשך דבריו "שאין זה משנה האם המכתב נשלח בסופו של דבר, כי הרי בין כך ובין כך הרי הם דברי הרבי".

ונשלל גם הנכתב בסיום מאמרו הנ"ל: הנני רוצה להדגיש עד כמה שניתן לסמוך על העתקי המזכירות, ולדוגמא אלו שנמצאים בעזבון הר"נ מינדל.

ודוקא דוגמא זו היא היפך האמת והיפך המציאות. מה שכן יש לסכם: אפשר לסמוך, אך ורק על אותם האגרות קודש שהוגהו ואושרו סופית ע"י הרבי.

בגל' תתכו (עמ' 78) כותב המזכיר ריל"ג שי' בזה"ל: הרבי הי' מדייק שכל תיקון, הכי פעוט, כמו (פסוק) [פסיק] או נקודה שהוסיף בהמקורי, להוסיף זה גם על ההעתק שנשאר בהמזכירות. עכ"ל.

כמובן שגוזמא בעלמא קתני, וראה להלן שם בעמ' 83 (בדברי רב"א) עדות שונה לחלוטין, וז"ל: לדידי שזכיתי לעזור בהגהת כמה מכרכי ה'אגרות קודש', חזי לי עשרות ואולי מאות אגרות שנתקבלו מאוסף המזכירות, אבל גם צילומם כפי שנשלחו למקבלי האגרת היו בידינו, ואז ראינו עשרות הגהות שלא נמצאים בהעתק ה"רשמי". עכ"ל.

והריני להביא דוגמא אחת מני אלף: באג"ק כרך ט (עמ' עז-עח) נדפס מכתב אל הרב ניימארק ע"ה בעהמח"ס 'אשל אברהם', ושם נאמר (בעמ' עח): ממדריגות התחתונות שבלימוד.. מדריגה עליונה שבלימוד.

אך במכתב עצמו תיקן הרבי בגוכתי"ק כדלהלן: ממדריגות היותר תחתונות שבלימוד.. מדריגה מהיותר עליונות שבלימוד.

ומוכח שלא כל התיקונים נוספו בהעתק המזכירות, אפילו לא תיקונים של תיבות שלימות שמשנות את המשמעות.

ובזאת בנוסף למקרים שהרבי במכוון לא רצה שאנשי המזכירות ידעו פרטים מסויימים, לפיכך ציוה להשאיר מקום חלק בשעת הדפסת המכתב, ואח"כ השלים הרבי את החסר בכתי"ק בגוף המכתב, אבל לא בהעתק המזכירות (כך הוא עד"מ במכתב הנדפס באג"ק כרך י' עמ' סו, שו"ה מהרה"ג כו').

ובאשר להעתקים שנותרו בעזבונו של ר"נ מינדעל ע"ה, הנה במכתבים רבים מופיעה כתבתו של הנמען במצורף לשמו (כגון, ניצוצי אור, עמ' 80: מר מרדכי שי' לוי, רח' ברזויל 3, חולון). וכמדומני שלא היה נהוג כן במכתבים שנשלחו בפועל.

ומזה נראה לכאורה, שאותם מכתבים אינם העתקה מהמכתב כפי שנשלח, אלא מהנוסח שהוא הביא אל הרבי לאישור.

לאידך גיסא, המכתב הנדפס שם (בעמ' 49) אל חברי מערכת 'בטאון חב"ד', נתפרסם בצילום המקור בא' מקובצי הערות הת' ואנ"ש (ג' תמוז תשנ"ז), וממנו אנו רואים שההעתקה שנותרה בידי ר"נ מינדעל היא אכן "בלתי מוגה", ואחרי שהרבי תיקן, הוסיף ושינה בעותק שאצלו, נשלח העותק המתוקן אל הנמענים.

בקובץ הקודם [תתכו] עמ' 79 כתבתי לבאר מכתבו של כ"ק אדמו"ר זי"ע מי' סיון תשל"ו שמובא ב'שערי הלכה ומנהג' כרך ה, 'הוספות ומילואים', סי' א, שמקורו ב'העתק המזכירות' שנשאר בארכיונו של הר"נ מינדל ז"ל, צילומו ב'ניצוצי אור' עמ' 74. ביארתי בארוכה "מנהגינו" הנזכר במכתב, וכן כללות אופן כתיבת האגרות ע"י הרבי.

בהקשר לזה קיבלתי כמה הערות ותגובות, ובדברי לקמן הנני לחזור על חלק מהדברים שכבר כתבתי ולהוסיף להבהיר ולבאר אותם.

