ידוע שכ"ק אדמו"ר זי"ע השתמש בהגהותיו במספרים ולא באותיות. ובאמת כ"ה גם בסידור יעב"ץ המקורי הנדפס בחיי המחבר.

ומצאתי סימוכין לזה לרבינו מנוח על הרמב"ם - הל' סוכה פ"ד ה"ב, וז"ל: כ"ה (= כתב הרמב"ם) היו לה שתי דפנות זו בצד זו כמין גאם, כלומר גימ"ל יונית שהיא עשויה כדל"ת שלנו, ומה שאמרו רבותינו כמין גאם ולא אמרו כמין דל"ת שלא רצו לתאר לאותיות הקדש שום דבר חול וזה מהפלגת הגדולים קדושת התורה וכבודה, עכ"ל וד"ל.

בהגדה של פסח לכ"ק אדמו"ר זי"ע, ונדפס בסוף שו"ע הרב ח"ג: "האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה (באהט רסתמ"ז). - ואולי הכוונה שלא יאונה לו כל און בשוגג, שהרי בודאי בעל בחירה הוא גם אז." עכ"ל.

ומבאר כן בספר 'זכרון זאת' עה"ת להרה"ק הרבי מלובלין זי"ע: "את חג המצות תשמור, י"ל [...] דהנה איתא בכתבי האריז"ל. הנזהר ממשהו חמץ, מובטח שלא יחטא. ודאי יש בחירה. כי אם מיירי באדם שאינו רוצה לחטוא, הוא לו לתועלת. וזה י"ל את חג המצות תשמור כל השנה מלחטוא.

וכעין זה כתב בספרו לפסח: את חג המצות תשמור [...] הנה איתא בשם האר"י ז"ל. אם אדם נזהר כראוי בפסח, הוא מובטח שלא יחטא כל השנה. בזה י"ל את חג המצות תשמור את התורה [...] ועד איזה זמן הוא תועלת. על זה קאמר למועד חודש האביב. פירוש עד הפסח הבא עלינו לטובה. ומפרש הטעם. כי בו יצאת ממצרים, פירוש בחג המצות, וכיון שהועיל לצאת ממצרים ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי בינה, על כן גם בכל (ה)שנה הוא תועלת שלא לחטוא.

מי שאינו עונה "אמן יהא" הוא בנידוי מ' יום

בדרך כלל מקורות הקבלה בשלחן ערוך רבינו, במיוחד בחלק שאינו מהדו"ב הם ממה שמובא במג"א או מפרשי השו"ע, אך לעתים מוצאים, במיוחד בסוגריים (שלכאורה הם הוספות מאוחרות?), שמוסיף דברים מתורת הסוד מדיליה, בלי שהובאו בנו"כ השו"ע. הריני רושם כמה מקורות מקבלה הן מן החדש והן מהישן שהובאו בשלחן רבינו וטרם צויין למקורם. ועדיין כללי הדבר צריכים לימוד, ואכמ"ל.

באחד הגליונות שעבר כבר ציינתי מקור לדברי אדה"ז בשלחנו בסי' נ"ו בסוגריים: "(והשומע ואינו עונה הוא בנידוי מ' יום)" שמקורו מדברי 'ספר זכירה' שמביא כך בשם האריז"ל, ואז כתבתי שבוודאי ראה כך במקור כלשהוא. בינתיים מצאתי המקור שממנו שאב ה'ספר זכירה' דבריו והוא מספר 'קיצור של"ה' (במהדורות המצויות עמ' מ"ח, ג) "וגם מי שמבטל במזיד אמן יהא שמיה רבה אחד דוחין אותו ממחיצתו מ' יום כאשר נמצא בכתבי האר"י ז"ל". וכ"ה בלי לציין שמכתבי אריז"ל בעמ' י"ט, ג: "דאפילו מי שמתרשל ומבטל אמן יהא שמיה רבא אחת דוחין אותו ממחיצתו ארבעים יום". (ונודעתי לציון זה, ממהדורת 'ספר זכירה' בתוספות ציונים ירושלים תשנ"ט).

