ע"ד גודל הנס בהצלת כתבי הרה"ג המקובל רבי לוי יצחק, אבי כ"ק אדמו"ר זי"ע, ראיתי בימים אלו בספר 'שליחות חיי', מאת רחל זמיר, תש"ס, עמ' 177, מביאה המחברת מה שהרבי אמר לה ביחידות: "ראינו נסים בארבעים השנים האחרונות: שיחרור הרבי הקודם, הוצאת כתבים משם בעזרת אמי, מלחמת ששת הימים…", הרי שלדברי הרבי הצלת הכתבים הוא בדרגא שבין חג הגאולה י"ב תמוז ומלחמת ששת הימים.

בשנת תשמ"א ציינתי (ב'הערות הת' ואנ"ש' כפ"ח גיליון לב עמ' ו' הערה ה') בענין השקו"ט בשיחות ומכתבי כ"ק אדמו"ר אודות נתינת צדקה בלילה. לדברי הרשב"א בשו"ת חלק שביעי סימן נא: "שאלת מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום צריך ליתן ביום ממש או אפילו בלילה. תשובה - במה שכתוב יום אחד בתורה אינו אלא יום ממש אבל לשון בני אדם לילה ויום קורין יום ובנדרים אחר לשון בני אדם . . הנה שהלילה בכל לשון יום אחד גם בכתובים בהרבה מקומות יכללו הלילות בכלל ימים" עכ"ל.

ועתה אבוא להוסיף וללבן ענין זה: כ"ק אדמו"ר ביאר (התוועדות תשמ"ה כרך ג' עמ' 1950) שמדברי הרמב"ם המזכיר בהקדמתו את "כל אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים" - משמע שתורת הקבלה הגיעה לידי הרמב"ם שכן כו"כ ענינים בתשובות הגאונים (כמו רב האי גאון ורב שרירא גאון) הם ענינים בקבלה, עיי"ש.

ועד"ז מובן בהנוגע לענינינו: הרשב"א היה מקובל, ומכיון שבפנימיות התורה יש שקו"ט ע"ד נתינת צדקה בלילה, איך יתכן שהרשב"א לא יזכיר מזה?

אבל באמת אי"ז קושיא כי הרי גם הב"י היה מקובל [כמשנ"ת להדיא בשיחת ש"פ מטו"מ תשל"ט סי"ט ('שיחות קודש תשל"ט חלק ג' עמ' 389) וראה גם שיחו"ק תשל"ב ח"א עמ' 542 ועוד] ולפועל מדייק כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חי"ד עמ' 270 בהע' ד"ה ונתינת צדקה) שמסתימת לשון השו"ע או"ח סי' צב משמע דגם קודם תפילת ערבית כן הוא - דיש ליתן צדקה ודלא כהפע"ח וכו' - ראה ג"כ שו"ע יו"ד סרמ"ט סעיף ד) והביאור בפשטות משום (ראה 'שיחות קודש' תשכ"ט חלק ב' עמ' 56) שבספרו ההלכתי לא הכניס פנימיות התורה [ויש לחלק ולתווך בין מ"ש בשיחו"ק תשל"ט שם, וכן בשיחו"ק תשל"ו ח"ה עמ' 427, שיחו"ק תש"מ ח"א עמ' 633 וע"ד מה שמבואר בנוגע לרמב"ם שבד"כ ספרו הוא "הלכות הלכות" ומ"מ רמז וכלל איזה פרטים שמקורם עכ"פ בקבלה וכו'].

והנה ככל תירוצי כ"ק אדמו"ר בנוגע לשו"ע והב"י וכו' ליישב הענין דצדקה בלילה כו' - יחולו גם על דברי הרשב"א.

נודע מ"ש הרה"ק ר"ה מפאריטש (פלח הרימון, קה"ת תשכ"ז שה"ש קכו, יא) "ולאפוקי מדעת הפילוסופים ונמשכו אחריהם קצת מעמינו ב"י ה' יכפר לנו שאומרים לנמנעות טבע קיים וכו' יעוין בתשובות הרשב"א ואעפ"י ששתק להם הרשב"א היינו מפני שכפי תירוצם לא רצה לגלות בימים ההם שלא היו מגלים חכמת הקבלה רק ליחנ"ס כו' [על הרשב"א ראה עוד ב'שיחות קודש' תשל"ט ח"ב עמ' 649; 'שיחות קודש' תש"ל ח"א עמ' 470].