המזכירים שלהם הכתיב הרבי את אגרות הקודש

שני מזכירים היו, שלהם היה הרבי מכתיב את המכתבים, ה"ה הר"נ מינדל והרמ"ל רוטשטיין ז"ל.

במשך כל השנים ידוע היה1 בין אנ"ש שהרנ"מ היה ממונה על המכתבים באנגלית, והרמ"ל היה ממונה על המכתבים באידיש ובלה"ק. ובערך בשנים תשכ"ז-תשכ"ח[1] נתמנה הרנ"מ גם על המכתבים באידיש ובלה"ק.

בידי משפחת הרנ"מ נמצא העיזבון, ובו העתקי המכתבים שהוא כתב בשביל הרבי, בעצמי בדקתי חלק מהארכיון, וגיליתי שכבר מאז תש"ט היה הר"נ מינדל כותב מכתבים באידיש ובלה"ק בשביל הרבי עד שנות התש"מ בלי הפסקה[2] (ואולי כתב כבר בשנים שלפני זה, אלא שלא השאיר לעצמו העתק).

מכתבים באנגלית הוא התחיל לכתוב בשביל הרבי וחותנו אדמו"ר מוהריי"צ מיד עם הגיעם לארה"ב בשנים ת"ש-תש"א[3].

הרמ"ל היה "ממזכירי הרבי בפולין, כשבא לארה"ב בתחלת תש"א נשלח ע"י הרבי לנהל את אגו"ח בשיקגו, בשנת תש"ו חזר לעבוד כמזכיר הרבי [מוהריי"צ]"[4], בהמשך לזה התחיל גם הוא לעזור בכתיבת המכתבים בשביל חתנו הרבי זי"ע, אבל לא נתברר תאריך מדויק לזה.

אמר לי המזכיר הרש"מ שי' סימפסון (בשיחתי אתו י"ג כסלו תשס"ב), שהרמ"ל כתב רובם של המכתבים באידיש ובלה"ק, אבל את המכתבים בתוכן מיוחד כתב אותם הר"נ מינדל.

ועד"ז העיד הרש"ב שי' שפירא ע"פ בדיקת ההעתקים שנשארו בעיזבון מינדל, שהרמ"ל כתב בעיקר המכתבים הקצרים באידיש ובלה"ק, אבל את המכתבים התוכניים וכו' בכל השפות כתב אותם רק הר"נ מינדל.

וכל השינוי שהיה בשנים תשכ"ז-תשכ"ח הוא, שאז התחיל הרנ"מ לכתוב את כל המכתבים, גם הקצרים.

בעצמי ראיתי בארכיון הרבה מכתבים בלה"ק, גם קצרים עם תוכן מיוחד, שנכתבו ע"י הרנ"מ, חלקם בתוספת הגהות בכתי"ק הרבי. כמו כן ראיתי מכתבים בלה"ק שכתב הרנ"מ בשביל הרבנית חמ"ש נ"ע.

ולפי האמור מתברר שרוב רובם של אגרות הרבי מאז קבלת הנשיאות בשנת תשי"א שנתפרסמו ב'אגרות קודש', נכתבו ע"י הר"נ מינדל[5].

עדות מפורשת ב'אגרות קודש'

בנוגע לאופן כתיבת המכתבים מפיו, כותב הרבי ב'אגרות קודש' חי"א עמ' רצא (כ"ח תמוז תשט"ו): "...כמובן קורא אני כל המכתבים המתקבלים על שמי, וגם אומר לשון המענה..." [ההדגשה במקור]; שם חי"ג עמ' רמו (ח' תמוז תשט"ז): "דאס וואס דער פריערדיגער בריף איז געווען גע'חתמ'ט דורך דער מזכירות, איז דאס נאר די חתימה, אבער דאס גאנצע איז געשריבען געווארען, ווארט בא ווארט, ווי איך האב איבערגעגעבען...". מוסיף ע"ז שם חי"ד עמ' שכו-ז (ב' שבט תשי"ז): "גם כשחותם המזכיר, פשוט אשר מקודם לזה קורא אני כל המכתבים המתקבלים על שמי, ומקריא המענה על כל אלו המכתבים החתומים בשמי, וקודם ששולחים אותם נקרא המענה על ידי, ולפלא החשד המוזר שאין כן הסדר...". שם חט"ז עמ' רכד (כ"א טבת תשי"ח) כותב המזכירות: "מהנוהג שבא כ"ק אד"ש על החתום במקרים מיוחדים, אבל בנוגע להמכתב והמענה, לא רק תוכנו אלא כולו קורא אותו, וקודם השילוח נקרא עוד הפעם על ידו".