שילוב אצבעות זו בזו בזמן שלום

בסי' צ"א ס"ו כותב רבינו "ומכל מקום טוב ליזהר שלא לחבוק אצבעותיו בעת שלום כי בזה מוריד דין על עצמו". ורבינו מציין מקורו בעצמו שהוא מט"ז סי' צ"ה סק"ג "וחלילה לפכר ידיו בעת שלום, כי הוא מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע". והן ב'ט"ז' מהדורת מכון ירושלים, והן במהדורה החדשה של שו"ע לא ציינו המקור לדבר בספרי הקבלה. ואציין איפוא לכמה מספרי חן שמביאים ענין זה.

א. ובכן המקור הראשון הוא ב'זהר' ויקרא (כד, א) "וכד דינא אשתלים ושריא עליה דב"נ כדין אסתיים ואתתקנו אצבען חמש בגו חמש ימינא בשמאלא לאחזאה דהא כולא אסתכמו עליה בההוא דינא". ומדברי הזה"ק משמע שאם יש לאדם דינים אז ממילא עושה אדם כך בלי שיחוש בכך.

ב. וב'שער המצות' פרשת עקב: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כמו שנוהגים בני אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה, והטעם הוא לפי שהם כחות עליונים ימיניים ושמאליים ואין לערבם".

ג. ודבריו הובאו בספר 'מעבר יבק' (שפתי צדק פט"ו) "ואין לבריא וכל שכן לחולה לשלב האצבעות של ימין בשל שמאל". (ודרך ה'מעבר יבק' הגיע הדבר לכאורה להט"ז ואדה"ז, כי לא ראו שער המצות משמונה שערים).

ד. וב'ספר זכירה' (מהדורת תשנ"ט עמ' עד"ר) יש הדגשה מיוחדת שאינה במקורות: "יזהר שלא לשלב אצבעות זו בזו, דזה מביא לידי דאגה" (ועיי"ש בהערת המהדיר).

אולם הדגשת הט"ז ואדה"ז בעקבותיו, להבחין בין זמן שלום או זמן גזירה, לא ראיתי בינתיים.

מסירת נפש הצדיקים הוא קרבן לשם

בסי' ק"כ ס"ב: "ואשי ישראל הן נשמות הצדיקים שמקריב מיכאל שר הגדול על המזבח של מעלה (ולמטה הן הקרבנות שמקריבים הצדיקים ומוסרים נפשותיהם להקב"ה על כל דיבור ודיבור היוצא מפיהם המכונה בשם מזבח)". ההוספה שבסוגריים לא ראיתי בנו"כ על אתר ובמהדורה החדשה לא ציינו לכך מקור.

אולם כנראה מקורו ב'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו (ח"ג סל"ב): "כי שם צוה את הברכה לאיש ישראל, אנשיהם ממש בשעה שתפילתם בפיהם ירצו סלה" וב'יד יהודה' (פירוש קדמון - לפני אדה"ז - לעשרה מאמרות) מפרש: "בשעה שמוסרים נפשם בתפילתם ואז בפיהם ירצו סלה וזהו שתקנו ואיש ישראל ותפילתם תקבל ברצון" (וציינו לכך בשו"ע מה' מ"י, ולפלא שעורכי שו"ע רבינו לא מצאו מקור גלוי זה).

עצב מיוחד לזכרון

ידוע ומפורסם סיפור שסופר ע"י אדמו"ר הריי"ץ, מה שאירע לאביו אדמו"ר הרש"ב שבאמצע הסעודה (וכידוע שיש נוסחים שונים בסיפור) סיפרו לו שמדענים גילו עצב במח שעוזר לזכירה, ולכן יש הבדל שכשאדם מנסה להיזכר הוא מרים ראשו כלפי מעלה וכשמעיין מוריד ראשו, ואדמו"ר הרש"ב הראה שכבר כתוב כך במאמרי אדמו"ר האמצעי, והוא ידע כך מאדם עליון, והנה לפני כמה שנים כבר העיר ח"א שכך מבואר בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (ובזכרוני שהעיר אז, שספר זה מובא בשו"ע אדה"ז בהל' טריפות), ומאז גם התעוררו אחריו לציין להשבילי אמונה. ובאחד הגליונות (תשי"ט) העיר הרי"מ שיחי' שמצא כך בס' תו"א להמקובל הר"מ פאפוריש שנדפס מכת"י. ודייק שם על הבדלי הנוסחאות. ובראשית השנה שוב העלה מישהו הנושא בקובץ בלי חידוש בדבר.