הגה"ח ר' זעליג פלדמן ע"ה היה אומר על כתביו של א' מאנ"ש שי', שאפשר שיציין שם לספר פלוני, בפרק פלוני ובדף פלוני, ועכ"ז כשנבדוק באותו ספר ניווכח לראות שאין בו דבר ממה שציין אליו, או שנאמר שם בדיוק להיפך...

בדבריו אלו נזכרתי כשאיקלע לידי הס' "המותר בפיך", וראיתי שם בעמ' הראשון של ה'פתח דבר' "מובאה" בזה"ל: וראה בשו"ת "דברי חיים" מצאנז ח"ב או"ח סימן ח' ויו"ד סוף סימן ג', דספר התניא הנקרא "לקוטי אמרים" לא מדעתיה דנפשיה אמרה, רק בגזירת עירין פתגמא כו' עי"ש. (עכ"ל ב'פתח דבר' שם. ההדגשות שלו הן).

עצם ההפנייה לשתי תשובות כאחת מעוררת תמיהה: האם בשתיהן נאמרה אמירה נעימה זו אודות "ספר התניא הנקרא לקוטי אמרים"?

ניתי ספר ונחזה בתשובה הנ"ל שבחלק יו"ד, וניווכח לראות שאין מדובר שם כלל בספר ה'תניא', אלא אודות "ש"ע של התניא" דהיינו שו"ע אדמו"ר. והביטוי "לא מדעתי דנפשיה אמרה" וכו' אינו נזכר שם כלל.

בתשובה שבחלק או"ח אמנם מופיע הביטוי הנ"ל, אבל לא על "ספר התניא הנקרא לקוטי אמרים", אלא על ס' "לקוטי אמרים" של המגיד ממזריטש! (ראה שם באות קלג. הובא בפתיחת ההקדמה של 'שער הכולל' ובלקו"ש ח"ד עמ' 1149).

אגב כך ניתן לראות כיצד סולפה כוונת ה'דברי חיים' ב"מובאה" הנ"ל: הקורא התמים הקורא לפי דרכו מבין מהציטוט החלקי שהספר 'לקוטי אמרים' לא נתחבר מדעת המחבר ושכלו האנושי, אלא מלאכים הם המדברים מתוך גרונו (כענין המגיד של מרן הב"י).

אבל ציטוט מלא מגלה שאין כאן אלא אחיזת עיניים, ושפתי הדב"ח ברור מללו: דברי הלקו"א בענין זה אינם חידוש שלו, אלא "בגזירת עירין פתגמא הגדולים בנגלה ובנסתר קדמוני האחרונים", שכבר אמורים הם בכתבי הרח"ו וה'משנת חסידים'.

להלן (בפרק ט) מובא בס' הנ"ל ציטוט מ"שער המצוות" להאריז"ל. לא הופתעתי כשלא מצאתי שם את הדברים הללו, שלקוחים הם מס' "טעמי המצוות" ("שער המצוות" הוא מ'שמונה שערים' להרח"ו, אבל "טעמי המצוות" אינו מהם. ה'שמונה שערים' מוסמך יותר, ככתוב בהגהות מוהרש"ב לסידור, ומובא בהע' רבינו הנדפסת בתניא בצירוף מ"מ וכו' פ' יח עמ' שכא).

להלן (בפרק י) מובאת בס' הנ"ל הערתו הארוכה של רבינו זי"ע בביאור פרק ו שבתניא. ואיני יודע משום מה העדיף מחבר הספר לכתוב שההערה היא לפרק ח שבתניא.

לעיל מיניה מובא ביאורו של ר"י קארף שי', והמחבר מציין שהוא בס' "לקוטי ביאורים" שנדפס בברוקלין תשכ"ח. אח"כ מובא ביאורו של הרה"ח ר"י גרין שי', והמחבר מציין שהוא בס' "משכיל לאיתן".

אבל כשהדברים מגיעים לביאורו הנ"ל של רבינו, הנה "מטעם כמוס" אין המחבר טורח לציין היכן נדפסה הערתו של הרבי!

ולמי שאינו יודע: הערה זו היא מרשימותיו של רבינו זי"ע לס' התניא, רשימות שנמצאו בחדרו הק' לאחר ההסתלקות, הוכנו לדפוס ע"י "ועד הנחות בלה"ק" ונתפרסמו לראשונה בקונטרס "מ"מ וכו' לספר של בינונים" שי"ל ע"י "אוצר החסידים" בשנת תשנ"ו.