שני המזכירים הנ"ל הצליחו לרשום את דברי הרבי באופן כזה אשר המכתב הסופי הכיל בדיוק ובאופן ברור את דברי הרבי כפי שהכתיב אותם להם. וההוכחה לזה, שהרי רוב רובם של התיקונים שנרשמו על העתק המזכירות או על העותק המקורי שנשלח לנמען מלמד שהרבי לא היה צריך לתקן אי-הבנה מצד הכותב וכיו"ב, אלא שיפור הסגנון, או הוספות שאותן לא הכתיב למזכיר במענה המקורי[6].

ואכן ידוע שהרמ"ל והרנ"מ היו רושמים במחברות בעומדם לפני הרבי את המענות שהרבי היה מכתיב להם, כדי שיוכלו לדייק בעת כתיבת המכתב. ולא עוד אלא ששמעתי מהרש"ב שי' שפירא שבעזבון חותנו הר"נ מינדל נשארו מאות רבות של קסטות (מתחיל בערך משנת תשכ"א), בהם הקליט הרנ"מ את מה שהרבי היה מכתיב לו, ולפני שהתחיל, הוא ביקש את רשותו של הרבי על ההקלטה, והרבי מיד הרשה לו את זה. וזה ודאי עזר לו גם לדייק.

סיכום: יש לנו עדות מפורשת מפי הרבי בעצמו, שאת המכתבים שהרבי הכתיב למזכירים נכתבו בדיוק רב. ואם יבוא מישהו ויעיד אחרת הרי הרבי בעצמו מכחישו.

עריכת הספרים 'אגרות קודש'

ב'הערות וביאורים' שם עמ' 82 הבאתי את מה שרצו לומר שאת המכתבים שנמצאים בארכיון המזכיר הר"נ מינדל הם בגדר "בלתי מוגה", כיון שאולי הרבי הוסיף להגיה את האגרת לפני שנשלחה לנמען.

ודחיתי את זה, שהרי עריכת והדפסת ה'אגרות קודש' הפקיד הרבי בידי הרש"ב שי' לוין, והיו הוראות שונות של הרבי אליו בקשר להדפסה, אבל הרבי לא הגביל כלל את סוגי האגרות שאותם ניתן להדפיס, כלומר כאילו שישנו חילוק בין העתקי המזכירות מוגהים ובלתי מוגהים. ואכן סידרת הספרים 'אגרות קודש' שרובם הופיעו עוד לפני כ"ז אדר, והרבי אישר אותם להדפסה, מעורבים בו מכתבים שמקורם מצילומי האגרות שנתקבלו מנמעני האגרות, העתקי המזכירות "הרשמיים", וכן העתקי המזכירות והעתקות מאוספים שבידי אנשים שונים ומשונים, חלקם ודאי מההעתקות שנשארו בעזבונו של המזכיר הרמ"ל, ומעולם לא העיר הרבי על סוג אגרות מסוים שאינו ניתן להדפסה.

ויש להוסיף כמה פרטים בזה:

* מתוך הנאמר בספר 'עבודת הקודש' עמ' נג, מתברר שלא היה עוד הגהה מיוחדת של הרבי לפני שהאגרות הלכו בדפוס, וכך כתב הרבי להרש"ב שי' לוין: "וא"צ לחכות על הגהתי כו' (שאין הזמ"ג כלל) כי הזמ"ג להוסיף בחזקתו שיו"ל דבר מתוקן וכו'".

* ב'מבוא' לאג"ק ח"ד עמ' 10 כותב הרש"ב שי' לוין שהרש"מ שי' סימפסון היה זה שבחר את האגרות שלאחרי קבלת הנשיאות מתוך ארכיון המזכירות. ובפרטיות יותר הוא מספר ע"ז בספרו 'עבודת הקודש' עמ' נא-נב.

ואמר לי המזכיר הרש"מ שי' סימפסון (בשיחתי אתו), שהרבי הורה לו (בעל-פה, וחלק מהדברים בכתב[7]) באיזה מכתבים לבחור ומה להשמיט.

וכללות הדבר היה: להשמיט לפעמים שמות מקבלי האגרות כדי לא לפגוע בפרטיותם, וכן בנוגע לתוכן המכתבים הורה לו הרבי על דברים מסוימים שאותם ישמיט.