ולהעיר ממקור יותר קדום שמזכיר טעם על ההבדל בתנוחת הראש בין זכרון לעיון (וכנראה גילוי המדענים הי' שיש איזה גיד מיוחד לכך, וזה מבואר דוקא אצל אדמו"ר האמצעי), והוא בספר דרשות מהר"י אבן שועיב לתלמיד הרשב"א (מהד' ווגשל עמ' רפ"ד): "מצינו במח שלש מקומות, האחד באמצע המוח לקבל כח העליוני ורוחני , והוא כמקור וכמעיין לשני אנשים, והשני הוא לפניו שיש בו כח הציור והמחשבה להבין דבר, והג' לאחוריו ובו כח הזכרון, ולכן כשהאדם רוצה להשכיל ולהבין, משחה ראשו שיבא בו השפע מן האמצעי, וכשרוצה לזכור דבר מה מגביה ראשו למעלה להשפיע אליו מן האמצעי". אך יש הבדל בין דבריו להשבילי אמונה, ואכמ"ל.

טז טבת - "דער צ"צ האט געזאגט ר' הענדל'ן אויף יחידות: "...מדרש איז מעורר דאס הארץ, און תהלים מיט טרערען וואשט אויס די כלי".

תהלים מיט טרערען וואשט אויס די כלי: להעיר גם משיחת חיי שרה תש"א (סה"ש תש"א ע' 48 - בנוגע לניגון החסיד ר' אשר מניקולייב): "מ'קאן גוט אויסוואשן די כלי מיט הייסע טרערן און עס העלפט צו פתיחת הלב" (במקור לא במודגש).

וצ"ל מהו המכוון במילת "כלי" ? וי"ל בדא"פ בג' אופנים:

1) ע"פ המבואר ב"היום יום" (לקמן) ליום כו ניסן: ורחץ את בשרו במים . . אויסוואשען דעם בשר און אראפשוויינקען דעם את בשרו, די אלע רגילות'ן, וועלכע בשר מאכט . . אפוואשען דעם טפל וואס ווערט פון בשריות).

2) היום יום- ה' סיון: "וכבסו שמלותם- לבושי מחשבה דיבור ומעשה..".

3) בס' דרך חיים (ע' 9): הרוחץ פניו בדמעות מתקן לצלם אלקים שפגם וכו'. - עפ"ז נמצא שהכוונה שם (בד"ח) וכמו"כ בפתגם כאן (בהי"י), שזהו ענין של עבודת התשובה, ופעולתו הוא גם על גוף וחומריות האדם ("מתקן צלם אלקים שפגם").

בהמשך המאמר (שם, ע' 28): שזהו תיקון גמור על מה שהעין רואה והלב חומד" (עיי"ש הביאור בפרטיות). ועפ"ז נמצא ש"תהלים מיט טרערן" מוסבת ושייכת גם להעבודה עם הלב (כמ"ש בד"ח).

יט טבת - "ביי חסידי חב"ד איז מקובל מדור דור, דעם אלטען רבי'ס א תקנה, אז אלע טאג זאל מען לערנען א פרשה חומש מיט פירש"י פון דער וואך סדרה. אזוי האבען זיך אויך נוהג געווען די רביים נשיאי חסידי חב"ד".

מקובל . . דעם אלטען רבי'ס: להעיר מהל' בכ"מ בש"ס "מקובלני מרבן...".

מדור ודור: בל' חז"ל מנהג אבותינו בידינו.