גם הביאור הנאה להערה זו לקוח מאותו קונטרס, אלא שמחבר הס' הנ"ל קיים בעצמו את המימרא "מימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים" (הוריות יד, א).

בסוף הס' הנ"ל נדפסו שוב דברי המחבר שנתפרסמו קודם לכן בהערות וביאורים (גל' תתלח). ואין להאריך בקלישותם, שכבר הראיתי שם (בגל' תתלט) שהם נדפסו בהעדר ידיעת העניינים וללא בדיקה קודם לכתיבה. יעו"ש.

בלקו"ש (ב, עמ' 305) מביא רבינו את דברי הירושלמי שהאות אל"ף היא תחילתן של האותיות, האות מ"ם אמצעיתן והאות תי"ו סופן, ללמדך שעניינה של ה"אמת" הוא מתחילה ועד סוף.

מצער לראות שבס' הנ"ל האמת נעדרת בתחילה, באמצע ובסוף.

מעלת ט"ו באב על כל ט"ו בחדש, שזהו רק השלמות בהגילוי, אבל מ"מ היא רק בחינת מקבל, אבל בט"ו באב האור בה בקביעות, לפי שהעליה היא לפי ערך עוצם הירידה דת"ב . . וזהו תשש כחה של חמה, עכו"ם מונים לחמה בישא, ובט"ו תשש כו' במכל שכן מזמן הבית שהיו נכנעים לשלמה, כ"ש לעתיד, ונהרו אליו, בבחינת ביטול לגמרי, ואת רוח הטומאה אעביר כו', ומעין זה בט"ו באב תשש כו'.

מעלת ט"ו באב על כל ט"ו בחדש, שזהו רק השלמות בהגילוי: היינו שבזה מבהיר הרבי שאף שבכל חדש יש מילוי לבנה בט"ו בחדש, המורה על גילוי מיוחד וכו'.

אעפ"כ - היא רק בחינת מקבל: היינו שהגילוי זה רק מצד המקבל, במילא ישנם בזה שינויים כיון שאצל המקבל אי"ז ענין עצמי.

בט"ו באב האור בה בקביעות: ויש להעיר שזה קאי בטעם הפע"ח מה שט"ו באב הוא יו"ט גדול מפני שזה מילוי הלבנה.

לפי שהעליה היא לפי ערך עוצם הירידה דת"ב: תוכן שורה זו מתבהרת בכמה דרושי חסידות - שמדייקים שאם זה מצד מילוי הלבנה למה ט"ו באב הוא יו"ט גדול יותר, אף מחה"ס (ט"ו בתשרי, מילוי הלבנה), ט"ו ניסן (חהמ"צ- מילוי הלבנה) וכו' - אלא שזהו מצד גודל הירידה (תשעה באב), לכן גודל העלי' בט"ו באב שלאח"כ.

והיינו מכיון שהירידה גדולה ביותר, ולכן כמו"כ העלי'. ומבואר במאמרי הרבי דט"ו באב, שזהו מעלת ענין התשובה, שאז נפעל ענין של זדונות נעשו כזכיות. ובמילא נשאר זה לעד ולעולמי עולמים וכו' (ראה ד"ה איתא בסיום במס' תענית, טו באב תשמ"ב), והיינו שזה מורה שהו"ע עצמי, ולכן "האור בה בקביעות"...

ויש להעיר שע"פ המבואר כאן נמצא שביאור הפע"ח שמעלת ט"ו באב הוא מצד מילוי הלבנה, מתבאר כאן בדרך תיווך עמ"ש בדרושי חסידות שלפ"ע הירידה כן העלי'.

במכל שכן מזמן הבית שהיו נכנעים לשלמה, כ"ש לעתיד: והיינו ע"פ המבואר בד"ה פדה בשלום [הידוע] דתשכ"ו (ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' תצב) ע"ד העילוי דלעתיד לגבי ימי שלמה, שבימי שלמה לא נפעל תכלית השלימות של בירור הניצוצות שבעולם משא"כ לעתיד.

בט"ו באב תשש: ועפ"ז מובן שבכל טו באב יש מעין הגילוי דלעתיד לבוא.