* בקשר להדפסה בסדרת ה'אגרות קודש' מכתבים שהרבי הכתיב אבל לא נשלחו אמר לי עוד המזכיר הרש"מ שי' שבנוגע לזה הוא לא שמע מהרבי כלום, שהרי בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי "לא היה מושג כמו מכתב שלא נשלח", ורק משנות התש"ל כשנתרבה מאד מאד עבודתו של הרבי, לא הספיק הזמן לשלוח את כל המכתבים, והרי עד תשנ"ב עוד לא הגיעו בהדפסת האגרות לשנות התש"ל, ועל-כן הוא לא קיבל מהרבי שום הוראה בקשר לזה.

סיכום: לאחרי שנתברר מפי הרבי שאת המכתבים שהיה מכתיב למזכירים נכתבו בדיוק רב "ווארט בא ווארט, ווי איך האב איבערגעגעבען", הרי מעכשיו מופרך לגמרי להתייחס להעתקי המזכירות שבעיזבון הר"נ מינדל או הרמ"ל כבלתי מוגהים, ואין זה גם משנה לנו האם המכתב נשלח בסופו של דבר, או שנתקע ב"סדר ההשתלשלות", או שהרבי לא הוציא אותו ע"מ לשלחו, כי הרי בין כך ובין כך הרי הם דברי הרבי "ווארט בא ווארט".

ומי יתן שיתפרסמו כל האגרות, ויפוצו מעינות הרבי חוצה.

מקום הנחת התפילין

במכתב הנ"ל מי' סיון תשל"ו, כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע: "מנהגנו לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר, פ' העקדה, ק"ש (עם פרשה ראשונה - בכוונה לצאת ק"ש בזמנה) וסדר הקרבנות וכו' עד הודו, ובביהכ"נ מתחילים מ'הודו'".

ופרסמתי ב'הערות וביאורים' עמ' 80 מה שהעידו אלו שבמשך שנים (מאז תשמ"ט, כשהרבי היה נשאר בחדרו שב-770 גם בלילה) היו ערים כל הלילה ליד חדרו של הרבי מבחוץ, היו שומעים באשמורת הבוקר את הרבי אומר[8] ברכות השחר עד הודו ממש, והיה אפשר לשמוע בבירור כמה מלים מתוך ה"י"ג מדות (ש)התורה נדרשת בהן".

הרי לנו עדות מפורשת וברורה שהרבי בעצמו נהג כפי הנאמר במכתב הנ"ל "מנהגנו לומר".

ויש להוסיף לזה מה שהעיד בפני הרה"ת משה שי' קליין, מתוך מה שראה בחדרו של הרבי מאז כ"ז אדר תשנ"ב, שהרבי היה אומר מתוך הסידור עד הודו, ורק אז היה מבקש את הטלית ותפילין.

ועדיין צ"ע איך לתווך מנהגו של הרבי למבואר בלוח 'היום יום' י"ט אב: "מניחים תש"י ותש"ר דרש"י קודם אמירת פרק איזהו", ומקורו כמצוין שם ע"י הרבי: "ילקוט דרשימותי" [והכוונה לקטעים שהעתיק הרבי מתוך אגרות קודשו של אדמו"ר מוהריי"צ, ונדפסו ב'רשימות' ט (ילקוט) עמ' 7]*[9].

והעירני הרה"ת פסח צבי שי' שמרלינג שמנהגו של הרבי הוא כמו מנהגו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שגם הוא היה מניח תפילין רק לפני הודו, וכמבואר ב'אשכבתא דרבי' עמ' 16 והמשכו בעמ' 21, ומפורש גם שם עמ' 78. ולפי זה צ"ע איך ינהגו אנ"ש והתמימים, והרי ידוע שהרבה מנהגים שינה הרבי מהמבואר ב'ספר המנהגים - חב"ד', ובפרט בעניני תפילה.

ולהעיר מהמנהג שהיה בין חסידי חב"ד שהיו מניחים תפילין לפני 'מה טובו', שכן הוא הסדר בסידור אדה"ז - מפי הרה"ת מ"מ שי' אהרונוב מטורונטו, קנדה.