אלע טאג זאל מען לערנען א פרשה חומש: וי"ל שההדגשה בזה הוא, שלא להסתפק רק בלימוד הפרשה לסיום השבוע כשקוראים את הפרשה ברבים, או בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, אלא שלימוד הפרשה נוגע בכל יום מימות השבוע.

ויש לבאר זה ע"פ מ"ש ב"היום יום" - ב' חשון: "אז דער רבי מיינט אז מ'דארף לעבען מיט דער פרשת השבוע און פרשת היום פון דער סדרה פון דער וואך. ניט נאר לערנען די פרשת השבוע יעדען טאג, נאר לעבען מיט איר".

שעפ"ז נמצא שצ"ל גם הלימוד ב"פרשת היום" והלימוד בכל יום הוא לא רק לימוד בלבד, כי אם גם חיותו של אותו היום, דוגמת מ"ש ע"ד מזון המן, שהוא "דבר יום ביומו".

ויש לבאר עד"ז מ"ש בזהר שהמצוות נקראים לבושין, ואי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא, מפני שנוגע לא רק קיום המצוות מצד עצמם אלא גם ההדגשה שקיומם קשורה עם יום פרטי (נתבאר בארוכה בסה"מ תרנ"ב ע' כד).

[אגב, עפ"ז יש להמתיק גם בכמה חקירות בענין קיום המצוות האם ההדגשה הוא על המצוה או שצריך להיעשות מצד הזמן מסויים ע"ד החקירה בענין ברכות התורה, האם זה גדר שיוצא בזה בתחילת היום או גדר בלימוד התורה, ועפ"ז יתחייב לברך בכל פעם שיושב ללמוד תורה - ראה שיחת: יט כסלו תשט"ז; אחש"פ תשכ"א; יט כסלו תשכ"ד. וכהנה רבות].

אזוי האבען זיך אויך נוהג געווען די רביים נשיאי חסידי חב"ד: וי"ל שעפ"ז נתוסף ענין חדש בזה בהלכה, שזה נעשה "מעשה רב" (כמובא בש"ס "אין למדין הלכה אלא . . ממעשה רב"), כיון שכך הי' ההנהגה בפועל של נשיאי חב"ד. ובנוסף לזה: ע"פ המבואר בגמ' סוכה כיון דנפיק מפומא דרב כהנא, לכן הדר אתלת וכו', מצד חביבותו של הנהגת רבו.

ועוד בזה: ע"פ המבואר בשיחת הרבי שמכיון שהנשיאים למדו בכ"י חומש עם פירש"י במילא מתאים זה עבור כאו"א.

וי"ל שעפ"ז יומתק גם התואר "נשיאי", המורה על התנשאות [דוגמת מלך "משכמו ומעלה" (נת' בשיחות)], ואעפ"כ גם הם למדו בכל יום חומש עם פירש"י.

דעם אלטען רבי'ס א תקנה . . האבען זיך אויך נוהג געווען די רביים נשיאי חסידי חב"ד: להעיר מפס"ד הרמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב: והתקנות (מה שנתקן ע"י אדה"ז) והמנהגות (מה שהי' מנהג במשך הדורות אצל נשיאי חב"ד).

כב טבת - "...אזוי איז א חוב גמור אויף יעדען אידען צו טראכטען יעדען טאג א האלבע שעה וועגן דעם חנוך פון קינדער, און טאן אלץ, וואס עס איז בכוחו צו טאן און יתר מכפי כחו . . אז זיי זאלען געהן אין דעם דרך וואס מען איז זיי מדריך".

וואס עס איז בכוחו צו טאן און יתר מכפי כחו, זעהן פועל זיין ביי די קינדער: וי"ל שמ"ש "יתר מכפי כחו", כיון שהבן נמשך מעצם מוח האב ולכן הוא למעלה מכחות הגלויים, במילא מתבטא זה גם בחינוך הבן שהאב ינצל בזה גם "יתר מכפי כחו", היינו למעלה מכחות הגלויים.

ועפ"ז יומתק גם מ"ש יפה כח הבן מכח האב, כיון שבכח הבן נמשך עצם מוח האב, עצמיות האב. וביחד עם זה - הדגיש הרבי בכמה משיחות קדש - שזהו "מכח האב", היינו שגם זה נמשך גם מכח האב.

בשער הגמול להרמב"ן בתחילתו, מבאר שהדין ומשפט דראש-השנה הוא (לא על הנשמה אם תזכה לגן עדן, אלא) על ענייני עולם הזה, אם לחיים ולשלום או להיפך וכו'. והובא בהגהות מיימוניות להרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ג אות א).

בלקוטי תורה (ר"ה נט, א) וכן במאמרי הרבי (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רצב) ובשיחותיו (לקוטי שיחות יט, עמ' 293) נעתקו הדברים (תמיד, גם במקומות נוספים שאינני מוצא לעת-עתה) רק מהגהות מיימוניות, ולא ישירות משער הגמול. ואולי מפני שבהגהות מיימוניות מביא גם דעת התוס' שסוברים אחרת, ומסיים "אבל הרמב"ן . . ז"ל כתב…", להכריע כדעתו. ואשמח לדעת אם יש לזה ביאור טוב יותר.

המבואר בתניא פ"א שמה שאמרו דרוב זכויות נקרא "צדיק", היינו "צדיק בדינו, מאחר שזוכה בדין" ולא כ"שם - התואר", לכאורה המקור לזה (כדברי אדה"ז "מפי ספרים") הוא מדברי הרמב"ן בשער הגמול בתחילתו וכן ר' ישעיה הזקן מטראני, שהביאם הר"ן (ר"ה ג, ב - מדפי הר"ן - ד"ה צדיקים).

בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן נט סעיף ו: "יש אומרים שאין לומר "אור חדש" כו', ויש מיישבים המנהג לומר . . לפי שיוצר אור זהו האור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, ועל אור זה נאמר (ישעי' ס, ג) 'והלכו גוים לאורך'".

והעירני ח"א, דלכאורה צ"ב, מדוע מביא כאן שעל אור זה נאמר "והלכו גוים לאורך", והרי בכמה מדרשים הובאו על זה פסוקים אחרים. וכמו במדרש בראשית רבה פ"א, שהובא על זה הפסוק "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' כאור שבעת הימים". ויתר על כן, הרי הדרש הוא שהאור הוא עבור הצדיקים דוקא, ואילו בפסוק כאן נאמר "והלכו גוים לאורך", היינו שגם הגוים יהנו מאור זה.

ויש להעיר מפירוש הראב"ע על הפסוק "כי מנהג מי שהוא בחושך לראות היושבים באור". ונמצא שהאור הוא אכן רק עבור ישראל אלא שהגוים יראוהו מרחוק.

ואולי יש מקום לומר, שהחידוש שבפסוק זה הוא, מה שאור זה מכונה בשם "אורך", אור שלך, אורן של כל ישראל. ולכן מתאים להביא פסוק זה בענין "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו", ד"ונזכה כולנו" משמעותו כל ישראל. ועצ"ע.

בהקדמת פירוש המשניות כתב הרמב"ם: "אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל, ענין זה מבואר, שכל שני אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים".

והעירני חכם אחד, דלכאורה יש לעיין איך מתאים זה עם הכלל ד"אין דעותיהן שוות", דלכאורה גם אנשים שהם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים, הרי מצד זה שיש להם טבעים שונים (וכן ע"פ המבואר בקבלה ובהקדמת התניא ששורש נשמתם שונה), אדרבה, בהכרח שתיפול מחלוקת ביניהם בסברא.

ולמשל, כשאביי ורבא חולקים אם יאוש שלא מדעת הוי יאוש או לא הוי יאוש, הרי לשניהם יש סברא מוצקת לצד שלהם, כמבואר בגמרא (ב"מ כא, ב) "אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפיל מיני' רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפיל מיני' מיאש . . מהשתא הוא דמיאש", וזה שאינם מסכימים זה לזה הוא משום שאביי ורבא חושבים בדרך שונה. ומדוע כותב הרמב"ם שלא תתכן מחלוקת בשום פנים.