הפסוקים והקרבנות אינם חלק מתפילת הציבור

ביאור המנהג של אמירת הפסוקים והקרבנות בבית ביחד עם ברכות השחר והנחת תפילין רק לפני הודו, י"ל[10] שהרי הפסוקים והקרבנות שאומרים לפני הודו אינם חלק עיקרי מתפילת הציבור, והוא רק מנהג ש"נהגו כל ישראל לקרות . . בכל יום קודם התפלה" (סמ"ח ס"א)[11]. ובשו"ע זה מופיע באו"ח סימן א' ב"דין השכמת הבוקר", עוד לפני שנזכר ברכות השחר וכדומה. וז"ל אדה"ז שם מהדו"ב ס"ט: "טוב לומר בכל יום פרשת העקידה . . ופרשת המן . . ועשרת הדברות, ויתר על כן טוב מאד לומר פרשת הקרבנות . . ופרשת נסכים ושאר כל המנחות . . ודי לו באמירת איזהו מקומן . . וטוב לומר בשבת פרשת לחם הפנים". ומעניין שאדה"ז השמיט כאן הנאמר ברמ"א שם ס"ה: "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור" (אבל הביאו במהדו"ק שם ס"י), ואולי חשבו כדבר המובן מאליו, שאין זה חלק מתפילת הציבור. וכיון שכל הדברים האלו אינם חלק מתפילת הציבור[12], על כן יש לאומרם כבר בין הדברים הנאמרים בבוקר כלומר ברכות השחר, ותפילין יש להניח רק לפני התפילה[13], שהוא הודו.

אמנם בשו"ע (ודאדה"ז) שם משמע שאומרים כ"ז בביהכ"נ, שהרי "כל אדם צריך להיות זהיר וזריז להקדים המצוה בכל מה דאפשר, לכן תיכף ומיד אחר נטילת ידים . . יתעטף בציצית" (אדה"ז ס"ח ס"א); "ואחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין מיד"[14] (סכ"ה ס"א); "והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול בביתו . . ואח"כ מניח תפילין והולך לביהכ"נ" (שם ס"ז); ברכות השחר "נהגו לסדרן בביהכ"נ" (סמ"ו ס"ג); "נהגו כל ישראל לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפלה . . וטוב לומר גם פרשת הקטורת אחר פרשת התמיד . . ולקרות פרשת תמיד עם הציבור..." (סמ"ח ס"א); "קבעו לשנות אחר פרשת התמיד פרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל" (ס"י ס"א) - הרי לנו שאומרים כ"ז בביהכ"נ.

אמנם לכאורה כל הסדר הנ"ל מתאים לפי המנהג בימים ההם בנוגע למקום אמירת ברכות השחר, וכפי שכותב אדה"ז בסמ"ו ס"ג: "עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותן, נהגו לסדרן בביהכ"נ, והם עונין אחריהן אמן ויוצאים ידי חובתן", ולפי מנהג זה תפילת הציבור התחיל מיד עם ברכות השחר, וע"כ גם כל הפסוקים והקרבנות שנאמרים לאחרי זה היו חלק מתפילת הציבור, ועד שנפסק שם (סמ"ח ס"א) שאפילו באם אמר כבר בביתו פרשת התמיד יקרא עוד פעם עם הציבור.

לא כן מנהג חב"ד היום שבנוגע לברכות השחר "ידוע[15] מנהגנו לאומרם בבית"[16], וא"כ אין התחלה לתפילת ואמירת הציבור רק מהודו (וקדיש דרבנן שלפני זה), ועל כן נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע לומר בבית ביחד עם ברכות השחר עד הודו, כיון שכל מה שאינו חלק עיקרי מתפילת הציבור אין שום ענין לאומרו בביהכ"נ (וע"ד שלא מצינו הידור אמירת ברכת המזון בביהכ"נ)[17].

וע"פ הנ"ל יומתק עוד דבר. כותב אדה"ז (סמ"ח ס"א, ומקורו בהגהת הרמ"א שם): "נהגו כל ישראל לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפלה . . וטוב לומר גם פרשת הקטורת אחר פרשת התמיד... ויש נוהגין לומר אביי הוה מסדר סדר המערכה וכו' ורבון העולם וכו'. ואם א"א לומר הכל בצבור, מפני שהצבור אין אומרים אלא פרשת התמיד בלבד, יכול לומר הכל בביתו משיאור היום, ולחזור ולקרות פרשת תמיד עם הציבור...", ולכאורה בין אמירתו בצבור לאמירתו בביתו לפני כשמגיע לביהכ"נ ישנו עוד דרגת ביניים: אמירתו בביהכ"נ לפני התחלת התפילה, וכיון שאפשרות זו בכלל לא מוזכרת הרי לנו שברגע שזה כבר אינו חלק מאמירת הצבור, אפשר כבר לאומרו בבית, ואמירתו בביהכ"נ בלי הצבור אינו מעלה כלל.