ויש לעיין בזה עוד.

בהא דשקו"ט בקובצים הקודמים אודות זמן הנחת תפילין וכו' ע"פ המכתב שנתפרסם בניצוצי אור והובא בשערי הלכה ומנהג הוספות ומילואים (ח"ה) אות א' (המכתב הוא מענה להרב מאיר שי' ל. על "שאלותיו והשגותיו").

הנה, אולי י"ל בזה ובהקדם שבסוף מכתב הנ"ל, לאחר שכותב "שאומרים בבית ברכות וכו' עד הודו", מסיים וז"ל "שלא כמנהג העולם שאומרים ברכה"ש בביהכ"נ וכו' ולכן איפכא מסתברא שיותר קרוב לעבור זמן קריאת שמע בשבת ויו"ט (ההדגשה לא במקור) על פי מנהג העולם וד"ל", ע"כ.

אשר מזה מובן (לכאורה) שכל הדיון ושאלת הרב השואל היתה בנוגע לשויו"ט [ואולי יש להוסיף שאולי הרב הנ"ל ראה או שמע (וכיו"ב) שמתחילין תפילת שחרית בביכנ"ס חב"ד בשויו"ט לאחר זמן קר"ש, ומשו"ז שאל את שאלתו וע"ז היתה המענה].

ועכשיו הכל על מקומו יבא בשלום, שמכתב הנ"ל דן רק לגבי שויו"ט, שאכן כן הוא מנהגנו שמתחילים בביהכנ"ס "הודו", ולא שייך ע"ז כל הדיונים אודות הנחת תפילין לפני איזהו מקומן וכו'.

בגליונות הקודמים דנתי בארוכה במה שכותב כ"ק אדמו"ר זי"ע במכתבו מי' סיון תשל"ו: "מנהגנו לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר, פ' העקדה, ק"ש (עם פרשה ראשונה - בכוונה לצאת ק"ש בזמנה) וסדר הקרבנות וכו' עד הודו, ובביהכ"נ מתחילים מ'הודו'". וכן פרסמתי מה שהעידו אלו שבמשך שנים (מאז תשמ"ט, כשהרבי היה נשאר בחדרו שב-770 גם בלילה) היו ערים כל הלילה ליד חדרו של הרבי מבחוץ, היו שומעים באשמורת הבוקר את הרבי אומר ברכות השחר עד הודו ממש, והיה אפשר לשמוע בבירור כמה מלים מתוך ה"י"ג מדות (ש)התורה נדרשת בהן". הרי לנו עדות מפורשת וברורה שהרבי בעצמו נהג כפי הנאמר במכתב הנ"ל "מנהגנו לומר". וביארתי בארוכה מנהג זה עיי"ש.

והעירני הרה"ת פסח צבי שי' שמרלינג שההנהגה הנ"ל לכאורה מפורש גם בשיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע ש"פ ויקהל, כ"ה אדר ראשון תשנ"ב ('שיחות קודש' תשנ"ב ח"ב עמ' 794): "...כאשר נמצאים כמה וכמה מישראל ביחד, שאז מיתוסף בקיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך' (אפילו) לגבי עצם הקבלה ד'הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך' שכאו"א מקבל על עצמו קודם התפילה, שכן, קבלה זו נעשית עוד לפני שהוא נמצא עם כמה מישראל יחד, אלא בחדרו פנימה. וכנהוג, שהתחלת התפילה בציבור היא ב'הודו לה', כך, שאמירת ה'הריני מקבל עלי כו' היא בעודו לבדו ולא בציבור. אלא שאמירה זו מהוה הכנה לתפילה בציבור שלאחר מכן...". וראה 'התוועדויות' תשנ"ב ח"ב עמ' 369 הערה 90.

ולפלא על הר"א חיטריק שעל המכתב הנ"ל הוא כותב בזלזול ב'הערות וביאורים' גליון ז (תתכט) עמ' 87: "מצאו דף אחד שנכתב ע"י מזכירו של הרבי, ואינו מובטח שכיוון בדיוק לדעת כ"ק . . יש כאלה שטוענים שע"פ מה שכתוב בדף שנמצא בארכיון המזכיר, שזה '(פסקא) [פתקא] טבא שנפלה מן השמים' יוכלו לחדש...", ואין לסמוך עליו עיי"ש, והרי נתברר שכך היתה הנהגתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, ואם כן לאלו שהנהגתו של הרבי יקרה בעיניהם וזה בשבילם הוראה בחיים ודאי שאפשר וצריכים להתחשב עם זה. גם שאר דבריו דחויים לאחרי מה שנתברר והוכח כבר בגליונות הקודמים.

הוראה מכ"ק אדמו"ר זי"ע ביחידות

סיפר לי הרה"ת בן ציון שי' שטיין מהשלוחים לדטרויט שפעם שאל את המשפיע הרמ"ז שי' גרינגלאס האם על יסוד הנאמר ב'היום יום' י"ט אב "מניחים תפילין . . קודם אמירת פרק איזהו" ישנה הנהגתו שחונך על פי אביו להניח תפילין לפני מה טובו? ואמר לו הרב גרינגלאס, שב'היום יום' אין הוא שולל הנחת תפילין לפני מה טובו, אלא הכוונה לשלול הנחת תפילין אחרי איזהו מקומן. כעבור כמה שנים (שנת תשכז בערך) הוא כתב כ"ז בפתק כשנכנס ליחידות ושאל האיך להתנהג, וענה לו כ"ק אדמו"ר זי"ע: "כיון שנהגת עד עכשיו להניח תפילין לפני מה טובו - תמשיך בזה". ואינו ברור האם הסכים להסברו של הרמ"ז גרינגלאס, או שהעיקר שהרבי לא רצה שישנה הנהגתו דעד עתה. יחידות זו רשומה בקצרה ב'היכל מנחם', ג, עמ' רסג.

"בלתי מוגה" בתורת רבינו [גליון]

ב'הערות וביאורים' שם עמ' 88 העיר הכותב על הדיון בענין הסמכות של נוסח האגרות קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע מתוך ארכיון המזכירים, וכותב: "אך כמדומה מרוב דברים לא שמו לב לכך, שגם בהנחות של ההתוועדויות שנרשמו מתוך סלילי הקלטה, כך שאין ספק, שכך יצאו הדברים מפי רבינו, עדיין נחשבים הדברים 'בלתי מוגה' . . כללו של דבר: כשהמקור היחיד לאיזה ענין הוא מהנחה בלתי מוגה, אף אם ברור שכך יצאו הדברים מפי רבינו, יש לעיין היטב האם אפשר לסמוך על כך לקבוע מנהג או פירוש המנוגד למקובל ומפורש במקום אחר".

ואם כי דבריו בכללותם נכונים, אבל לכאורה בנוגע לעניננו אין מקום לדבריו מפני כמה טעמים: 1) כבר נתבאר שההנהגה המבואר באגרת הנ"ל, "לומר בבית בהשכמה כל סדר ברכות השחר . . עד הודו", היה גם מנהגו של הרבי בעצמו, וא"כ ודאי שאין זה בגדר "בלתי מוגה" ואפשר לסמוך עליו. 2) הרי הרבי בעצמו גילה דעתו שהעתקי המזכירות אפילו אלו שאינם מוגהים על ידו ראויים הם להתפרסם, ולא ציוה על עורך ה'אגרות קודש' שיציין עליהם שהם "בלתי מוגה", הרי שסמכות העתקים אלו אינו מוטל בספק כלל.

בגליונות הקודמים כבר צויינו כמה דוגמאות לעובדה שהרבה העתקי המזכירות שהתפרסמו ב'אגרות קודש' לא נכללו בהם הגהותיו של הרבי שציינם רק על עותקו של מקבל האגרת. והנני להוסיף בזה עוד דוגמא: ב'אגרות קודש' ח"י עמ' קלב באגרת מי"א כסלו תשט"ו לר"ז סרברנסקי כתוב ע"פ העתק המזכירות: "מוסג"פ העתק מכתבי ממ"ש לאחד המוסדות של אנ"ש. וכל האמור בו הוא גם בנוגע לאנ"ש דאוסטרליא, ובטח ימצא האותיות להסבירם", אבל על העתקו של הנמען אנו רואים שהרבי מחק קטע זה ובצדו רשם: "מטעם כמוס - לא נשלח". צילומו התפרסם ב'צדי"ק למלך', ז, עמ' 365.

ולעצם דבריו יש להעיר, האם זה נכון באמת שכל מה ששמעו מהרבי הנו בגדר "בלתי מוגה", וכי מי שנכנס להרבי ביחידות ושמע מהרבי הוראות שונות בחייו הפרטיים, בהלכה ומנהג או בעבודה, וכי נאמר שהם בגדר "בלתי מוגה" ואין הוא יכול לסמוך על הוראות אלו "לקבוע מנהג או פירוש המנוגד למקובל ומפורש במקום אחר"? לכאורה פשוט שלא כן הדבר, באם רק אין מקום לחשוש לשכחה וכד' ודאי שכל אחד יכול לסמוך על הדברים שנאמרו לו ביחידות, ומסתבר שכשהרבי דיבר לאדם פרטי ודאי עברו הדברים כמה צמצומים וכו' עד שהתלבש באותיות השייכים לאדם פרטי זה וכו', משא"כ כשהרבי דיבר בפני קהל גדול שיחות ארוכות בדברי תורה מורכבים מפרטים ופרטי פרטים וכו'.

ויש להוסיף ביאור בענין זה, שהרי רואים אנו מאופן הגהת השיחות והמאמרים ע"י הרבי, שבשנים הראשונות הרבי הגיה מאד הרבה, מחק, שינה והוסיף קטעים שלמים, והיו ב' או ג' מהדורות של הגהות, ובמשך השנים היה ההגהה מתמעט והולך, ועד שישנם שיחות שהרבי הגיה אותם ע"י שהוסיף בראש עמוד הראשון סימן של אישור √ וכדומה. ויעידו ע"ז חברי 'ועד להפצת שיחות', 'ועד הנחות בלה"ק' ואלו שעסקו בזה. ולכאורה הביאור בזה הוא שברבות השנים למדו המניחים אופן הנחת ועיבוד השיחות כפי ההוראות שקיבלו במשך השנים מהרבי, וע"כ עם הזמן הרבי סמך עליהם יותר ויותר. וע"כ אין פלא שהרבי אישר פרסום העתקי המזכירות, אפילו אלו שלא הוגהו על ידו.

בהמשך דבריו מוסיף הכותב ב'הערות וביאורים' שם: "הרבי הסתייג מהדפסת דברים שאמר כצורתם ללא הגהה, ולא נחשבו 'בלתי מוגה' אף אם אין ספק שכך יצאו מפי רבינו . . והדברים היו ידועים לכל, ורק לאחרונה נעשה סדר שמעתיקים לשונות רבינו מתוך סלילי הקלטה כלשונם, ומדייקים בהם כמו בשיחות שהוגהו".

ולכאורה אין הדברים נכונים, שהרי הסיבה למה הרבי לא רצה שיהיה "העתק מלה במלה מהטייפ" הרי זה כיון שהרצאת הדברים בשיחה הוא באופן אחר לגמרי מאשר הרצאת דברים בכתב, נוסף על ציטוט מדויק של לשונות הספרים שעליהם דנים, גם סדר הדברים בקדימה ואיחור, וכן גם כשהדברים נכפלו בדיבור כדי להדגיש הדבר ודאי שבכתב אין להכפיל הדברים וכיו"ב, ואין זה נוגע כ"כ לעיקר ענין ה"בלתי מוגה" שהכוונה שהדברים שנרשמו אולי אינם מדויקים.